8. מועצת מפא״י[1]

12.1.1949

במעבר ממלחמה לשלום

 

 

משה שרתוק: חברים, קולי בל עמי. ואילו הייתי נאמן לפקודת הרופא אז הייתי צריך להיאלם דומייה לכמה ימים, לא כל שכן שקיבלתי עלי התחייבות כלפי המזכירות לנאום לפחות עוד בשבע אסיפות, לא אסיפות של חברים, כי אם אסיפות פומביות. אם כן, אני ראשית אצטרך לקצר, ושנית אשתדל שלא להתלהב יותר מדי, ואתכם הסליחה - זה הכל למען המפלגה.

היום יצאה המשלחת שלנו לרודוס, משלחת משותפת למטה הכללי ולמשרד החוץ לשם משא ומתן עם נציגי מצרים. אין איש יודע איך ייפול דבר, אבל מותר לקוות כי היום הזה ישמש מפנה במהלך העניינים. ואם אומנם כתוצאה מהמשא ומתן הזה תיקָבע לפחות שביתת נשק ממשית, כזאת שאנחנו נוכל להסכים לה, יהיה בזה שלב לקראת השלום. אין לדעת. ייתכן שמהמשא והמתן הזה ישתלשל משא ומתן על שלום ממש. לעומת זה ייתכן כי הניסיון הזה ייכָשל ואנחנו נחזור אחורנית לאותו מצב שהיינו בו אתמול שלשום.

אף על פי כן זהו מפנה, כי בפעם הראשונה הודיעה אחת המדינות הלוחמות בנו, ולא מהרחוקות ומהפחותות במעלה, כי אם המדינה הראשה בליגה הערבית והכוח הצבאי העיקרי בין הכוחות הצבאיים שנערכו נגדנו, הודיעה רשמית ופומבית באמצעות האומות המאוחדות, על פי יוזמתה היא, ומתוך שינוי עמדתה הקודמת, כי היא מוכנה ומזומנה לשלוח נציגים על מנת שייכנסו במשא ומתן עם נציגי ממשלת ישראל על שביתת הנשק.

אנחנו מתחילת המלחמה ניהלנו את מדיניות המלחמה שלנו בקו כפול. עם כל היותנו דרוכים וחוגרים את כל מאמצי כוחנו להשיב מלחמה שערה ולהשיג הכרעה בכוח הנשק, הייתה ידנו מושטת תמיד לשלום, ובכל שלב ושלב של המלחמה היינו מוכנים להיכנס למשא ומתן של שלום עם הצדדים הנלחמים בנו. הדבר שהיה בבחינת פתרון מדיני יסודי במשך כל תקופת המלחמה, הפך בשלב האחרון לצו מכריע.

מצד אחד ההישגים הכבירים שהשגנו במהלך המלחמה אפשרו לנו בלב שקט לחשוב על שלום כעל משימה מוכרחת ודחופה,

ומצד שני [לחץ] ההכרח לעבור שעה אחת קודם ממלחמה לבניין ולעלות לאותו התפקיד העצום המוטל על מדינת ישראל בקליטת עלייה ובפיתוח הארץ.

כל זה חייב את המעבר ממלחמה לשלום. אין דבר זה תלוי אך ורק בנו, הוא תלוי גם בצד שכנגד. אבל הגענו לשלב אשר בו נגזר עלינו לקבוע באופן ברור את עמדתנו. אולי טוב הדבר, ששני תהליכים נפגשו בנקודת אחת:

השלב אשר הגענו בו במהלך המלחמה

והשלב שהגענו אליו במהלך ביסוס חיינו הפנימיים.

העובדה שאנחנו עומדים עכשיו ערב תקופה של ניסיונות רציניים לשלום,

והעובדה שבאותה עת ממש אנחנו עומדים ערב הבחירות להקמת השלטון הנבחר המוסמך הראשון שלנו.[2]

טוב ששני דברים אלה נצטרפו לעורק אחד וטוב שההכרעה בשאלה חמורה זאת תיפול על דעת הציבור בצורה המוסמכת ביותר.

אני סבור כי עלינו להציג שאלה זאת באסיפות הבחירות למפלגות היריבות ולדרוש מתן תשובה על השאלה האם פנינו כיום הזה מבחינת יוזמתנו אנו למלחמה או לשלום. אין זו שאלה אם החזון לעתיד לבוא הוא חזון של שלום. על חזון זה תחתומנה כל המפלגות שנכנסו למערכה.

לעומת זאת אין זאת גם שאלה אם אנחנו מוכנים להמשך הקרבות ולחידוש המלחמה במקרה שלא יהיה לנו מפלט אחר.

אף כאן כולנו מאוחדים. השאלה היא עד כמה שהיוזמה המדינית נתונה בידינו, אם היוזמה המדינית צריכה להיות מכוונת לחידוש הקרבות, להמשך מסע הכיבוש, או שהיא צריכה להיות מכוונת לחתירה לקראת השלום.

יש לנו עניין בעיקר עם שתי מפלגות יריבות, שאין הן כנראה מחולקות בנקודה עיקרית זאת: מפלגת הפועלים המאוחדת ו״חירות״ יחד עם ״ברית הצה״ר״.[3] נדמה לי שמבחינה זאת הן מאוחדות. אם להתחיל במפלגה האחרונה, הרי מפלגת ״החירות״ ו״ברית הצה״ר״ טוענות שעלינו להמשיך בכיבוש הארץ, להמשיך במסע הכיבוש, מבלי להתחשב שרובץ עלינו משא כלכלי ומשא של קליטת עלייה ושהדבר עלול לסבך אותנו במלחמה ושלא נוכל להשיג מילוות - בייחוד כשהמלחמה תימשך בפעולתנו היזומה. לדעתם יש לוותר על מילוות ואם נגלה כישלון בחזית האו״ם אין דבר, ובלבד שנשלים את כיבוש כל ארץ-ישראל המערבית.

אם מותר להסיק מסקנות מנאומים ומכותבי מאמרים, אם כי הנואמים והכותבים נזהרים מלהסיק את המסקנה האחרונה, אבל מבחינת כל הביקורת הנמתחת עלינו, הרי גם עמדת מפלגת הפועלים המאוחדת היא כזו. גם היא סבורה כנראה שיש להמשיך במסע המלחמה - יש לכבוש את שכם ואת ג׳נין ואת טול כרם לא כל שכן, יש להגיע עד הירדן, יש להשלים את כיבושה של ירושלים, ואין בשום פנים להגיע לשלום עם המצרים אלא אם הם יפנו את עזה ורצועת החוף.

אולם יש הבדל אחד לגבי מטרות הכיבוש בין מפ״ם ובין ״תנועת החירות״ ו״ברית הצה״ר״: בעוד שהללו מתכוונים בכל הכיבושים למען הרחבת מדינת ישראל, מפ״ם מוכנה כנראה להסתכן בכל הסיכונים האלה כדי להגיע אחר כך, אך מתוך ארץ-ישראל, לאותה המדינה הערבית שממשלת ישראל תצטרך לייסד ובה יהיה עלינו לתמוך. זוהי שאלה שאנחנו צריכים להציג לעצמנו ולענות עליה. להציג אותה בפני הציבור ולדרוש מהציבור שידרוש תשובה לשאלה זו מהמפלגות האחרות.

הגענו לפרשת דרכים מסוימת, אולי לא בדיוק אותה פרשת דרכים שתיארנו לעצמנו, אולם הגענו לפרשת דרכים. כבשנו מה שכבשנו. אולי היה מישהו שחלם שבראשית הכיבוש נגיע עד דמשק, עד רבת עמון ועד קהיר, אבל לא הגענו עד כדי כך. היה ברור להם מראש, שהגליל כולו יקום לנו לנחלה ושנגרש את האויב מרחבי הנגב ושנקים לא מסדרון צר אלא פתח רחב מאוד לירושלים, שאנחנו נכבוש למעשה את כל העיר העתיקה של ירושלים. זה היה בשבילם נתון מראש, אבל דברים גדולים מזה לא השגנו - באשמת מישהו כנראה.

השאלה היא אם כיום אנחנו, ביוזמתנו אנו, אני חוזר ומדגיש, אם אנחנו צריכים ללכת הלאה, או שאנחנו יכולים לעמוד כאן ולנסות ניסיון רציני להגיע למשא ומתן של ייצוב היחסים וייצוב הגבולות וליחסי שלום עם המדינות השכנות. חשבון זה איננו יכולים לעשות מתוך הפשטה. אין אנחנו יכולים לבודד את עצמנו מהעולם הסובב אותנו, אף אין אנו יכולים לבודד את האויב מהעולם הסובב אותו.

המלחמה עכשיו אינה מתנהלת כפי שהתנהלה בשכבר הימים, כשבאיזה פינה יכלה להתנהל מלחמה וכל פינה אחרת בעולם יכלה לשכון לה בשלווה. אבל עלינו לעשות את החשבון באותו העולם שבו אנחנו נתונים, שכל חלקיו שלובים זה בזה, באותו עולם שכל זיק שנדלק בו באיזה מקום מייד שולח זרם חשמל ההופך את כל הארץ, בעולם אשר כל קורא עיתון אשר נודע לו על התנגשות שאירעה, מייד נחרד ושואל את עצמו האם זו התחלת הסוף, האם זהו הגץ הראשון שעתיד להדליק תבערה, העתיד להתקיף את העולם כולו. זהו העולם שבו אנו נתונים. זהו הרקע [״המלחמה הקרה״] שעליו עלינו לעשות את חשבוננו.

יש כאן, קודם כל, השאלה של מעמדנו בתוך האומות המאוחדות ומעמדנו כלפי האומות המאוחדות. מראשית המלחמה הזאת לא גרסנו עמדה קיצונית בעניין זה. לא אמרנו שכל צו והודעה של האו״ם נענה אחריו ב״נעשה ונשמע״, שבעיניים עצומות נלך אחריו ונקבל עלינו למלא אותו, אחת היא מהי מידת צדקתו וחוקיותו בעינינו ומהי מידת פגיעתו בענייני חיינו היסודיים. לא גרסנו את הקיצוניות הזאת.

כאשר הופענו בשער האומות המאוחדות, נאבקנו עם האומות המאוחדות, התווכחנו עם האומות המאוחדות, שמרנו לעצמנו הרבה חופש פעולה והשתמשנו בחופש הפעולה ששמרנו לעצמנו. הופענו תמיד מסויגים. הופענו תמיד נשמרים מאוד לנפשנו מלהתחייב על דברים שלא נוכל או לא נרצה למלא אחריהם. יש ספרות שלמה המעידה כיצד לא מילאנו הרבה הוראות של האומות המאוחדות, כפי שמחברי ההוראות האלו גרסו אותן ואחר כך, כעבור איזה זמן, מתוך דין ודברים, היינו מגיעים לאיזו השתוות עם פסק האומות המאוחדות ומשווים את הקו.

אבל נשמרנו גם מקיצוניות שנייה. כשם שנשמרנו מכניעה גמורה הנתונה מראש, כך נשמרנו מהתגרות גלויה וישירה יותר מדי. נשמרנו מהסתבכויות רציניות מאוד בדרך הזאת ותמיד דאגנו לשמור עד כמה שאפשר על המסגרת הכללית של יחסים תקינים בינינו ובין מוסדות האומות המאוחדות ועל דרך המלך שלנו של נאמנות לארגון האומות המאוחדות. נשמרנו מלהופיע בעמדה אשר בה יהיה אפשר להאשים אותנו במרידה גלויה ובהמריית פה הסמכות הבינלאומית הזאת.

אנחנו תלויים באומות המאוחדות לאו דווקא במובן הפשוט של המילה - כאילו כל ההחלטה של האו״ם היא גזרה המחייבת אותנו. האומות המאוחדות איננו מוסד שאליו אפשר לגשת מתוך הפשטה. זה לא דבר-מה שיש לו קיום נפרד ונבדל מאותן המדינות המהוות אותו ובעיקר המדינות הראשיות בו.

אנחנו עדים לעובדה, כי עם היות ברית-המועצות, עם כל בעלי בריתה, במיעוט ולפעמים במיעוט קטן מאוד באומות המאוחדות, אין ברית-המועצות בשום פנים ואופן עוזבת את הארגון הזה.

אנחנו עדים לעובדה, כי עם היות מדינות גדולות אחרות, כמו למשל אנגליה, אשר לא הייתה מרוצה מהחלטותיו של האו״ם, ראינו כיצד, עם רצונה הדרוך מאוד והברור להפר את הצו הזה, כמה כרכורים היא מכרכרת ולכמה תמרונים היא נזקקת, כדי שאי-אפשר יהיה להאשים אותה בהפרה גלויה של הצו הבינלאומי וכדי שתוכל למצוא תמיד לעצמה הצטדקויות ולהטיל את האחריות על אחרים.

אין השאלה הזאת רק שאלה של הגורמים המהווים את האו״ם, אלא גם של דעת הקהל העולמית, ויש דבר אשר אפשר לקרוא לו ״דעת קהל עולמית״, ״דעת קהל מתקדמת״. דעת הקהל העולמית הזאת, אחת היא באיזה מחנה היא נתונה, איננה רוצה בחידוש מלחמה עולמית, איננה רוצה במלחמה עולמית שלישית. והיא רואה את הארגון הזה של האומות המאוחדות, שהוא עדיין מאוד רופף ולעתים קרובות כושל, היא רואה בו עוגן הצלה מסוים למניעת התפרצות שואה עולמית חדשה. עם כל ידיעתה את ליקויו ואת חולשותיו ואת חטאיו, היא חרדה מאוד מאוד לקיומו והיא מתקוממת נגד כל מאורע ונגד כל גורם המעמידים בסכנה את קיומו של הארגון הזה. עם כל קלישותו, עם כל רפיפותו היא רואה בו חיץ, אומנם חיץ דק וחיץ רעוע ובכל זאת חיץ-מה בין התרבות האנושית, בין חיי המין האנושי ובין החורבן הגמור, והיא שופטת לפי זה כל התגרות בסמכות הזאת, כל המריית פיה.

דעת הקהל העולמית הזאת, סוף סוף, גם היא מחולקת לעמים ומדינות. כל עם ומדינה נאבקים בבעיות שלהם, וכל עם ומדינה יודעים כי יש אינטרסים חיוניים שלהם, אשר עמים אחרים לא תמיד רואים אותם כהוויתם ומבינים אותם. ולכן אותו הקורא הנבון עושה לא רק את חשבונו-הוא, אלא גם את חשבון רעהו, ובעיקר אם מצליחים להביא לפניו את העובדות נכוחה, הוא מנסה להעמיד את עצמו במצב של אותה המדינה - במקרה זה, נגיד, מדינת ישראל כאשר איננה יכולה למלא אחרי הצו במלואו והוא מצדיק עליה את הדין. אבל ישנה חשיבות מכרעת לכך אם הנציג האלמוני הזה של דעת הקהל העולמית מוכן להצדיק על מדינת ישראל את הדין או שהוא מרשיע עליה את הדין.

אינני אומר שאנחנו נוכל במצבים קשים וקיצוניים להירתע מהרשעת הדין של העולם כולו כלפינו, אם לדעתנו-אנו הצדק יהיה איתנו ואם עניין חיוני מאוד שלנו יעמוד על הקלף. אבל השיקול הזה מצד דעת הקהל העולמית איננו יכול להיות שיקול שאנו רשאים לזלזל בו. זהו שיקול שאנו צריכים לשמור אותו בכל החישובים המדיניים והצבאיים שלנו. יש לדבר הזה גם תוצאות מעשיות מאוד העלולות לתת אותותיהן מייד.

אנחנו קשורים בכל גילויי חיינו בחלקי תבל אחרים. בתחבורה, במסחר, בתזונה. בקשר עם העולם היהודי - בעלייה, במימון המפעל שלנו. כל הקשרים האלה, בים באוויר, ביבשה, בטלגרף, בטלפון, בפעולות כספיות, בהשגת אפשרויות עלייה, במתן רישיונות  עלייה - כל אלה חוצים גבולות וכל אלה תלויים ברצונן הטוב של מדינות, של מלכויות, של רשויות. כל אלה נתונים, כמובן, במסגרת הכללית של האומות המאוחדות. הן גם חורגות ממנה, אבל הן מהוות את כל העולם הבינלאומי הסובב אותנו. הפעולות שלנו, מאותו סוג שאני מכוון אליו, בהיותן פעולות צבאיות, בהיותן פעולות מלחמתיות, עלולות לסבך גם גורמים אחרים בפעולות כאלה ועלולות באופן הישיר ביותר להצעיד את העולם לקראת הסתכסכות רצינית.

ייתכן שאנחנו לפעמים סבורים, כי אחרים מגזימים את העניין. אנחנו לפעמים סבורים כי אחרים רק מעמידים פנים כאילו הם רואים בזה סכנה חמורה. לא תמיד זה משנה את העובדות. מה שקובע, זאת לא הערכתנו לגבי כֵּנותן וגם לא הערכתנו לגבי תבונתן. העובדה שהם נוקטים את החשבון הזה, העובדה שהם טוענים כי פעולות מסוימות שלנו עלולות להרחיב את התבערה ולגרוף לתוכה שטחים נוספים של כדור הארץ ולסבך גורמים גדולים ולהצעיד את העולם לקראת תהום מלחמת עולם שלישית, עובדה זו היא הקובעת.

למעשה היינו עדים, בעצם הימים האחרונים, להפגנת הזיקה שישנה בין העניינים המתחוללים בחזיתות הקטנות שלנו ובין העניינים העלולים להתחולל בחזיתות מלחמה ארוכות המשתרעות למרחקים.

כשאנחנו מדברים על אויבינו במערכה, אנחנו מתכוונים כמובן בראש וראשונה למדינות הערביות הלוחמות בנו בפועל ממש. אבל כולנו יודעים שאין הגדרה זו ממצה בשום פנים את הרכב האויבים שלנו. ישנו עוד אויב אחד, אולי האויב הרציני ביותר, שעמד עד עכשיו מאחורי המערכה הזאת ובימים האחרונים יצא בכבודו ובעצמו לחזית, בוודאי מאיים לצאת בימים הקרובים בכבודו ובעצמו לחזית - זוהי בריטניה הגדולה במידה שהיא מונהגת היום, והיא מונהגת היום על ידי משרד החוץ שלה והולכת בשיטה מדינית מסוימת לגבי ענייניה במזרח התיכון.

אין זה מעלה ואין זה מוריד כרגע להעריך מה הם שורשי המדיניות הבריטית לגבי המזרח התיכון. באיזו מידה יש כאן הערכה שקולה של אינטרסים שקולים של אנגליה בפינת תבל זו. באיזו מידה יש כאן שאלה נוקשה של מסורת נפסדת, אשר משום מה, מתוך איזו אינרציה שכלית או פוליטית, אין אנשים יכולים להשתחרר ממנה. באיזו מידה יש כאן שנאה אפלה של איש אחד עם קבוצת אנשים סביבו, אשר אנחנו הנחלנו להם כישלון וביזיון קבל העולם כולו בזה שהֵזַמנו את כל חישוביהם וטפחנו את האמת על פניהם והצגנו אותם ככלי ריק מבחינת יכולת ראיית הנולד והערכת הנולד. אין זה מעלה ואין זה מוריד לגבי החשבון המדיני. עובדה היא שקיימת אסכולה כזאת של כוחות שהיא היום השלטת. עובדה היא שכל משבר עד עכשיו לא רק שלא החליש אלא אולי חיזק עוד יותר את האסכולה הזאת.

אומנם יכול בווין לומר על עצמו: עוד ניצחון כזה - ואבדתי. וכל משבר נוסף כזה, אשר אינו מביא לידי התבצרות מעמדו, מקרב אולי את קצו כחולש על המדיניות הבריטית החיצונית ומקרב את קצה של כל המדיניות הזאת. ייתכן. אבל זהו חשבון לאורך ימים ואנחנו מצוּוים לעשות חשבון לימים הקרובים ביותר, באשר אנחנו צריכים לטפל בעובדות מדיניות העלולות להיווצר ואיננו יכולים להסתפק אך בהערכת הסיכויים לימים יותר רחוקים.

אנחנו ראינו בכל התהפוכות שעברו עלינו קו אחד עקבי ונוקשה, שלא חל בו שינוי, הקו הזה הוא קו של התנכלות למדינת ישראל, להכחיד אותה אם אפשר, לפחות להצר את צעדיה, לצמצם את שטחה, להחליש את כוחה בפנים, לקפח את מעמדה בחוץ אם הכחדה גמורה של מדינה זו אינה אפשרית. קודם נעשה ניסיון לעשות את הדבר על ידי שפיכת דמם של אנשים אחרים, מתוך עידוד והמרצת הפלישה הערבית. אני מעולם לא גרסתי שהעמים הערביים, המדינות הערביות, הממשלות שלהן - הם גלמים מחוסרי כל רצון עצמי, המשמשים מכשיר עיוור בידי מישהו העומד מאחוריהם ומושך בחוטים. אין מדינות אלו בשום פנים בחינת גלמים. בעיני הן מדינות ככל המדינות בעולם. יש להן תכונות לאומיות בעלות אופי מסוים. עומדים בראשן חוגים ואישים בעלי רצון מסוים. והמדינות האלו, כפי שהן קובעות את מדיניותן כיום, הן אויבות למדינת ישראל והן עשו ניסיון כן מצדן, ניסיון אשר לפי דעתן עונה לשאלות חייהן - להכרית את קיומה של מדינת ישראל ולזרוק את היישוב הזה הימה. אבל ספק רב אם היו עושות זאת באותו המרץ ובאותה ההתלהבות שגילו ובאותו ביטחון בניצחון שכנראה קינן, על כל פנים בלב רבים מהן, אלמלא העידוד ואלמלא העזרה.

והנה, הניסיון הזה נכשל, אבל לא חדלה המזימה. המזימה פשטה צורה ולבשה צורה. והיינו עדים למעבר המזימה לשדה מערכה צבאי ושדה מערכה מדיני. משדות קטל בגבולות הארץ וגם בתוך הארץ - אל שולחן הדיונים במוסדות האומות המאוחדות.

הוגש דין וחשבון מסוים [של ברנדוט] שהיה בחלקיו העיקריים פרי הכתבה [בריטית]. ועל הדין וחשבון הזה הייתה נטושה מערכה.

והדין וחשבון הזה התנכל לצמצם צמצום אכזרי את שטחה של מדינת ישראל, להצמית את אפשרויות ההתיישבות הפנימית בה.

הוא התנכל לפורר את המדינה הזאת מבפנים על ידי החזרה סיטונית של הפליטים הערבים לתוכה.

הוא התנכל לקצץ בריבונותה על ידי הטלת פיקוח בינלאומי על מרכזיה החיוניים בירושלים ובחיפה.

הניסיון הזה - בחלקו על כל פנים נוגע לקריעת הנגב - שוב נכשל.

ההחלטות בדבר החזרת הפליטים ובדבר ירושלים נתקבלו אומנם בתיקונים, אבל נשתמר בהן היסוד הממאיר שהיה בדין וחשבון.[4]

אולם לאחר כישלון הניסיון הזה להביא על ידי פסק מדיני בינלאומי לקריעת הנגב ממדינת ישראל, לא חדלה המזימה ובאה ההתנכלות החדשה להשתמש בכל מצב נוח כדי להתגרות ישר במדינת ישראל וכדי להצדיק פעולה ישירה.

לא אכנס בפרטי המערכה הזאת, שעדיין לא יצאנו מתוכה.

האיום בהפעלת החוזה האנגלי-מצרי, זאת אומרת לשלוח צבא בריטי למלחמה נגדנו בנגב.

ההתגרות של משלוח טייסי סיור כדי לנסות אותנו.

נחיתת צבא בריטי בעקבה כאילו על פי דרישתה המפורשת של ממשלת עבר-הירדן.[5]

הניסיון להצדיק כלפי האומות המאוחדות וכלפי ארצות-הברית את חידוש משלוח הנשק לארצות ערב מתוך הסתמכות על משלוחי נשק שאנחנו כאילו מוסיפים ומקבלים.

הניסיון להעמיד את החוזים שבין אנגליה ובין המדינות הערביות מעל למגילת האומות המאוחדות ומעל להתחייבויותיה של אנגליה כלפי האומות המאוחדות מתוך הסתמכות על עובדה, שחוזים אלה קודמים בזמן.

זוהי המערכה החדשה הנטושה נגדנו והמאיימת עלינו בסכנות חמורות, ועלינו לחשב היטב היטב את משמעותה ואת הסיכונים הכרוכים בה לדידנו. ועלינו להבין במידה זו את ניסיונותיה של ממשלת ארצות-הברית, ושאילו היינו נכנעים ומקבלים עלינו את הדין לא הייתה היא, על כל פנים, יוצאת למלחמה כדי למנוע מאנגליה לבצע את זממה בארץ-ישראל. אבל כשאיננו נכנעים וכשאנחנו מוכנים להשיב מלחמה שערה, הרי מופיעה שאלה חמורה מאוד בשביל ממשלת ארצות-הברית אם כדאי לה שתבוא הסתבכות כזאת, שתעמיד אותה בפני ברירות חמורות כאלה שמוטב לה לא לעמוד בפניהן. והברירות האלה אינן רק לגבי יחסה אלינו. והיא מאוד אינה רוצה, בשום פנים ואופן אינה מעוניינת להופיע בעמדה של איבה כלפינו. אני בטוח שאין בה איבה כלפינו ובמידה מסוימת היא מוכנה גם לעזור להתבססותנו. אבל מופיעה שאלה חמורה יותר - אם ההסתבכות תצטמצם פה, אם היא לא תגלוש, אם לא יתערב פה גם הצד השלישי [הסובייטי] ומה תהיינה המסקנות לגבי אמריקה מהסתבכותו של הכוח השלישי.

אני מאמין, שגם הכוח השלישי אינו מעוניין בשום פנים ואופן בהחמרת הסיבוכים. כי אני מאמין, שאין הוא רוצה במלחמה עולמית שלישית ואין הוא רוצה להיות שותף לפעולות ולמעשים העלולים באופן חריף לדחוק את הקץ. אבל אין לדעת כיצד יסתבכו הדברים ואין הוא יכול להיות בטוח שיוכל להימנע מהסתבכות אם היא תבוא.

זהו הרקע האמיתי הממשי של הבעיה, שאנחנו מוכרחים לתת את דעתנו עליו. זהו רקע שהוא לא רק מחייב, אלא גם מאפשר מאמצים פעילים לשלום ולא רק מצדנו אנו, אלא גם מהצד שכנגד. אי-אפשר לא לגרוס, שהמפנה שחל בעמדתה של מצרים, אשר בלי ספק הוא תוצאה מתבוסת מצרים במערכה, במערכה בכללותה, תוצאה מהאבדות הקשות שהיו למצרים בשלב האחרון של המערכה, אבדות בשטח, באדם, בציוד, שבלי ספק הם תוצאה גם מהיכולת שהוכחנו לחדור לתוכה של טריטוריה מצרית, שבלי ספק זה לא יצא בלתי מושפע מהלחץ שהיה מצד ארצות-הברית על מצרים להחיש את גמר המלחמה ולעבור למשא ומתן של שלום, ויש לראות בו גם תוצאה ישירה מההתערבות הבריטית. ההתערבות הבריטית נגדנו וכאילו לטובת מצרים העמידה לא רק אותנו, אלא גם את מצרים בפני ברירה חמורה מאוד, אם כדאית לה ההתערבות הזאת. וההתערבות הזאת אינה כדאית לה, על כל פנים אינה כדאית לה בכל מחיר שהוא, ומצרים הועמדה בפני שאלה חמורה מאוד, מה יותר כדאי לה - אם יותר כדאי לה שתימשך המלחמה ואז היא תיגרר לתוך מצב של תלות יותר ויותר מרחיקה בכוח הצבא הבריטי ועל ידי כך תשתעבד יותר לכוחה של בריטניה, או מוטב לה לקצר את המלחמה ולנסות לפחות אפשרות למשא ומתן של שלום - הסכם של שלום איתנו כדי להינצל מאותה הפחת אשר ההתערבות הבריטית מוכרחה להטיל אותה לתוכה.

אני רוצה לומר, כי גם לגבי עבר-הירדן אינני בטוח אם לא קיים חשבון כזה. נכון שעבר-הירדן תלויה בכל באנגליה, אבל לא נכון הוא שאם יש ניסיונות של משא ומתן בינינו ובין עבר-הירדן, הרי זה אך ורק כדי לעשות את רצונה של אנגליה. כל משא ומתן של עבר-הירדן איתנו, כל אפשרות של הסכם בינינו ובין עבר-הירדן, מחלישה את התלות הגמורה המוחלטת של עבר-הירדן באנגליה ופותחת פתח לעבר-הירדן למשענות חדשות שיביאו לידי שחרור ידוע שלה מתלותה הגמורה באנגליה. ובלי כל ספק ששליטי עבר-הירדן בוחנים את הבעיה לאור השיקולים האלה. אם נכון הדבר שעבר-הירדן ביקשה מאנגליה להנחית צבא במפרץ עקבה, הרי ברור שממשלת עבר-הירדן עשתה זאת תחת לחץ של אנגליה ואנגליה הזמינה את הדרישה הזאת מאיתה. באשר עבר-הירדן יודעת באיזו מידה הנחתת צבא בריטי בעקבה מסייעת לעצמאותה הממשית.

אם אומנם אנחנו עומדים בראשיתו של שלב של משא ומתן, אין זאת אומרת כי הוא עתיד להביא לנו חיים יותר קלים. קודם כל במשך כל התקופה - ויכולה להיות זאת תקופה ממושכת של משא ומתן, ויכולות לחול בה הפסקות שונות, מעלות ומורדות, התקדמויות ונסיגות. יכולה להיות תקופה פעילה של משא ומתן, יכולה להיות הפוגה של משא ומתן. אף מלחמת דברים זו היא מלחמה וחלים עליה כל חוקי המלחמה במשך כל התקופה הממושכת הזאת, שמי יודע מה יהיה בסופה. אסור לנו עדיין להתפרק את נשקנו ואנחנו נצטרך עדיין לעמוד במלוא אזֵננוּ בחזיתות נכונים לכל פורענות.

אבל לא רק מבחינה צבאית, גם מבחינה ואולי דווקא מבחינה מדינית לא יהיו חיינו קלים יותר. מותר לומר אולי, כי בתקופת הכיבושים והמסעות המזהירים של צבא ההגנה לישראל היו הבעיות המדיניות שלנו פחות מסובכות. אומנם לא פעם עמדנו במעמד קשה בשער האומות המאוחדות, כשצריך היה להסביר איזה עניין, ליישר איזה קו שנשבר, לשמור על יחסים, על מסגרת של יחסים, אבל לא הוטל עלינו לטפל בגופיהן של בעיות מדיניות ולהכריע בהן.

אם באמת ניכנס למשא ומתן רציני, הרי על כל צעד ושעל נעמוד בפני הכרעות רציניות.

ייתכן שנעמוד בפני הכרעות רציניות לגבי גורל החלק הערבי של הארץ.

ודאי שנעמוד בפני הכרעות רציניות בשאלת הפליטים.

ודאי שנעמוד בפני הכרעות רציניות בשאלת ירושלים.

לא אכנס לגופיהן של הבעיות האלה. עמדתנו בהן ידועה. אנחנו הצהרנו את העמדה הזאת בשער האו״ם באופן רשמי ובאופן פומבי ובלשון שאינה משתמעת לשתי פנים, ולא חל לעת עתה שינוי, ואיננו סבורים שצריך לחול שינוי בעמדת הממשלה.

מה שחשוב לאין ערוך ולאין שיעור נוכח התקופה הבאה עלינו הוא להכין מכשיר איתן של ביצוע רצון המדינה, את אותו הרצון שיבוא לידי ביטוי בכל שאלה ושאלה. וגם כאן אני סבור כי צְדקה עשה שר האומה איתנו, שזימן לעת ולעונה אחת את התחלת המשא ומתן ואת הבחירות. כי אין כאן רק שאלה של הכרעה בשאלה יסודית על דעת הציבור בכללו, על דעת רוב הבוחרים, אם פנינו לשלום או פנינו למלחמה, אלא זוהי שאלה של הקמת ממשלת קבע כתוצאה מהבחירות האלה, שתהיה ממשלה איתנה ויציבה, שתהיה בטוחה שהיא מבטאת את רצון הציבור, שיהיה בה כושר הביצוע, שיהיה בה עוז הרוח להחליט ולהכריע מתוך ידיעה, שרוב הציבור עומד מאחוריה, שהדבר הזה יוצא מתוך[6] אווירה של הסתכסכות של מפלגות, מתוך אווירה של דיון לא לגופו של העניין, מתוך השפעה תכסיסית של עמדה זו או עמדה אחרת על מצבה של מפלגה זו או אחרת. ואני מציע להביא גם את הנימוק הזה לידי ביטוי במלחמת הבחירות שלנו ולבוא בתביעה לציבור הבוחרים למתן רוב למפלגת פועלי ארץ-ישראל בבחירות האלה, למען יקום שלטון יציב, שלטון ישר, שלטון ישר-לב, לא מתוך התיימרות שמפלגתנו יותר ישרת-לב דווקא מאחרות, אם כי כשאני לעצמי אני משוכנע ובטוח שהיא יותר ישרת-לב באשר גורלה אפשר לה עד עכשיו להיות ישרת-לב והיא לא נזקקה לכל אותם הלהטים והתכסיסים, שקלקלו את השורה והוציאו לתרבות רעה כמה מפלגות אחרות.

אני אומר: ממשלה שתהיה ישרת-לב מפני שתהיה ממשלה איתנה, מפני שלא נחוץ ולא כדאי יהיה לה לא להיות ישרה, ותוכל מתוך חופש וביטחון גמור לתת את דעתה רק על דבר אחד, למלא את שליחותה באמונה, למלא אחרי רצון העם ולהתכוון אך ורק לדבר אחד, לטובת המדינה, בתוך כל אותו הסבך החמור המקיף אותה.

אינני יודע אם אחטא בהרהורי לב אם אומר - ייתכן כי אנחנו צועדים לקראת תקופה, שבה נתחיל לרקום רקמה חדשה של יחסים בינלאומיים, רקמת יחסים בינינו ובין העולם הסובב אותנו והשכן לנו שכנות של ממש. היה זה אולי טבעי, אם כי יכול היה הדבר להיראות כפרדוקסלי, ואולי ייראה כפרדוקסלי להיסטוריונים העתידים, שהמדינות הראשונות שהכירו בנו, המדינות הראשונות שקשרנו איתם יחסים דיפלומטיים וקשרים מדיניים, היו מהרחוקות ביותר מאיתנו על פני כדור הארץ - ארצות-הברית, ברית-המועצות, אורוגוואי, ודרום אפריקה - אלה היו מהמדינות הראשונות שהכירו במדינת ישראל. אין לנו איתן שום גבולות משותפים. אין לנו איתן ענייני תחבורה משותפים. אנחנו רחוקים מאקלימיהן ומכל מרחק גיאוגרפי וגיאו-פוליטי. אני אומר, זה נראה כפרדוקס, אבל יש לזה הצדקה רבה. ברור, כשאנחנו כגורם חדש הנכנס לתוך פינת עולם זו, יוצר בה תנודות, שינויים המביאים בה לידי זעזועים, אנחנו מקוממים נגדנו, אנחנו מגרים נגדנו. מוכרחה לבוא פרשה ידועה של הסתגלות עד שהעולם הזה יסתדר מחדש איתנו יחד. חוללנו כאן שינוי מהפכני, יצרנו כאן חטיבה ממלכתית חדשה, גרמנו בתקופה הזאת, המלחמה גרמה לכך, לנדידת עם. כל הדברים האלה, אחרי כל הזעזועים האלה, אין המצב חוזר לקדמתו עד מהרה. מוכרחה לעבור תקופה ידועה עד שהעניינים מתייצבים מחדש.

אבל יש יום ואנחנו נשלח את צירינו לקהיר ולדמשק ולבגדאד ולרבת עמון ולביירות והם ישלחו את ציריהם אלינו. ואז תתחיל תקופה חדשה במדיניות החוץ של מדינת ישראל, ואז אחרת נופיע גם בפני העולם הגדול והרחוק מאיתנו. ונעמוד אז בפני תורה חדשה, שנצטרך ללמוד אותה ובפני בעיות חדשות, שנצטרך לפתור אותן, ומאמצים גדולים שנצטרך לבצע אותם, ונצטרך להקנות לעצמנו הכשרה חדשה, לכוון את לבנו לעניינים ולמושגים שהם רק מרחפים היום ערטילאיים בעולם חיינו. מושגים אלה ועניינים אלה יהיה אז לחם חוקנו, על כל צעד ושעל ניתָקל בהם והם ישפיעו על חיינו המדיניים, גם על חיינו החברתיים. הם יעמידו אותנו בפני תפקידים ובעיות חדשות. הם יגלו לפנינו גם אופקים חדשים. אנחנו מאוד ניזהר מלקטוף פירות בטרם יבשילו, ומאוד ניזהר לחתום על שטרות שלא נוכל לפרוע אותם.

ובפרשה הזאת של המשא ומתן עלינו לנקוט זהירות רבה מאוד, גם אטיות מסוימת. לבדוק היטב היטב כל כברת קרקע בטרם נדרוך עליה, למדוד היטב היטב את צעדינו. אבל גם הצעדים הראשונים, גם הפסיעות הראשונות, הזהירות מאוד, השקולות מאוד, שאנחנו עושים על פני הקרקע החדש הזה, קרקע בתולה זה בשביל מדינת ישראל, של יחסינו הבינלאומיים, את הפסיעות הראשונות האלה עלינו לעשות לאור החזון הגדול ההוא. וכל פסיעה קטנה במידה שיש בה התקדמות, צריכה התקדמותה להיות מכוונת למטרה הרחוקה.

הידוק הקשרים בינינו ובין המעגל החובק אותנו מכל העברים בשכנות הקרובה, בשום פנים לא יחליש ולא צריך להחליש את זיקתנו לעולם הגדול. יתר על כן, עלינו לשקוד היטב על הידוק הזיקה לעולם הגדול, כי גם בה, בהידוק הזיקה הזאת ערובה להצלחת המאמצים שלנו לשלום עם העולם השכן. אנחנו מוצאים את העולם הזה מסוכסך. אנחנו מוצאים את העולם הזה חצוי. שני מחנות עומדים זה מול זה - אנחנו בין שניהם! אין לנו מדיניות אחרת מאשר מדיניות מדינת ישראל ומדיניות העם היהודי. מדיניות מדינת ישראל כאחראית למדינת ישראל וכאחראית לעם היהודי.

אנחנו לא נוותר על תקוות העלייה הגדולה מארצות מזרח אירופה.

אנחנו לא נוותר על עזרת יהודי אמריקה,

אנחנו לא נוותר על אחריותנו ליהודי מזרח אירופה גם כשהם נחיתים שם ואינם עולים.

אנחנו לא נוותר על אחריותנו ליהודי אמריקה גם כשהם בהמוניהם הגדולים שם ואינם עולים עדיין.

אנחנו לא נפנה עורף לא לאלה ולא לאלה.

אינני חולק פה על הגדרת בן-גוריון לגבי מה זה ציוני בתקופה של קיום מדינת ישראל.[7] אבל אני בטוח שהוא לא יחלוק על ההגדרה מה זה יהודי.

ויהדות אמריקה של חמישה מיליון,

או יהדות ברית-המועצות ויהדות ארצות מזרח אירופה המונה יחד למעלה משני מיליון או בסביבות שני מיליון.

שתי חטיבות גדולות אלה, גם בהיותן חטיבות סטטיות ללא עלייה לארץ-ישראל, ובמידה שהן תישארנה כאלה, לבן פועם ויפעם יותר ויותר עם מדינת ישראל. מדיניותה של מדינת ישראל, מעמדה של מדינת ישראל בעולם, הם דברים מכריעים בשביל חייהם כיום ובשביל עתידם, ואין מדינת ישראל יכולה בשום אופן להתעלם מהאחריות החמורה הזאת שלה, ואין הדבר הזה יכול להישאר ללא רושם וללא השפעה על מדיניותה.

גם מצבנו כמדינה, כחטיבה גיאו-פוליטית בפינת עולם זו, מצווה עלינו את הקשר המהודק ככל האפשר עם שתי החטיבות העולמיות גם יחד. גם העובדה שאנו נתונים כיום בתקופה של הגנה על המדינה ובניין המדינה, ואינני יודע אם מותר לנו לקבוע מדיניות למדינת ישראל שלא מכריעה לגבי תפקידה לצו הצורך של הדור הזה להגן על מדינה זו ולבנות אותה.

הדבר הזה כשלעצמו מעמיד אותנו בניגוד לכל, קובע את העניין היסודי, שאנחנו נגד כל התנגשות עולמית נוספת ונגד שואת המלחמה העולמית השלישית. אנחנו עלולים להסתבך, אנחנו מסתבכים יום יום. אין לנו ברירה. לא נירתע מהסתבכויות. נתאמץ כמיטב יכולתנו להתיר כל סבך במידה שיבוא.

ישנן דרישות, היו דרישות מופנות אלינו מצד הגורמים במערב, שסירבנו למלא אחריהן. יכולות לבוא דרישות אלינו מופנות מצד המזרח, שנסרב למלא אחריהן לא מתוך פניית עורף, אלא מתוך הסברה

מדוע איננו יכולים,

מדוע הדבר לא ייתכן,

מדוע עלינו ללכת באותה הדרך שאנו הולכים בה -

מדוע, אם רצונם בתקומת מדינת ישראל, הם מוכרחים לקבל עליהם את הדין.

מדוע, אם רצון אמריקה לקיים את מדינת ישראל, היא מוכרחה לקבל את המסקנה שארץ-ישראל זו לא יכולה להפוך לכוח אויב לברית-המועצות.

מדוע, אם ברית-המועצות רצונה כנה, ואני מאמין שרצונה כנה בעזרה להקמת מדינת ישראל ועתידה וביטחונה, היא מוכרחה לקבל את המסקנה שמדינת ישראל זו אין לה תקומה ומשימת תפקיד העלייה שלנו אין לה ביצוע אלא בעזרתה הרחבה ביותר של יהדות ארצות-הברית, של ממשלת ארצות-הברית.

היא צריכה להסיק מזה גם מסקנות מעמדתה היסודית. אינני יודע מה עוד ילד יום. היחסים שלנו כמדינה הן עם ארצות-הברית, הן עם ברית-המועצות, הם עדיין רק בראשיתם, הם בחיתוליהם. אינני יודע אם ברית-המועצות הסיקה כבר את כל המסקנות שצריכות לדעתנו לנבוע מעמדתה היסודית החיובית כלפי מדינת ישראל. הנה, היא עזרה לנו בעצרת או״ם האחרונה להכשיל את המזימה הבריטית לגבי הנגב. במידה שאמריקה הייתה שותפה למזימה זו - להכשיל גם אותה. בינתיים, לפני הכשלה זו ואחרי הכשלה זו, ביצע הצבא שלנו משימות מסוימות בנגב, שאולי יותר מאשר הכשלת המזימה באו״ם יש להם ערובה להכשלה סופית נצחית של המזימה לגבי קריעת הנגב מאיתנו. אבל האומנם נוכל לכפות על הסוכנים האלה, המדיניים והצבאיים, ולחשוב את הנגב הזה כמקוּים בידינו

כל עוד הוא ריק מאדם,

כל עוד הוא דל מכל פיתוח,

כל עוד הוא מזמין כל פולש מבחוץ,

כל עוד יש בו במצבו כיום אי הצדקה משוועת לצירופו למדינת ישראל באשר הוא ריק מתושבים, מאזרחים יהודים.

אם רצונה של ברית-המועצות כנה באמת לבצר את הנגב כנחלה ישראלית - צריכה ברית-המועצות

להבין כי דבר זה לא ייכון אלא על ידי תנופה חלוצית כבירה של פיתוח והתיישבות.

היא צריכה להבין כי התנופה החלוצית הכבירה הזאת של פיתוח והתיישבות לא תבוא לעולם, אלא אם היא תינשא על כתפי המוני אנשים המסוגלים למאמץ חלוצי כזה.

ואז היא צריכה לבוא למסקנה כי אוצר הכוח, המרץ הזה, נתון למסגרת מסוימת, והמסגרת הזאת נתונה בתוך אותו חלק העולם שהיא חולשת עליו. והדבר הזה מביא למסקנה ישירה של עלייה רבתי ממזרח אירופה לארץ-ישראל. הניסיון הממשי שלנו מוכיח כי הדרך היחידה להגיע להערכה, הדרך היחידה להגיע לכבוד, להגיע לידידות, להגיע להבנה, להגיע לעזרה חיונית - היא דרך המדיניות העצמאית. והעצמאות הזאת של העם היהודי ודרכו להקמת המדינה, במאבקו על המדינה, בזה מילאה מפלגת פועלי ארץ-ישראל תפקיד מכריע. מוטל עליה להוסיף ולמלא את האחריות הזאת ביתר שאת בדרך מיוחדת למדינה הקיימת על הגנתה, על התבצרותה, על התפתחותה ועל מילוי השליחות ההיסטורית הגדולה שלה לגבי העם היהודי, לגבי המזרח התיכון ולגבי העולם כולו. הניסיון הממשי, העובדתי שלנו, הוכיח כי שקר בפי אלה המשלים אולי את עצמם ומשתדלים לשכנע אחרים, כי כדי לגשת לברית-המועצות ולאיזה גורם אחר יש כאן שאלה של איזה סוד מיוחד, של לחש מיוחד, של איזו סגולה, של איזו קמע שיש בכוחם לפתוח את הלבבות להבנה. יש רק סגולה אחת - הופעת נציגים יהודיים כבני חורין, כעצמאיים, כאנשי אמת, כאנשי שלום, כאנשי אמת המוכנים לראות חיוב במקום שהוא ישנו, כאנשים חופשיים ממשפט קדום, מגישות נוקשות, מוכנים לראות בעין פקוחה את השינויים המתהווים בעולם ולקבלם על החיוב שבהם - אולם

אנשים היודעים את צרת עמם,

היודעים מה נחוץ לעמם,

היודעים שבשום פנים ואופן לנוחיותם לא יַּמעטו את דמות האידיאל של עמם,

לא יתאימו אותו לנוחיותם של אחרים, וגם אם יש אי-הבנה, יעשו מאמץ כנה לסלקה. אם יש התנגשות המוכרחה לקרות - יעשו עד כמה שאפשר, עד כמה שהדבר ניתן במסגרת ההגנה, להמתיק זאת, אבל לא יוותרו על הנקודה הקשה של הבעיה, לא על תוכנו של העניין, לא יסתגלו לכל סגנון, לכל רוח נושבת. יתייצבו כיהודים, כנציגי מדינת ישראל. לא השאלה ״מה יאמרו הגויים״ צריכה ללוות את השיקולים המדיניים שלנו, אלא השאלה הפשוטה מה נאמר אנחנו. זו שאלה רצינית מאוד: מה נאמר, מתי נאמר, איך נאמר? אולם זו שאלה שלנו, של ביטוי רצוננו והגדרת האינטרס הממלכתי שלנו.

נצטרך למלא שליחות זו ביתר שאת מאשר עד עכשיו. כבר נאמר: בפעם הראשונה אולי בתולדות העם היהודי אנחנו ניגשים לבחירת שלטון, על כל פנים בפעם הראשונה בתולדות הדמוקרטיה היישובית שלנו אנחנו נכנסים לאחר שהלכנו בפרוזדור ארוך של הכשרת הדמוקרטיה -

החל אולי בוועד שכונת נחלת שבעה בירושלים,

אולי בשלב יותר חדיש: ועד המושבה בראשון לציון,

או ההנהלה העצמית הפרימיטיבית של קבוצת הביל״ויים.

החל מאלה ועד לצורות הדמוקרטיה המשוכללות ביותר בחיינו עד עכשיו:

בחירות לכנסת ישראל,

הוועד הלאומי,

בחירות לקונגרס הציוני,

בחירות לעיריות הגדולות,

לוועידות ההסתדרות.

 כל השלבים האלה לא היו אלא פרוזדור לפרוזדור.

אנחנו רק עכשיו נכנסים לעצם הטרקלין, עצם הטרקלין אשר שמו הוא דמוקרטיה מחייבת, דמוקרטיה כוללת ומחייבת. במידה שהיו בתוכנו והיו בחיינו שלטונות מחייבים, הם לא היו כוללים. שלטונות מחייבים היו רק הרשויות המקומיות,

אשר יכלו לכפות על אזרחיהן פעולות מחייבות,

לכפות תשלום מסים באיום מניעת שירותים,

באיום מעצרים במקרים מיוחדים.

אלה היו שלטונות מפוררים, לא כוללים. הם היו כפופים לשלטון זר, הם היו פוסקים לפי חוקים אשר חקק שלטון זר.

במידה אשר היו בתוכנו שלטונות כוללים - כנסת ישראל, במידה שהיא הייתה כוללת, היא לא הייתה מחייבת ו[המוסדות] יכלו רק לפנות אל רגש החובה, ההכרה האזרחית המוסרית של כל פרט ופרט בתוכנו.

זה היה מקור החולשה הממארת של חיינו הציבוריים וניסיונותינו הממלכתיים, חולשה ממארת אשר נגעה בכל פינות חיינו. לא הייתה לנו כל אפשרות

לגביית מסים,

הגנה על היישוב,

גיוס לצבא,

[חולשה ש]לא נתנה נשק ביד להגנה על הנפש והרכוש,

ובאותו זמן גילתה תיאבונות של ״אוחזי ביד״ ללא הצדקה מוסרית וחברתית, ואנחנו היינו מוכרחים להתפשר, לשלם מחיר יקר אשר שולם ללא מחיר.

היינו מתבוססים בתוך החולשה שהייתה כפויה עלינו על ידי מעמדנו, אשר הייתה מסקנה של היותנו ״מדינה רק בדרך״.

מבחינה זו, אומנם מהרבה בחינות, עוד הדרך ארוכה לפנינו. ואולי רק עכשיו אנחנו מתחילים לראות את כל אורך הדרך המצטיירת לפנינו.

מבחינת השלטון הכולל והשלטון המחייב אנו הגענו למטרה. זוהי זכות גדולה לדור זה, זכות גדולה לאלה אשר ייבחרו. זוהי חובה חמורה מאוד מאוד, והחובה החמורה מאוד מזכה אותנו לתבוע הרבה מהציבור, ללכת בגדולות. כדי לעמוד בחובה זו, כדי למלא אותה כהלכה, דרוש שלטון איתן ורחב, דרוש שלטון רחב לא במובן של קואליציה רחבה, אלא אמון רחב של הציבור. נשתף בשלטון את כל אשר ירצו להשתתף בו, אבל שותפות רחבה זו אינה צריכה להיות על חשבון ריכוז האחריות, היא צריכה להגביר ריכוז האחריות. זה לא צריך להיות שעטנז, לא כלאיים, לא בליל מפלגות, לא שברי כלים - מפלגה גדולה אחת ואיתנה.

המעבר שלנו ממפלגת המעמד למפלגת העם, למפלגה האחראית לעם כולו, המשתפת באחריות חוגים אחרים, למפלגה שתהיה אחראית לעתידו של העם. אין פירושו שנחדל להיות מפלגת המעמד - מסיבה פשוטה כי עמנו בארץ היה, הווה ויהיה ברובו הגדול עם עובד.

אותנו ליוו מתחילת דרכנו כמה אמונות. ליוותה אותנו האמונה ביהודי החופשי, האמונה ביהודי שנוצר להיות בן חורין במולדתו, זכאי לחירות. מראשית צעדי הציונית הסוציאליסטית בארץ-ישראל חופף עליה הוד החזון של הרצל, היא מקשיבה בהלמות לבה למשק כנפי חלומו. עמוק בלבה היה גנוז חלום מדינת ישראל.

אני סבור שכאשר הרימו אנשי ״השומר״ את דגלם ידעו שזה יהיה דגל צבא ישראל העתיד לשחרר את מדינת ישראל העתידה. אני סבור, שכאשר דרכו חלוצי העלייה השנייה על אדמת ארץ-ישראל בבריחתם הנפשית מבגידת אוגנדה, הם הלכו לארץ-ישראל לא רק כלכת אל ארץ חלומות, כי אם כלכת אל הטריטוריה העברית, אל הטריטוריה אשר בה ירוכז העם העברי ותבוצע עצמאותו המדינית השלמה.

דבר זה הדריך אותנו, הדריך את כל חלומותינו.

דבר זה הוא שנתן לנו את הדחיפה לניסיונות נועזים.

הוא אשר הונח בנשמת הגדוד העברי במלחמת העולם הראשונה.

הוא אשר נתן עוז אז, לאותו קומץ הפועלים המתיישבים, לעזוב עמדות זיעה ודם יקרות, ללכת להיחנק במעצר תל כביר[8] מתוך תקווה להשתתף בכיבוש הארץ, גם אם זה סיכן את הגליל.

הוא אשר היה ביסוד נשמתה של ״אחדות העבודה״ בסוף מלחמת העולם הראשונה.[9]

הוא אשר נתן תוכן לפגישת חלוצי ארץ-ישראל עם מתנדבי הצבא [היהודים] בארצות-הברית [במסגרת הגדודים העבריים.

הוא אשר כבש את יצרנו בתקופה ממושכת בין מלחמה למלחמה בעבודה, בעלייה, בבניין, כדי להניח יסוד לבל יבולע לחזון זה מתוך הרמת הדגל ללא עת.[10]

הוא אשר הִשרה את שכינתו על תנועת ההתנדבות במלחמת העולם השנייה.

הוא אשר היה הרוח אשר איתו התנפנף דגל הבריגדה העברי.

הוא אשר פעם בלב חברינו - גם בלב אלה אשר איתנו בחיים, וגם בלב אלה אשר הלכו מאיתנו - אשר שנה שנה, חודש חודש, יום יום, לילה לילה טיפחו ובנו את כוח ה״הגנה״ בארץ - הם ידעו למה זה מכוון.

הוא שפרץ בשאגה גדולה עם פרוץ המלחמה העולמית השנייה ועם התחולל השואה על יהדות אירופה בתביעה למדינה יהודית בימינו, בתביעה לעצמאות יהודית בארץ, במאמצי הדור הזה ובחיי הדור הזה.

הוא שהביאנו עד הלום - האמונה ביהודי החופשי.

הייתה לנו אמונה ביהודי הלוחם - מ״השומר״ דרך ה״הגנה״, ההתנדבות, הקמת פלמ״ח, הקמת צבא הגנה לישראל, קריאה למתנדבים בחוץ לארץ, ביטחון בכוחנו, ביטחון שנריב ונוכל, שניאבק וננצח.

הייתה לנו אמונה ביהודי העולה. לא רק בצדקת עניין העלייה, לא רק ביכולת הארץ לקלוט עלייה אלא אמונה ברצון של המוני יהודים לעלות, אמונה בכוח של הקריאה אליהם.

הייתה לנו אמונה ביהודי העובד. היהודי העובד אשר איננו חלוץ העם, אשר איננו נציג העם, אשר איננו עמוד השדרה של העם, אלא שהוא העם, הוא והעם היינו הך. בדמותו ובצלמו הוא ייצור את העם כולו ומעכשיו הוא רוב מניינו ורוב בניינו של העם.

האמונות האלו - ארבע האמונות גם יחד - לא נשארו אמונות ערטילאיות. הן הפכו אצלנו למקור של רצון והרצון הפך למנוף של פעולה.

אם האמנו ביהודי החופשי - נלחמנו על חירותו ועל שחרורו.

אם האמנו ביהודי הלוחם - בנינו את הכוח הזה ונלחמנו עליו.

ואם האמנו בעולה היהודי - חינכנו לעלייה וארגנו את העלייה וארגנו העפלה, העפלנו מכאן בנסי-נסים ובכל שבעת הדרכים ובסודי-סודות מהארץ לאירופה, כדי להעלות את המעפילים הנה.

ואם האמנו ביהודי העובד - יצרנו את היהודי העובד, בנינו את היהודי העובד, ואנחנו קוראים לעם כולו ללכת בדרך היהודי העובד ולהיהפך לעם יהודי עובד!

באמונות האלו, בכוj הרצון אשר חישלנו בתוכנו, בכושר הפעולה אשר הרצון הזה הוליד בקרבנו - נלך גם הלאה! (מחיאות כפיים)

 

להלן התנהל דיון. כמה מן הדוברים קָבלו על שרשימת חברי מרכז המפלגה וּוְעידת המפלגה, שהורכבה במהלך מושב המועצה, אינה ייצוגית דיה. מ״ש עמד בראש הוועדה שנבחרה להרכבת הרשימה.

 

משה שרתוק: חברים, יש דברים שאינם ניתנים להיעשות ומוטב שניתן דעתנו על כך על מנת שנחדל מהשאיפה לרַבע את העיגול. אין כל אפשרות לצאת ידי הכל במשימה כזו כמו הרחבת מרכז למפלגת פועלי ארץ-ישראל. הדבר הזה הוא מחוץ ליכולת האנושית ומחוץ לגדר כל כישרון המצאה ארגונית. אי-אפשר להרכיב מרכז שישקף נאמנה גם מבחינת שלמות הגיוון, גם מבחינת היחסיות הנכונה בהרכב הכוחות את אותה היריעה הרחבה והעצומה של מוצא, אורח חיים, גיל ושכבות עלייה שמהם מורכבת מפלגתנו. צריך שיהיה ברור לכל חבר ולכל קבוצת חברים, כי האפשרות הזאת איננה קיימת. החוכמה הזאת שלאחר מעשה איננה נבונה, איננה אחראית ואיננה חיונית ברגע זה.

אילו במקום אותם החברים האומללים, שקיבלו על עצמם את גזירת הציבור, ובמקום לשבת באולם ולהקשיב לנאומים גזרו על עצמם פרישות גמורה הן מההשתתפות הפעילה והן מההשתתפות הסבילה במהלך המועצה, ונסגרו בחדר על מנת להרכיב רשימה הוגנת [של מועמדי מפא״י בבחירות], הולמת ויאה לוועידה, היו חברים אחרים, אינני רוצה להגיד שהם היו מגישים בדיוק אותה רשימה, אבל הם היו מעוררים אותה כמות של קובלנות אם לא מפינות אלה, הרי מפינות אחרות, אם לא מפי חבר זה, הרי מפי חבר אחר.

צריך להיות אמון מסוים, חוש מציאותי ומעשי מצד מועצת המפלגה, שלאחר שהוגשה הרשימה, ולאחר שעברו החברים דרך כל מדורי הייסורים האלה וקבעו את הרשימה, שקשה לומר כי היא צולעת ומקפחת במידה רצינית איזה שהוא חלק רציני במפלגה, הרשימה הזאת תאושר. המוצא היחיד ליעילות פעולת המפלגה ולשמירת אחדות ההרגשה בתוכה ולהבטחת האמון למרכז הוא לקבל את הרשימה כמות שהיא וללא כל תוספת.

 

הערות: