נספח 5

מכתב אל צפורה שרתוק, טהרן

בטרסט,[1] 8.12.1942

תחנה אחרונה באפריקה

אהובה יקרה,

אני משער שחלפו כ-25 שנה מאז התכתבנו בשפה זרה, ועכשיו עלינו לעשות זאת שוב. המקום שבו אני כותב הוא תחנתנו האחרונה באפריקה. עד עכשיו חציתי את כל ״היבשת השחורה״ ממזרח למערב במסלול קשתי. כבר הייתי ממש על קו המשווה ועכשיו אני נמצא כ-14 מעלות מצפון לו. אנו מקווים שמפה בשני דילוגים ארוכים נגיע אל יעדנו. אתמול בבוקר שלחתי לך מברק ואני תוהה האם הגיע לידיך. פשוט הרגשתי דחף לתקשורת איתך, כדי להקטין כביכול את המרחק העצום המפריד בינינו. חשבתי עלייך בלי הרף לאורך כל הדרך ומעולם לא הרגשתי אותך כל כך איתי ובתוכי מאשר בבדידותי הנוכחית ובריחוק המוחלט שעדיין הולך ומתגבר.

היי אמיצה, יקירתי. אם את מרגישה שעלייך להישאר עוד, עשי זאת ללא שמץ היסוס. אם מסע הילדים כבר סודר ואת מרגישה שעלייך לנסוע איתם, אל תחששי לעשות זאת. המסע עלול להיות ארוך וקשה אולם הוא בטוח לחלוטין וודאי יהיה מעניין. אבל אם, לעומת זאת, הנסיבות ישתנו עד ששהותך בטהרן אינה נחוצה עוד, אל תניחי לעצמך להישלט על ידי שגרה בלבד.

כתבתי הביתה כמעט יום יום מאז עזבתי את קהיר, ותיארתי את המסע בפרטות רבה.

לבי יוצא אלייך. אילו הייתי צעיר ב-25 שנה הייתי מתחיל את כל זה מחדש.

מ.

הערות: