20. הממשלה הזמנית, ישיבה ל״ט[1]

26.1.1949

רצועת עזה תישאר בידי מצרים

 

 

סעיף א׳: סקירה

 

הישיבה נפתחה בדוח של ראובן שילוח, חבר משלחת ישראל בשיחות שביתת הנשק עם מצרים, שהתנהלו ברודוס. שילוח סיים את דבריו כלהלן:

 

מר ראובן שילוח: השאלות שמביאים אנו לממשלה הן:

אל״ף, הוראה ברורה לגבי עוג׳ה אל-חפיר,[2] אם יש מקום לפינוי או לפירוז, שלפי דעת או״ם עשוי להתקבל על דעת המצרים. דעת הממשלה היא, שאין להיענות לתביעה מצרית זו, אלא הואיל וקיבלנו הוראה לא לפוצץ את הוועידה בלי לחזור ולהביא את השאלות לממשלה, אנו שואלים באיזו מידה חייבים אנו להתעקש, או יכולים לוותר.

בי״ת, שאלה שנייה היא שאלת התנהגותנו ביחס לבעיית רצועת החוף. האם עלינו ללכת לקראת פשרה כלשהי, ומה מידת הפשרה שמותר לנקוט בה?

 

השר מ. שרתוק: אבהיר כמה נקודות. מר שילוח פסח על משבר שקדם למשבר האחרון ומקופל בתוכו. כוונתי לעניין פלוג׳ה. מסרתי בזמנו, שנחתם הסכם על פינוי פלוג׳ה וגרסנו שעדיין אין לו תוקף, אלא הוא אחת הפרשיות שנפתרו בינתיים - תוקפן הושהה עד שיושג הסכם בכל שאר הפרשיות. ההנחה של באנץ׳ הייתה, שעד שיגיע התאריך לפינוי פלוג׳ה יושג ההסכם בינינו. הודענו לבאנץ׳ בלשון שאינה משתמעת לשתי פנים, שזה הסכם על תנאי, שאם עד 23 לחודש לא תיחתם שביתת הנשק, אנו רואים עצמנו פטורים ממנו. באנץ׳ הסכים עמנו שזו עמדה נכונה. הוא אמר, שאם עד אז יסרבו המצרים לחתום הסכם על שביתת נשק, יודיע למועצת הביטחון שהם חייבים בכישלון הוועידה. נתברר, שכדי להקל על עצמו ומתוך אופטימיות, דחה באנץ׳ הודעת עמדתנו למצרים. סבור היה, שאם יאמר להם - מייד יפוצצו את הוועידה. המצרים ראו פינוי פלוג׳ה חובה הכרחית ובלתי מותנית. כשהגיע התאריך של 23 בחודש וגבר המשבר בעניין הקווים, הודענו לבאנץ׳ שאין אנו מפנים את פלוג׳ה. הוא ניסה ללחוץ עלינו לחץ רב, אולם ללא הועיל ומוכרח היה להודיע עמדתנו למצרים, והיה חשש שיפוצצו את הוועידה. הם לא עשו כן. אדרבה, לא זו בלבד שהדבר לא הפך גורם של פיצוץ הוועידה, אלא הציל אותה מפיצוץ. - (מר ראובן שילוח: לא הייתי אומר שבאנץ׳ לא הודיע עמדתנו למצרים, אולם אמר להם בצורה לא ברורה. אנו לא חיכינו עד 23 בחודש, אלא הודענו לבאנץ׳, שלפי הערכתנו לא נגיע להסכם עד 23 בחודש, וכדאי שיודיע למצרים מבעוד זמן מה עמדתנו. הזהרנו אותו על אפשרות זו ב-21 לחודש, והייתה לו שהות לדבר עם המצרים על כך) - עכשיו העניין פשוט. נָתַנו למשלחת [שלנו] הוראות אלו:

אל״ף, לפתוח בתביעה לפינוי רצועת החוף על ידי המצרים, לא לפוצץ על תביעה זו את הוועידה.

בי״ת, בשום פנים ואופן לא להסכים לנסיגה כלשהי ממקום שאנו נמצאים בו.

גימ״ל, בשום פנים ואופן לא להסכים לפינוי החלק העיקרי של כוח פלוג׳ה עד שתיחתם שביתת הנשק.

דל״ת, לא להביא לידי פיצוץ הוועידה בלי למסור דין וחשבון כאן ובלי לקבל הוראות מפורטות.

כשאני מסכם את ההוראות, הרי הסיכום: המשלחת נהגה לפי הוראות אלו.

אנו צריכים, לדעתי, להיות מוכנים להתפשר על הישארות המצרים ברצועת החוף ולפי זה לקבוע קו שביתת הנשק בתנאי ברור ומפורש, שאין זה קובע את ההסדר הטריטוריאלי, שיבוא עם השלום. אין אנו צריכים בשום פנים ואופן לפנות את עוג׳ה אל-חפיר, ותשובתי היא, שמוותרים אנו ויתור גדול כתוצאה משביתת הנשק בהישארות כוח פולש בתחום ארץ-ישראל [רצועת עזה]. לא נסכים בשום פנים לפנות מקום שממנו גירשנו את הפולש. התוצאה של שביתת הנשק תהיה שאין  אנו נשארים על אדמת מצרים, ואילו המצרים נשארים על אדמת ארץ-ישראל. הטענה שלהם, שאין לנו זכות להיות בעוג׳ה אל-חפיר, שקולה פחות מהטענה שלנו, שאין להם מה לעשות בעזה ורפיח. מקומות אלו נמצאים בארץ-ישראל, אבל עוג׳ה אל-חפיר אינה בתחום מצרים.

אני רוצה להוסיף, שבשעה שנתברר שהמצרים מתעקשים בנקודה זו, טילגרפתי לאילת לוושינגטון ונתתי לו הוראה לפנות ל״סטייט דפרטמנט״ ולומר להם, שבשלב מסוים לחצו לחץ מסוים עלינו, והפעם מזמינים אנו אותם ללחוץ על מצרים. אנו מוותרים עם הסכמתנו להישארותם בעזה ורפיח - והם תובעים דברים שאינם עולים על הדעת.

עם קבלת הודעה זו ממני, קיבל אילת הזמנה מה״סטייט דפרטמנט״ לבוא לשם, ומקדונלד בא אצלי. האמריקנים כאן קיבלו ידיעות כאילו הסכמנו לפינוי פלוג׳ה בלי כל תנאי וקשר בתנאים אחרים, ושינינו דעתנו, ודבר זה מביא לידי פיצוץ הוועידה. ה״סטייט דפרטמנט״ חזר ופנה אלינו בתביעה להראות רוח של שלום והבנה כדי לא לגרום, חלילה, לוועידה זו שתתפוצץ. מר אילת היה מצויד בכל הטעמים שכנגד והשיב מלחמה שערה. במקום להיות תחת לחץ ה״סטייט דפרטמנט״ היה ה״סטייט דפרטמנט״ תחת לחצו, והסכים לטפל בעניין כלפי המצרים. לא ברור לנו מה עשה. גם תשובתו של מקדונלד הניחה דעת האמריקנים כאן והם הריצו תשובה מפורטת ל״סטייט דפרטמנט״.

זו העמדה, ואני רוצה שיהיה ברור לממשלה: אפשר והוועידה תתפוצץ על כך. ייתכן שהמצרים יאמרו שאינם יכולים להשלים עם זה. אני סבור שלא יוכלו להשלים עם זה משלושה טעמים הלוחצים עליהם, כפי שמנה מר שילוח:

אל״ף, שיקולי ביטחון - אולי באמת יְרֵאים הם, שאם נחזיק בעוג׳ה אל-חפיר היא תשמש בסיס לפלישה למצרים.

בי״ת, לחץ בריטי.

גימ״ל, מטעמי פרסטיז׳ה.

לפי החוש שלי, הדבר השלישי הוא אולי המעיק עליהם ביותר. עד היום לא הודיעו המצרים לציבור שלהם במצרים, שכוחותיהם הוצאו מעסלוג׳. לפי הגרסה הרשמית [שלהם] עדיין הם נמצאים שם. לפתע פתאום יהא להם להודות, שמה שלא הפסידו כביכול במלחמה - הפסידו במשא ומתן על שביתת הנשק, או להודות ששיקרו לקהל שלהם. אין הם יכולים לעמוד לא בדבר הראשון ולא בדבר השני. לכן, מבקשים הם איזו אחיזה. אבל לא תהיה להם ברירה, ויהא להם להחליט אם רוצים הם בהסדר או לאו. אפשר והתוצאה תהיה שלא יהיה הסדר לעת עתה, ונשכרנו שמצרים, על כל פנים, ישבה עמנו וחתמה על תעודה. אולם עלינו לראות עוד מה תהיה ההתפתחות.[3] לי נראה, שהלחץ עליהם הוא במיוחד הדאגה לגורל החטיבה בפלוג׳ה, שהיא העידית שבעידית של הצבא שלהם ונועדה להיות חוט השדרה של הצבא המצרי העתיד להתחדש, שעכשיו הוא כולו במצב של שברי כלים לאחר התבוסות בנגב. אני משער, שזה יביא אותם סוף סוף לידי הסכם, אבל עלינו ללכת לקראת העניין בעיניים פקוחות - (השר ש. שיטרית: אפשר לדעת מה המצב בינינו לבין הלבנון?) - אין שום התקדמות במשא ומתן בינינו להלבנון. הרגשתנו היא שהלבנון מחכה לראות איך ייפול דבר ברודוס.

 

להלן הציגו כמה שרים שאלות לראובן שילוח על המשא ומתן ברודוס. השר ד. רמז שאל את מ״ש מה ידוע על עמדת אמריקה ואנגליה בנושא עקבה.

 

השר מ. שרתוק: לשאלת מר רמז:

לכתחילה הייתה עמדה נוקשה של ה״סטייט דפרטמנט״ נגד מסירת עקבה לנו. נתקלנו בה עוד בלייק סכסס בסתיו, לפני שנה ומעלה. הייתה זו עמדה נוקשה ולא התגברנו עליה, אלא על ידי התערבותו האישית של טרומן. את טרומן הבאנו לכך בשעה מכרעת על ידי התערבותו האישית של מר וייצמן. זה היה פרק מסוים בהיסטוריה.[4] קיבלו עליהם הדין כאילו כפאם שד - ובעצם לא קיבלו את הדין. למחרת כ״ט בנובמבר אמר לי לואי אנדרסון,[5] שלא יוכלו להשלים עם זה. מאז נמשך המאבק בינינו לבינם, וישנה התרוצצות בתוך ממשלת ארצות-הברית. לשלב המכריע הגיע הדבר בעצרת האחרונה, כשנתקבל פסק הלכה בשאלה זו והוא לבש צורה של הוראה למשלחת [האמריקנית] לגבי עמדתה, וגם לעתיד לבוא לגבי ועדת הפשרה. פסק הלכה זה היה שבשום פנים ואופן לא לקרוע ממדינת ישראל, לפי החלטות כ״ט בנובמבר, שום חלק בלי הסכמת מדינת ישראל. דבר זה חל גם על הנגב. זאת אומרת, שאם מתעקשים אנו ואיננו מוותרים בשום פנים ואופן - לא יוחלט על קריעת החלק ממדינת ישראל, כפי שנקבעה על פי החלטת כ״ט בנובמבר בלי הסכם מדינת ישראל. מכאן, שאם מדינת ישראל אינה מסכימה בשום פנים ואופן להיפרד מחוף אילת - אי אפשר להוציאו מידה.

שנית, אם מדינת ישראל רוצה לקבל תוספות לתחום של כ״ט בנובמבר, היא צריכה לשלם משהו. זהו פסק ההלכה שנתקבל בעצרת האחרונה ולא ידוע לנו על פסק הלכה חדש, או על שינוי שחל בו.

לפי ידיעות אחרונות בנוגע לעניין צדדי אחד, שתמצאו אותו בנוסח הסקירה שתקבלו, נתקבלה ידיעה, שהצרפתים פנו לארצות-הברית ושאלו - כנראה על ידי קשר דיפלומטי - על תיאום פעולת נציגיהם בוועדה המפשרת. כלומר, במקום ישיבת הצרפתים עם חבר הוועדה האמריקני, פנה נציג צרפתי ל״סטייט דפרטמנט״ ושאל מה דעתם ועמדתם, כדי לנסות לתאם את הפעולה בוועדה. לפי ידיעה זו, נקודת המוצא של הצרפתי הייתה, שצריך להוציא מידי ישראל את דרום הנגב, כדי לקיים רציפות בין המדינות הערביות ולא להקים טריז ביניהן. על זאת קיבל תשובה מה״סטייט דפרטמנט״: ״כבר קבענו את העיקרון״, והם חזרו על מה שאמר ג׳סאפ בנאום הידוע. אולם אם מדינת ישראל רוצה להחזיק בגליל וכולי - עליה לתת פיצויים לערבים. הצרפתי שאל אם הכוונה לפיצויים בנגב. על זאת הייתה התשובה: ״לאו דווקא״.

 

בשלב זה הביעו השרים הרב לוין ובנטוב דעתם, כי אם יתברר שעמדת ישראל במו״מ עם המצרים עלולה להוליך לפיצוץ השיחות, תובא העמדה הישראלית לדיון מחודש בממשלה.

 

השר מ. שרתוק: בפעם הקודמת נגעתי בשאלת האוכלוסייה האזרחית הנמצאת בכיס פלוג׳ה. דובר על אלפיים וחמש מאות נפש. והמצרים עומדים על תביעתם שיינתן להם להוציא אוכלוסייה אזרחית זו עמהם. - (השר א. ציזלינג: כשביקשתי רשות הדיבור רציתי לומר, שהסכמתנו ליציאת המצרים מפלוג׳ה והישארותם של הכוחות המצרים ברצועת החוף במספרם - עניין זה לא יסוכם קודם שנדון עליו כאן) - בנוגע לרצועת החוף, עלינו לסכם עמדתנו עכשיו. זו דעתי. עלינו לתת ייפוי כוח למשלחת. אם נחליט להתפשר, יהיה ברור שבלי רצועת החוף[6] אין כל תקווה לחתימת הסכם על שביתת נשק. השאלה היא אם על כך מוכנים אנו לפוצץ את הוועידה. מוכנים אנו לפוצץ את הוועידה על עוג׳ה אל-חפיר ולא על עניין עזה-רפיח. המשלחת צריכה לדעת מה עמדתנו. אם לא כן, שוב אין היא בכלל משלחת.

בנוגע להצעת הרב לוין, השאלה היא אם תהיה בידינו שהות - (השר א. קפלן: הצעת מר שרתוק היא ששמענו את הדין וחשבון, ואנו נותנים לו ייפוי כוח להמשיך במשא ומתן) - הייתה ישיבת הוועדה לענייני חוץ של מועצת המדינה. חברי הוועדה שמעו בערך אותו דין וחשבון ששמעה הממשלה, והיה דיון עליו. הוועדה הביעה משאלה, או נכון יותר - אחד מחברי הוועדה הביע משאלה, שעניין יציאת הצבא המצרי, או יציאת המצרים בכלל מרצועת עזה-רפיח, יהיה תנאי לשביתת הנשק.

בי״ת, שהממשלה לא תכריע בדבר עד שתְבִיאוֹ למועצת המדינה. קיבלתי על עצמי להעביר משאלה זו לממשלה.

 

היו״ר א. קפלן: ישנן שלוש הצעות.

הצעה אחת מרחיקה לכת, ששמענו את הדין וחשבון של שר החוץ ומייפים אנו כוחו להמשיך לפעול. אם תהיה שהות ואפשרות להביא את העניינים שוב לכאן - מה טוב. אם לאו - בידו הרשות, לאור הדין וחשבון שמסר כאן, להמשיך ולסיים את המשא ומתן.

הצעה שנייה, לא לוותר על רצועת החוף עזה-רפיח, אלא אם כן יתברר, שדבר זה עלול לפוצץ את הוועידה - ואז יובא העניין שוב לממשלה.

הצעה שלישית היא הצעת הרב לוין, שלא נגרום פיצוץ הוועידה על עוג׳ה אל-חפיר, אלא העניין יובא שוב לדיון בממשלה.

 

מחליטים ברוב לייפות כוחו של שר החוץ להמשיך במשא ומתן.

 

השר מ. שרתוק: יכולני לקבוע, שדעת הרוב בממשלה היא לא להביא את השאלה תחילה לדיון במועצת המדינה? - (היו״ר השר א. קפלן: הן) - (השר ד. רמז: לפי החלטות 29 בנובמבר, עוג׳ה אל-חפיר היא בתחום מדינת ישראל?) - לאו.

אוסיף עוד כמה מילים. הוכרנו על ידי צרפת דה-פקטו. זוכרים אתם את התנאים שהתנתה עמנו צרפת.

בנוסח הראשון נתבענו לקשור ידינו ורגלינו ולא להכניס שום שינוי בכל הזכויות שהיו לצרפת בארץ-ישראל. הודענו קטגורית, שדבר זה אינו בא בחשבון.

ואז הוגש לנו נוסח שני, שנקבל על עצמנו לא לעשות שום דבר שיפגע בזכויותיה של צרפת לגבי מוסדותיה בארץ-ישראל, ומתחייבים אנו לא לעשות הפליה ולא לתת לשום ממשלה זכויות גדולות משל צרפת, אף לא לוותיקן.

כאן ישנו סיכון קטן. היו שיחות בינינו לצרפת בעניין זה, ומר פישר קיבל סמכות ממשרד החוץ להודיע לממשלה הצרפתית שנכבד זכויותיה. הוא הודיע זאת במכתב שנכתב בתאריך 6 בספטמבר. כשהגיעו הדברים לשלב של התחייבות בשם המדינה, אמרתי שאיני סבור ו[איני] מקבל. היה רושם שכאילו חוזרים אנו בנו. אמרתי שמוכן אני להיכנס למשא ומתן על עניין זכויותיה של צרפת במדינתנו, אולם איני יכול לקבל תנאי זה מראש. אמרתי שאם תימחקנה במכתב המילים ״לכבד את הזכויות״, אהיה מוכן להיכנס למשא ומתן ולא לעשות הפליה.

עניין זה הגיעני מאוחר בלילה. למחר בהשכמה הייתי אצל מר בן-גוריון ומסרתי לו את הדבר. הוא העיר הערה אחת, שלפי דעתו לא נכון להתחייב מצדנו, שלא ניתן לעולם לאפיפיור זכויות גדולות משל צרפת, ולא משום אהבה יתרה לאפיפיור, אלא ויתור לאפיפיור אין פירושו ויתור על סוברניות, אין הוא מייצג מדינה, ואילו צרפת הריהי מדינה.

שלחתי מייד טלגרמה לפריס. המען של [נציגות ישראל ב]פריס בימים האחרונים השתנה ונקרא ״ממשלת ישראל״. הפקידה שכתבה את הטלגרמה, על פי שגרה, ציינה כתובתו של פישר בירושלים והטלגרמה הלכה לירושלים במקום לפריס. עד שעמדו על טעות זו עברו כמה שעות. בינתיים קיבל מר פישר את הוויתור על המילים ״מתחייבים לכבד את הזכויות״ וחתם על המסמך, ונשארה ההתחייבות לגבי האפיפיור. אני איני רואה זאת כטרגדיה, אולם היות ומר פישר כתב מכתב - לא יכול להתכחש למכתבו. בנוסח המכתב שנשלח לצרפת, נאמר כך:

״לפי רוח מכתבי מיום זה וזה, אנו מוכנים להיכנס במשא ומתן ומתחייבים שלא תהיה הפליה ---״.

מר פישר הודיע לנו, שלפי הידיעות שקיבל תכיר בנו איטליה מייד אחר צרפת. בעיתונות פורסמה ידיעה, שאיטליה הכירה בנו, אולם אנו לא קיבלנו כל הודעה על כך ואין אנו רואים את ההודעה כמוסמכת.

קיבלנו הכחשה מוחלטת מה״פוריין אופיס״ הבריטי לידיעה שנתקבלה, שהצבא הבריטי הקים קשר יבשתי בין עקבה ואזור התעלה. לא נכון הדבר. ניתנו הוראות לצבא הבריטי לא לצאת מתחום עבר-הירדן. אנשי ה״פוריין אופיס״ לא יכלו לגלות מקור הידיעה, אבל הם מכחישים את הדבר.

סביב הכרת צרפת בנו היה משחק. אנגליה ביקשה לעכב את ההכרה. צרפת הייתה מעוניינת להזדרז כדי לא להופיע כנגררת אחרי אנגליה. אילו היה מצב שאנגליה מסרבת להכיר בנו - צרפת אף היא הייתה מכירה, אלא הואיל וצרפת יודעת שאנגליה עומדת להכיר בנו, היא מעוניינת - היות והיא מדינה החשודה בהיגררות - להקדים הכרתה. ארצות בנלוקס ביקשו להשהות הכרת צרפת, כדי שלא תופענה הן כנגררות. צרפת סירבה לאנגליה ובנלוקס.

 

הערות: