186. ישיבת אחר הצהרים, הנהלת הסוכנות, לונדון - על בעיות הגיוס - 14.12.1942
שם הספר  מאבק מדיני ב'
שם הפרק  186. ישיבת אחר הצהרים, הנהלת הסוכנות, לונדון - על בעיות הגיוס - 14.12.1942
כותרת משנה  אנגלית, סודי

186

ישיבת אחר הצהרים, הנהלת הסוכנות, לונדון[1]

14.12.1942

(אנגלית)

על בעיות הגיוס

סודי

 

מר שרתוק: בתקופה האחרונה, לקראת צאתי ללונדון, שררה בארץ-ישראל תחושת הקלה נוכח הצלחות ההתקפה נגד רומל. אף על פי כן, רווחת בקרב הציבור החושב הנחה כי הסכנה לארץ לא חלפה, שכן עדיין יש להביא בחשבון פריצה גרמנית מן הצפון דרך טורקיה. ההצלחה בקרבות נגד רומל לא הפחיתה את הביקוש לכוח אדם ארץ-ישראלי. בתחילת המלחמה, בימי מקדונלד,[2] חל איסור גורף על ייצור אמצעי לחימה בארץ-ישראל, אולם בלחץ הנסיבות הוסר איסור זה חלקית. שלטונות הצבא הורו לייצר בארץ מוקשי יבשה, אולם בשל האיסור הם נקראו ״סדרות״. באחרונה הוחל בתיקון מכונות ירייה. התארכות קווי התחבורה של הצבא וקשיי התובלה בים אילצו את השלטונות הצבאיים להישען יותר ויותר על מקורות אספקה מקומיים ולדרוש כוח אדם רב יותר לצורכיהם. הסוכנות היהודית תבעה מן הממשלה כבר מתחילה לנצל את כושר הייצור של ארץ-ישראל לצורכי המלחמה, אולם הממשלה השיבה כי אפשרויות הניצול של מפעלי התעשייה בארץ מוגבלים מאוד. בכמה מקרים השיבה הממשלה לפניות השלטונות הצבאיים כי מוצר מסוים אינו בר-ייצור בארץ, אולם כאשר הצבא בירר את הדבר למעשה, נמצא שהמוצר שבו מדובר כבר מיוצר או ניתן לייצרו על נקלה. הממשלה הקימה באחרונה מועצת ייצור מלחמתי והסוכנות העמידה לרשותה אנשים למטרה זו. הממשלה גם נקטה מדיניות מסתייגת כלפי התנדבות יהודים לצבא. תחילה היא ייחסה את ההתנדבות לאבטלה הרווחת, אולם טיעון זה נזנח כאשר 1,400 חיילים נפלו בשבי ביוון ובכרתים וכאשר חיילים יהודים נהרגו ונפצעו. אנו טענו, כי האנשים שהיו נכונים להסתכן בנפילה בשבי הגרמני ובנפילה בקרב לא התגייסו לצבא למען שכר.

כאשר הממשלה החלה לבסוף להתעניין בתעשייה היהודית, היא גרסה שההתמקדות בייצור חשובה מן הלחימה. הנציב העליון אמר באחד מנאומיו, כי עובד האדמה או פועל החרושת חשובים כחיילים. הוא מעולם לא אמר בנאום כלשהו, כי החייל חשוב כעובד.

כאשר פורסמה החלטת ממשלת לונדון להקים את הרגימנט הארץ-ישראלי, לא אמר הנציב העליון מילה אחת לציבור. הוא לא קרא כלל להתנדבות לרגימנט. אדרבה, משהחלה תנופת הגיוס הביעה הממשלה [הא״י] חשש כי הוא יחבל בפוטנציאל התעשייתי. תחת לייצג את האינטרסים של ממשלת הוד מלכותו, התקבל רושם שהיא דואגת להבטחת האינטרסים המקומיים שלה, וכך נוצר עימות בינה ובין הצבא בנושא כוח אדם. הממשלה האשימה את הסוכנות היהודית בעידוד ההתנדבות למטרות מדיניות. במקרה הטוב ביותר היא רמזה שאנו רוצים לזכות במשהו בתום המלחמה, ובמקרה הגרוע ביותר, כי מטרתנו להשיג נשק כדי לחולל מרד בבוא השלום.

מעולם לא היה צורך כה רב בשיתוף פעולה הדוק בין הממשלה ובין הסוכנות היהודית למימוש אינטרסים ממלכתיים. בלי שיתוף פעולה כזה לא ניתן לרתום במלואה את התעשייה למאמץ המלחמה. לפקיד הבריטי ולתעשיין היהודי לא נמצאה לשון משותפת. בארץ-ישראל לא הייתה מקבילה דומה לזו הקיימת בבריטניה, שם שוררת הבנה בין הפקיד הממשלתי והתעשיין. הייתה זו רק הסוכנות היהודית, שמכוח סמכותה עלה בידה, הודות לצעדים מעשיים וללחץ מוסרי, לחייב את כל הגורמים לשאת בעול המלחמה. ואף על פי כן אין משאבי האנוש מנוצלים במלואם.

מר אריק מילס, ראש המועצה לכוח האדם, הבין כי לא יוכל לעשות הרבה בלעדי הסוכנות היהודית. הוא הציע לממשלה להניח תחום זה בידי הסוכנות היהודית, אולם הצעתו נפסלה. מעולם לא היו ימים שבהם נתקל שיתוף הפעולה בינינו ובין הממשלה בקשיים כה רבים. הסיבה היא ש״הספר הלבן״, השריר וקיים, נותן אותותיו במדיניות הממשלה דרך קבע. כל ההצעות שהעלתה הסוכנות היהודית לגבי הענקת מעמד רשמי בתחום מאמץ המלחמה, כגון ייצוג בגוף ממשלתי כלשהו או קבלת מידע מוקדם על תוכניות הממשלה, כדי שתוכל לגייס את דעת הקהל, נתקלו בחשדנות. הממשלה אמרה כי אם המטרה האחת היא ניצחון במלחמה, כי אז אין לה התנגדות להצעות שכאלה, אולם עליה לחשוב על ״הספר הלבן״. לאור עתידה המדיני של ארץ-ישראל אחרי המלחמה, כפי שנקבע ב״ספר הלבן״, אין היא יכולה לעשות דבר שיחזק את מעמדה של הסוכנות היהודית.

כאשר התעורר צורך במבצע צבאי חשאי, שחייב שיתוף פעולה עם היהודים, היו השלטונות הצבאיים, שלנגד עיניהם עמדו שיקולים צבאיים בלבד, נכונים לשיתוף פעולה מלא עם הסוכנות היהודית, אולם הממשלה הטילה וטו על כך.[3]

עמדת ממשלת ארץ-ישראל הייתה שהצבא ייצא את הארץ בתום המלחמה, ואילו היא תישאר בה פנים אל פנים מול היהודים. היהודים עשויים ללמוד את תורת הלחימה, לרכוש נשק וכיוצא באלה, ואחר כך להשתמש בכל אלה נגד האימפריה. אווירה שכזו הולידה רתיעה וחיבלה במאמץ המלחמה.

ממשלת ארץ-ישראל ניסחה חוקי עבודה על יסוד החוקים שנחקקו במושבות הבריטיות קניה וטנגנייקה, בהניחה כי חקיקה דומה ננקטה גם בבריטניה עצמה. היה עלינו להציג בפני הממשלה עותק של החוק הבריטי, כדי להוכיח שהוכנסו בו שינויים. הסתדרות העובדים הכללית עדיין מתנגדת לחקיקה זו, שכן בניגוד לחוק הבריטי היא אינה כוללת ערובות נגד הגבלת זכויות העובד. הממשלה משתמשת בחקיקה זו למלחמה בהסתדרות, שכן ברי לה כי ההסתדרות היא עמוד השדרה של המפעל הציוני. למעשה כל צעד שנוקטת הממשלה חשוד בעינינו למפרע - (לורד מלצ׳ט:[4] האם חל שיפור כלשהו לאחר חזרת הנציב העליון מלונדון לירושלים?) - לא! בשבועות הראשונים לאחר שובו הורגש שינוי קל, אך הוא לא נמשך.

הנציב העליון הוא אדם צר אופקים ומוגבל בהתעניינותו. הוא אדם סגור מאוד ואפילו הערבים אומרים שהוא ממעיט מאוד בדיבור בפגישותיו איתם. הוא הורגל לסגנון השליטה בקניה ובטנגנייקה.[5] אין לו ניסיון בשליטה באנשים בעלי אינטרסים מדיניים. בהזדמנות אחת אמר לי, כי ליהודים המשוחחים איתו יש תמיד מטרת סמויות. עניתי לו, כי ליהודים יש מטרות מובהקות וכי אל לו לחשוד בהם. בתקופה הראשונה לכהונתו לא הפגין הנציב העליון כל רצון לשמוע מפי דברים על בעיות היישוב. כרבע שעה מכל שיחה שלי עם הנציב הוקדשה בדרך כלל לשאלה אם יש טעם בכלל להטרידו בעניין העומד על הפרק, ואם לא מוטב שאשוחח עם או אפילו עם מנהל המחלקה הממשלתית הנוגעת בעניין - הוא מסתפק בקבלת דוח בכתב אחר כך. לאחר אחד מביקורי בקהיר, שם התראיתי עם גנרל ווייוול ושמעתי מפיו דברים רבים על המצב הצבאי בחזית מצרים, רציתי לספר על כך לנציב, אך נאמר לי כי כבר נודע לו על פגישתי עם ווייוול. הוא, הנציב, עסוק מאוד ואל לי להטרידו. נראה שרגז על העזתי להתראות עם המפקד הראשי. דברים שכאלה לא אירעו לו בטנגנייקה.

איני רוצה לעורר רושם, כי חל נתק בינינו ובין הממשלה וכי איננו מסוגלים לדבר זה עם זה. בתחומים רבים אנו פועלים יחד. אולם המאמץ המלחמתי היהודי היה יכול להתעצם שבעתיים אילו נשבה רוח טובה יותר. הגיוס לצבא הגיע לשלב שבו היהודים מוצבים ביחידות יהודיות טהורות. ההכרה בזכות זאת נבעה מכורח המציאות. אנו נעזרנו על ידי השלטונות הצבאיים, שהשכילו להבין שזו הדרך האחת להשגת כוח אדם מעולה ולעשות בו את מיטב השימוש. כל הדרגות ביחידות היהודיות נפתחו ליהודים, וקיימת מדיניות ברורה להציב יהודים בעמדות פיקוד שונות ולשחרר בתוך כך את הקצונה הבריטית. עד לאחרונה, מפקד פלוגה בדרגת מייג׳ור הייתה הדרגה הגבוהה ביותר שהוענקה ליהודים, אולם עם הקמת הרגימנט הארץ-ישראלי יוכלו יהודים להתמנות למפקד גדוד בדרגת לייטננט-קולונל. להלכה הארץ-ישראלים יוכלו להתמנות לכל הדרגות, אך למעשה יחלוף זמן רב עד שכל התפקידים יאוישו. בתחילה יישארו הקצינים הבריטים המשרתים ברגימנט במקומם. מעטים מאוד הקצינים הבריטים, שהמשכילים מבין המשרתים תחתם מעריכים אותם מנקודת מבט צבאית.

השלטונות הצבאיים עדיין זקוקים בדחיפות לחיילים לשירותים הטכניים, ודבר זה מעורר מחלוקות בינינו. הגיוס לשירותים הטכניים יוצר פיזור רב מאוד של כוח האדם היהודי, אולם רבים מבין המתגייסים היהודים מעדיפים לשרת ביחידות טכניות שכן מכוח זה הם לומדים מקצוע. החיילים היהודים יודעים כי לא יזכו לשבחים רבים כיהודים, אבל הם יואשמו כיהודים במקרה של תקלה כלשהי.

אנו התנגדנו תחילה לשימוש במונח ״פלשתינאי״ להגדרת המתגייסים שלנו [בתג הכתף] אולם אט אט התקבלה הגדרה זו כשם נרדף ל״יהודי פלשתינאי״. מרגע שפיקוד על יחידה מועבר לקצין יהודי, משתררת בה אווירה יהודית. יש יחידות שהן על טהרת יהודים ופעם בפעם מניפים שם את הדגל הציוני בצד הדגל הבריטי. הוּצאה פקודה כללית האוסרת הנפת הדגל היהודי. הדגלים המוכרים היחידים [בצבא הבריטי במזרח התיכון] הם של האו״ם,[6] טורקיה,[7] עיראק ומצרים. המייג׳ורים היהודים התכנסו ודנו בעניין זה והחליטו למחות על הפקודה, בנוסף לצעדים שתנקוט הסוכנות היהודית בנושא זה. הם החליטו שכל אחד מהם ישלח מכתב מחאה למפקדה הכללית, ובו ייאמר כי אינו יכול להיות אחראי למילוי הפקודה וזאת בשל השפעתה השלילית על המורל ועל יעילות התפקוד של יחידתו. אחת מהיחידות הללו נשלחה מייד אחר כך לחזית, ולאחרות נאמר כי הפקודה הגיעה מדרג מדיני עליון ולפיכך על המייג׳ורים לנהוג בהתאם. בשיחתי עם גנרל אלכסנדר עוררתי שאלה זו ואמרתי כי השלטונות הצבאיים שוללים מאנשינו זכויות שהעניקו לעמים אחרים הלוחמים לימין הבריטים: שֵם ודגל.

אמרתי לגנרל, שהיישוב היהודי בארץ-ישראל גייס לצבא כ-19,000 איש, והמתגייסים עשו זאת מפני שהם יהודים. האם ייפלא, כי כאשר חיילים יהודים מוצאים את עצמם בודדים במדבר הם חשים צורך לראות את דגלם? הם זקוקים לביטוי סמלי זה לרגשותיהם. הם מעולם לא ביקשו רשמית רשות להניף את הדגל היהודי, אולם הם מצפים כי האימפריה הבריטית תהיה נדיבה דיה ותתיר את הדבר. גנרל אלכסנדר השיב לי כי יעיין בדבר. אחר כך אמר לי בריגדיר מק-קנדליש, כי העניין יובא לפני הדרג העליון. הוא אמר לי כי כמה מן הקצינים היהודים מחו על הפקודה וכי העניין יובא לפני מר קייסי. בהיותי בקהיר השתדלתי להיוועד עם קייסי, אך מאחר שהוא לא נמצא במצרים דנתי בדבר עם סר ארתור רַקֶר.

משלחת מורכבת מנציגי הסוכנות היהודית, הוועד הלאומי ואחרים נועדה עם מר קייסי בירושלים ושוחחה עמו כשעתיים.[8] מר קייסי התעניין באנטישמיות. הוא התרשם כי זו קיימת רק באירופה ואינה ידועה בארצות הברית ובאוסטרליה, או כנראה בבריטניה. אני דיברתי על ״הספר הלבן״ כמסמך המחסל בסיס לאמון הדדי. מר קייסי שאל מדוע אנו חוששים כל כך לעתיד. הסברתי לו, ומר קייסי אמר שהוא אישית אינו מסוגל לחשוב על העתיד. הכל חייבים להתמקד בהשגת ניצחון במלחמה. מאז אותה פגישה לא ראיתיו, אולם בקהיר נועדתי עם סר ארתור ראקר ועם [סגנו] לורד מוין. מר קייסי היה אז בסוריה לקראת צאתו לבריטניה. יש להצטער על כי לא ניתנה לנו הזדמנות להראות את ארץ-ישראל היהודית למר קייסי ולמבקרים חשובים אחרים. מר אידן[9] לא רצה להיפגש איתנו. רק האמריקנים ראו משהו ממפעלנו בארץ. עם קולונל דונובן[10] שוחחתי במשך כשעה. כאשר מר בוליט[11] היה בירושלים הזמין הנציב העליון אותי עם רעייתי לארוחת צהריים עמו. אחר כך ליוויתי את בוליט לנמל התעופה בלוד ובדרך הראיתי לו משהו מתל אביב ואת תחנת הניסיונות החקלאית. בנו של מר רוזוולט[12] בילה איתי יום תמים וכן נועדתי גם עם וונדל ווילקי ועם מר פרנק מורנט[13] - (לורד מלצ׳ט: האם תדון בשאלת הדגל עם מר קייסי בעת שהותו בלונדון?) - פגישה כזו רצויה, אבל מוטב שלא תצפה ליותר מדי. אנו לא נבוא על סיפוקנו בשאלה זו. לכל היותר יירמז לנו, כי השלטונות יעלימו עין אם הדגל יונף. בארץ-ישראל לא הונף הדגל בשום יחידה בגלוי.

אשר להתגייסות הערבים, כ-8,000 מהם התנדבו אך כ-25% מהם ערקו. הערבים מתייחסים לגיוס כאל ניסוי: כאשר הם יוצאים לחופשה ראשונה הם שוקלים אם כדאי להם לחזור לשירות. אירעו גם עריקות עם הנשק האישי, אך אלה לא היו רבות. היו גם מקרים שהעריקים הצטרפו לכנופיות הערביות. תחום הגיוס של ערבים חורג מגבולות ארץ-ישראל וכולל את עבר הירדן וסוריה. לערבים משם מוצע לחצות את הגבול ואחר כך ניתנות להם תעודות תושב ואז הם מתגייסים כ״פלשתינאים״.

 

הערות:

[1] מתוך הפרוטוקול המקוצר. נוכחים: ד"ר זליג ברודצקי, משה שרתוק, בלאנש דגדייל, ברל לוקר, פרופ' לואיס ניימיר, לורד מלצ׳ט, סיימון מרקס, הרי סאקר, לוי בקשטנסקי, יוסף לינטון.

[2] שר המושבות מלקולם מקדונלד, 1940-1938. במאי 1939 פרסם את ״הספר הלבן״, שהציב הגבלות על העלייה ועל רכישת קרקעות בידי יהודים.

[3] העניין לא נתחוור.

[4] הנרי מונד (לורד מלצ׳ט ה-2) (1949-1898). בנו של לורד מלצ׳ט ה-1 אלפרד מונד. הנרי ירש את כהונת אביו אלפרד כראש מועצת הסוה״י בלונדון.

[5] לפני התמנותו לנציב עליון בארץ ישראל ב-1938, היה הרולד מק-מייקל שנים רבות מושל סודאן, ואחר כך נציב עליון בטנגנייקה 1937-1934.

[6] האו״ם נוסד ב-1945. נראה שב״האומות המאוחדות״ התכוונו באותם ימים לבעלות הברית.

[7] טורקיה הייתה נייטרלית במל״ע-2. נראה שנפלה טעות בתרשומת הפרוטוקול המקורי.

[8] דוח על שיחת המשלחת עם קייסי ר' מסמך 135.

[9] לא נתחוור מתי ביקר בא״י ובאלה נסיבות.

[10] ווילאם ג׳וזף דונובן (1959-1883). איש צבא וביון אמריקני, עו״ד. מנהל משרד התיאום והמידע של ארה״ב מיולי 1941. בסוף 1941 נשלח כשליח מיוחד לארצות הבלקן והים התיכון. מיוני 1942 ראש המשרד לשירותים אסטרטגיים של ארה״ב (.o.s.s). נחשב ל״אבי סוכנות הביון האמריקנית״ (c.i.a). פגישתו עם מ״ש בירושלים הייתה ב-25 בינואר 1942.

[11] וויליאם בוליט. ב-1941 התמנה לשליחו המיוחד של הנשיא רוזוולט למזה״ת. נועד עם מ״ש בדצמבר 1941 (ר' עליו מאבק א-1, עמ' 23; עמ' 59, 60 65).

[12] קרמיט רוזוולט. שירת בשתי מלחמות עולם בצבא האמריקני וגם בצבא הבריטי.

[13] לא זוהה.

 

העתקת קישור