נספח 4
מכתב
לילדי משפחת שרתוק, ירושלים
לאגוס, ניגריה, 7.12.1942
מעל תקרת
עננים
נמל אוויר,
באשמורת הבוקר
שלום לכם, חבריא יקרים,
אתמול לא כתבתי לכם, רק
הוספתי שורה על גלויה שכתבתי עוד בליאופולדוויל ושלחתי מכאן. אתמול יום א', היום
הרביעי למסענו. טסנו שמונה שעות בשני ניתורים בדרך נחתנו במפרץ סגור בקרבת העיר לבֶּרוויל
שבקונגו הצרפתית. כמעט כל יום אתמול דאינו מעל לתקרת עננים - תקרה שהפכה לנו רצפה
- אשא רק לעתים רחוקות נזדמנו בה מִפלשים וכשהצצנו בעדם מטה ראינו את נוף קונגו
ללא שינוי: יערות עד המשתרעים עד בלי גבול. בחלק האחרון של הטיסה נקלענו כמה וכמה
פעמים לתוך סערות ומטרות עוז והמטוס טולטל כהוגן.
בהגיענו ללאגוס נתבשרתי כי
אוכל לאחוז דרכי הלאה ללא הפסק, הווה אומר למחרת בבוקר. אכן זו הייתה בשורה
מרנינה, כי לאגוס הוא מקום מוכן לפורענויות ורבות הוזהרתי שיהא נגזר עלי להישאר
כאן תקוע ובלי זוז כמה וכמה ימים, אך לא כן היה והריני יושב עכשיו, יום ב' לפנות
בוקר, בחדר ההמתנה של נמל האוויר, מוכן ומזומן להפלגה.
לאגוס בירת ניגריה שוכנת על
אי הסמוך לחוף למגושר אליו. רוב תושבי העיר שחורים ומיעוטם לבנים אשר נחלתם שפרה
עליהם ברובע משלהם הטובע ביַרק גנים. העיר עצמה דחוקה וחסרת נוי זולת חוף הים
שלאורכו בנייני הממשלה ושדרה נאה.
נזדמנתי הנה ביום א׳, כשכל
החנויות סגורות ומבתים שונים בוקעת רינת המנוני תפילה. רבים מהשחורים לבושים
כאירופים והליכותיהם בתכלית התרבות, בהם מורים ומורות, פקידי ממשלה, כמרים, בעלי
מקצוע ואנשי עסק כמותם לא ראיתי בקונגו הבלגית. אך מרבית העם גם כאן שקועה בדלות.
ביקשתי לשגר מברקים והנה
משרדי הטלגרף סגורים על מסגר. במלון מצאתי בחור יהודי מאלכסנדריה של מצרים שהתנדב
לשלחם. שקלתי על ידו את הכסף ואקווה שמילא את שליחותו. שלחתי מברק לאמא,[1] שעלה ביוקר רב ומי יודע מתי יגיע, ומברק לד"ר יוסף אשר ודאי
מסרו לכם עליו.
כל מקום שעברתי מצאתי בו -
על פי שלטי החנויות - נידחים מבני עמנו, אך לא הספיקה שעתי לתהות על קנקנם.
כל הטסים עמדי עד לאגוס,
שמספרם גדל בינתיים עד לשתי עשרות, נדונו להמשיך דרכם בים ואוותר לבדי מכל החבורה
לאחוז בדרכי הלאה באוויר. במלון אָרח לי לחברה כומר אמריקני צעיר אשר טס עמנו
מליאופולדוויל ומכאן יטוס בדרך אחרת לליבריה, מדינת הכושים העצמאית, מקום שם ירביץ
תורת הנצרות בעם הארץ שרובם עודם עובדי אלילים. הכומר נמצא אָהוּד בתכלית ויהי לנו
חדר אחד לנחלת לילה משותפת. זכות השותפות הזאת עמדה לי לא לאחֵר לאווירון הבוקר.
בלאגוס הייתי ברשות עצמי ולא ברשות החברה כבכל תחנה ועניין היקיצה באישון לילה גרם
לי לא מעט דאגה עד שהתברר כי הכומר חמוש בשעון מעורר שהפסיק את שנתי בשלוש ורבע
בדיוק. המשרת הכושי שנצטווה להביא לי מים חמים לגילוח בשלוש ורבע הופיע רק בארבע.
*
אני
ממשיך ממקום אחר.
8.12.1942
המטוס שהוכנסתי לתוכו
בלאגוס הוא ברייה משונה מאוד, אחרת לגמרי מהכלי המפואר שעשיתי דרכי בו עד לאגוס
ואינה דומה לשום מטוס שנזדמן לי לטוס בחיי. התברר כי מטוס זה המתין לי יומיים
ושאלמלא תפסתיו הייתי מתעכב בלאגוס 10-9 ימים. לא כל המטוסים הפועלים בקו זה הם מאותו
מין אך איני מצטער על הניסיון שנפל בחלקי. מספר הנוסעים בסה״כ 5.
מלאגוס הגענו לבירת מושבה
בריטית אחרת בקפיצה אחת שאורכה תשע שעות וחצי. הדרך הייתה מסוערת אך עמדתי בה בלי
סבל רב. עלינו עד 11.000 רגל והקור היה גדול. הדבר היה אתמול היום - בצהרים - הגענו לבירת
מושבה בריטית שלישית, לאחר טיסה של 3 וחצי שעות ומכאן נצא לפנות ערב למסע
ארוך-ארוך. המקום שאני כותב ממנו הוא תחנתי האחרונה ביבשת אפריקה. מאחורי למעלה מ-40 שעות טיסה
מקהיר ועד הנה ולפני עוד קרוב ל-30. אך ״הניתורים״ מכאן ואילך יהיו הרבה יותר
ארוכים מהממוצע שעד עכשיו.
אני שמח מאוד להזדמנות זו
שמינה לי הגורל לחצות את ״היבשת השחורה״ כולה, ממזרח עד לקצה המערב, ולראות כמה
מחשובי המרכזים של היישבנות האירופית.
החום אינו נורא מהכיל אך
הלחות מבהילה. גופי זולג פלגי זיעה ואין במקלחת כדי פתרון לבעיה, כי עד שאתה מסתפג
מקילוח נבקעים מחדש מעיינות הזיעה.
אני סבור כי מכתבי הבא יהיה
מלונדון. אמרו שלום לכל.
נשיקות
לכם,
אבא
