164

ישיבת מזכירות מפא"י, ירושלים[1]

9.11.1942

סקירה מדינית לקראת מסע ללונדון

 את הישיבה פתח ב׳׳ג ואמר: "היות וזוהי ישיבה מדינית ראשונה, לא הוכן סדר היום והיא בבחינת צבת ראשונה. הערב נשמע את משה".

משה שרתוק: אני מניח שהחברים יודעים, שאני מתכונן במשך השבוע לצאת לאנגליה. אין לי ביטחון שכך יהיה. המחשבה על נסיעה זו נתעוררה כבר לפני כמה חודשים ובשעתו הובטחה לי האפשרות של טיסה על ידי משרדו של קייסי. אינני יודע מה המצב עכשיו. אם לא אמצא מקום פנוי ייתכן שאצטרך לחזור מקהיר. בהנחה שאני נוסע, אני מתעתד לשהות בלונדון בערך שלושה שבועות ולחזור באותה דרך, כך שאיעדר מן הארץ בערך שבעה שבועות. למעשה מתחיל אני כבר השבוע את יציאתי מענייני המחלקה, כדי להתרכז בעניינים שאני צריך להתכונן לקראתם ואם הכל יהיה כשורה, באמצע השבוע הבא אצא לקהיר.

אולי תהיה זו שיטה לא בלתי הגיונית לסקור את העניינים העומדים על הפרק, כפי שאני מתכונן לעורר אותם בלונדון בשיחותי שם עם אנשי הממשלה ובקרב החוגים הקרובים להם. אתחיל בעניינים היותר מעשיים.

בסעיף ראשון אלה הם העניינים הקשורים בגיוס שלנו ובפעולה הצבאית, והסימן הראשון בסעיף זה זה עניין הגדודים. החברים יודעים מה עלה לעניין זה. זה היה פרי מערכה לא קלה, אשר לכתחילה נתקלנו בסירוב מוחלט וסוף סוף עלה בידנו להבקיע במידת-מה את החומה. כאשר המיניסטר[2] הכריז בפרלמנט על הקמת הגדודים, הדבר לא השאיר שמץ ספק אצל מישהו שהכוונה לבטליונים ממשיים של אינפנטריה חדישה, מודרנית, כפי שהיא מצוידת במלחמה זו. כעבור איזה זמן הודיעו לנו, שנתקבלה החלטה נוספת המגדירה באופן יותר מסוים את תפקידם של הגדודים האלה, והתפקיד הוא לשמור על נקודות התורפה שבארץ ולשמש כוח נע מקומי.

עד כמה שעלה בידי לברר עם אנשי צבא בלתי משוחדים, זו דרגה מסוימת בהתפתחות כוח צבאי, שאינו מחייב דרגה מסוימת של ציוד ואימון. ברור, אם יש כוח צבא ובו יש חלק שזהו תפקידו, תפקידו הוא רק למלא ולהשלים, אבל אם הגדודים האלה הם חלוץ המאמץ הצבאי שלנו, זו צריכה להיות דרגה גבוהה שאליה לעת עתה אין יכולים להגיע. אם קובעים להם תפקיד כזה, ברור שזה בא לצמצם ולקצץ את הכנפיים - ולא פלא.

אנחנו יודעים שהייתה התנגדות [בריטית] מקומית. הייתה התנגדות הנציב, הייתה התנגדות הגנרל המקומי [דגלס מק-קונל] - הוא נמצא במידה רבה תחת השפעת הנציב, תחת השפעת הרוח המדינית הכללית השוררת בחוגים האנגלים בארץ, והוא הסביר לי מדוע זה בלתי אפשרי כל עוד מדיניות ממשלת הוד מלכותו אינה משתנית.

הנימוק המעשי - אין ציוד עכשיו פנוי לגדודים חדשים.

שנית, אמר לי, גדודים מורכבים מיהודים פירושם למעשה צבא יהודי, וכל הנימוקים שחלו על הקמת או יותר נכון אי-הקמת צבא יהודי, חלים גם על עניין זה.

איני יודע אם לא מלכתחילה הייתה כוונה לתת דבר מוגבל ומקוצץ. ייתכן שלא הייתה כוונה כזאת, אבל הייתה כאן התרוצצות ידועה, או כמו שקוראים לזה ״פרוצס דיאלקטי״ ידוע, כמו שהיה לגבי הצהרת בלפור ודברים אחרים: לאחר שנעשה צעד קדימה על ידי ההכרזה, מייד החלו לפעול כוחות שהביאו לצעד של נסיגה.[3]

בינתיים נעשית פעולה להקמת הגדודים הארץ-ישראליים, אם כי יכול מאוד להיות שהתחדשות החזית והשתקעות של המפקדה בפעולה תביא לדחייה נוספת. אנחנו יודעים שהוכן הקַדֶר לבטליון הראשון, נתמנה מפקד, מחכים לאות האחרון להוצאה לפועל. יש כאן עניין המחייב בירור יסודי, ובירור שאנחנו יכולים להתקיף בו לא במעט לאור ההודעה של הממשלה המרכזית.

אני רוצה להוסיף כאן, כי במערכה הזו שיתפנו גם את אמריקה באותה מידת ההשפעה שיש לנו באמריקה. בן-גוריון היה עוד שם והשתתף במערכה זו. על פי שיחה של וייצמן עם סמנר וולס, כמדומני, נדרש הקונסול האמריקני [בי-ם] לפנות אלינו ולקבל מאיתנו דין וחשבון על מצב העניין הצבא בארץ-ישראל ועל מידת שיתופנו בהגנת הארץ. זה היה עוד בימים הרעים, כאשר הצבא הבריטי היה בנסיגתו, כאשר עמד באל-עלמיין. באותם הימים, כאשר מסרתי דין וחשבון מפורט מאוד במרכז על כל הפרשה הזאת של משא ומתן בדבר שיתופנו בהגנת הארץ בכל ענפי הצבא, ״משמר המולדת״, נוטרים וכולי - היה זה עניין סמלי. אנחנו החלטנו פה לפנות לקונסול האמריקני ולגייס אותו לעזרה.

באותו היום שאני התכוננתי לטלפן אליו ולבקש פגישה, באותו יום הוא פנה אלינו ואמר שהוא רוצה לבוא אלי לשוחח על העניינים. הוא הודיע שהוא נתבקש להגיש דין וחשבון על מצב הדברים. הייתה לי שיחה איתו. מה שאני אמרתי לו הוא ניסח בכתב, שלח לי את הנוסח שהוא הכין, תיקנתי את הנוסח, השלמתי אותו, ועל פי זה חיבר הוא טלגרמה לסטייט דפרטמנט. את המברק בנוסחו האחרון לא ראיתי, וברור שהכוונה הייתה שהדברים יימָסרו לתעודתם. כל זה פעל את פעולתו.[4]

בתוך החומר שמסרתי לו הופיע עניין הגדודים כתביעה שלנו, אחד הכיוונים של ההתקפה המדינית שלנו, כעמדה שלנו, שהאנגלים לפי שעה מסרבים לוותר לנו. כאשר באה ההכרזה על הגדודים, ראו בזה פרי התביעות שלנו, או אולי גם פרי השפעת אמריקה. איני יודע.

אנחנו יצאנו בשורה שלמה של הכרזות, הכרזת המוסדות המרכזיים, מסיבת עיתונאים, בהן הרימונו קרן עניין זה. הוא [הקונסול האמריקני] טילגרף אז לאמריקה שהיהודים קיבלו סיפוק גדול.

כאשר הודיעו לנו על התפקיד המוגבל של הגדודים האלה, שמקצצים למפרע בשיעור קומתנו, הלכתי ומסרתי לו את הדברים. אמר שהוא מוכרח לשלוח מברק לאמריקה, כי הטעה את הממשלה.

לאור כל מה ש[השלטונות הצבאיים בא״י] דנו איתנו מייד לאחר ההכרזה [של מיניסטר המלחמה גריג] וכל מה שאמרו - איני רוצה למסור פרטים על כך - היה ברור שאין מניחים אחרת, אלא שמקימים פורמציות של קרב ממש, וכאשר שמענו את ההודעה הזאת [על המוגבל של הגדודים] פניתי אליהם ואמרתי: על מה דיברתם, האם זהו העניין? אמרו: לעינינו הייתה ההודעה וכך הבינונו והסקנו, עכשיו קיבלנו הוראות מפורשות, יותר מפורטות, ואנחנו צריכים להתנהג לפיהן.

זה עניין ראשון. אני רוצה לומר: זה לא שייך לפעולתנו בלונדון, כי אם לפעולתנו כאן. החברים המטפלים בעניין באו לידי מסקנה, שאין זה צריך בשום פנים ואופן להשפיע על החלטת הגיוס לגדודים - זה לחוד. כלפי חוץ יכולים אנו להצדיק את מיעוט הגיוס שלנו בזה שלא נתנו דבר גדול ושלם, אבל תפקידנו הוא לנצל במידת האפשרות את העניין הזה שניתן לנו, ומבחינה זו הדברים אינם מניחים את הדעת, באשר חלה ירידה בתנועת הגיוס ולא חלה הגברה יחסית הוגנת בגיוס לגדודים. בחודשים הראשונים לגיוס לגדודים הרגילים היה הוא כ-20 אחוז מהגיוס הכללי, יש שעלה ל-25 אחוז וירד ל-18-17 אחוז. אומנם בחודש האחרון באה הטבה על ידי מאמץ במשקים, אבל אין זו הטבה ניכרת. אנחנו עומדים בפני הבעיה של הגיוס לגדודים, למלא את המסגרת שניתנה לנו לעת עתה. המסגרת היא ארבעה בטליונים, אם כי זה לא רשמית, אבל כך הודיעו לי.

במפקדת המזרח התיכון הודיעו לי, שאם יהיו אנשים לארבעה בטליונים הם יראו בזה תגובה הוגנת מאוד מצד היישוב לאפשרות החדשה הניתנת לנו, ופירוש הדבר 20 פלוגות. לנו יש כיום - אם נניח שהפלוגה המתמלאת עכשיו תתמלא - 14 פלוגות ובעצם חסרות 6 פלוגות וזה 1,200 איש, אבל לפי המכסה המתמלאת עכשיו זה יכול להיות מי יודע כמה זמן, וכמו בכל עניין איני יודע אם הקמת ארבעת הבטליונים תביא איזו גאולה, אפילו גאולה פורתא, מבחינה מדינית, אבל שאי-הקמת ארבעת הבטליונים האלה תשמש עילה, ויִפְקדו עלינו שאנחנו רק נאה דורשים ולא נאה מקיימים - שכל הסיסמאות שלנו הן רק פוליטיות ואינן מכוונות לפעולה ממשית, שהן אמצעי התקפה נגד הממשלה, אבל לא דברים מכוונים לגופו של עניין שבו דוגלים. באופן כזה ינוצל דבר אי-הקמת הבטליונים האלה - בזה אין כל ספק.

צריך גם להוסיף משהו על ערכו החיובי של העניין. אומנם עכשיו אנחנו מתאספים, איך לומר, בימים של אופקים ורודים מאוד מאוד וגיאות בהתקפת המלחמה, אבל עדיין אין לדעת מה יילד יום. אין אני יודע איך תוכרע המערכה בצפון קווקז. על כל פנים, אם גם להניח שהיטלר מתחיל לרדת, שבא הגמר, קשה להטיל ספק בדבר, הרי ירידתו לא תהיה ירידה של שלום, היא תהיה מלווה במאמצים נואשים של התנערות, על כל פנים ברצון לכך, וגדודים להגנת ארץ-ישראל פירושם גדודים להגנת ארץ-ישראל - גדודים אלה הם חיל מסוים בארץ-ישראל ומסביבה. עם כל הביקורת שאנו נוהגים בפלוגות ובציודן, אין כדבר הזה הנמצא בעלייה ופירוש העלייה שאנשינו נמצאים בדרגות מסוימות: האדיוטנט של הגדוד הראשון צריך להיות חברנו, יהיה מייג׳ור משלנו וכולי - זאת אומרת שיש לנו אפשרות לכוון את הפעולה בשעה קשה ומרה.

אומנם יש פה בעיות רבות. העניין מלא בעיות כרימון, פעולת הסברה, קשרים, איני נכנס לעניינים אלה. כל כיבוש מרחיב את שטח העבודה שצריך לעבוד כדי לקיים אותו בידינו. אני רק קובע את חשיבות העניין לגופו. זה מחייב הגברת הפעולה. יש לחשוש שהניצחון [באל-עלמיין] יחליש עוד יותר את קצב הגיוס. אומנם זה היה עוד יותר רע אילו היה זה אחרת, כמו אצל הערבים. זה מחייב יותר פעולה ארגונית, כבר כמה שבועות אנו יושבים על מדוכת הרחבת צו הגיוס - בז'רגון שלנו: הטלת צו הגיוס על גילים נוספים.

אתמול בישיבת ההנהלה התקבלה החלטה מסוימת. היא באה כדי לתת סמכות לפעול בעניין זה למחלקה המדינית. אני מתאר לי, שביום ד' יהיה דיון על כך בישיבת המזכירות לא רק מבחינה ארגונית, אלא תנועתית ותנופתית. ההצעה היא להטיל את צו הגיוס על בני 32 עד 53, ועל בני 19, וזה יחייב את הצעירים בגיל 17, 18 לצאת לשירות פעיל לעבודה במשק החקלאי, ״הגנה״, נוטרות ופלמ״ח. המתגייס לצבא ממלא את חובתו, וההנחה היא שהפעלת דבר זה ממילא תביא לידי גיוס רבים לצבא. אם אנחנו נקים תנועה של הגילים הצעירים למילוי חובותיהם האחרות - ייבנה מזה גם הצבא, אולי עוד יותר מאשר על ידי צו. לא קבענו פה מסמרות, אלא אנחנו רוצים לברר את זה עם הארגון [ה״הגנה״], אם ייקח עליו לפעול בשטח זה, ואז אפשר יהיה לוותר על הטלת הצו על בני 19.

אני רוצה להזכיר את עניין גיוס הנשים. לאחר שלב ידוע של תנופה, שנמשך זמן רב הדברים הגיעו כמעט לנקודת קיפאון. עד עכשיו התגייסו קצת יותר מ-2,000 נשים, ועכשיו הדבר בא טיפין-טיפין. איני רוצה להאריך בפרק זה. החברים המוסבים יודעים את דעתי וגם את התרשמותי מהעניין בדיעבד, לאחר שהפך למציאות.

יש לי קצת ״לב כבד״ לגבי התנועה שלנו, שלא בלב שלם נכנסה לעניין. הרבה חברים לא העריכו את העניין מלכתחילה. זה מכוון לא רק לחברים שאינם כאן, גם לחברים שישנם כאן. העניין יצא סדוק מתחילתו. כרגע יש לדעתי צורך להגביר את הדבר. בתוך ציבור המגויסות שורר דיכאון רב. אם יש הרגשה כזאת בציבור המגויסות, אז החברות שלנו הן בראש נושאות ההרגשה הזאת. במידה שיש לדבר על הרגשה ציבורית, היא בראש וראשונה נחלת החברים שלנו.

קיבלתי דרישת שלום ממחנות החברות שלנו במצרים, שם הן עובדות עתה למעלה ראש לרגל ההתקדמות במערב, עובדות בהובלת חולים, בבתי חולים, עובדות ללא מנוח. גם העובדות במחסנים עובדות בקדחתנות, וכאשר הן שומעות שארץ-ישראל אינה נותנת עוד מתגייסות, והן שומעות מאידך גיסא שעומדות לבוא 300 בחורות מאנגליה - אם יש באיזה מקום 300 בחורות, הרי 299 הן יהודיות, אולי פחות קצת מזה, יש אחדות ערביות-נוצריות, 4-3 יווניות ממצרים ומקפריסין - אבל הבחורות היהודיות, שהן הרוב, הן הקובעות את הרוח, אבל אם תופענה אפילו לא 300, אלא 100, או 50 בחורות אנגליות, ואם גם לא תהיינה מפקדות, אלא חיילות טוראיות, הן נהפכות תמיד לעידית, לשמנת, הן מקבלות את כל ההעלאות בשורה הראשונה והבחורות שלנו נדחקות לדרגה של נחותות.

יש שאלה של הגברת גיוס הנשים. מוסדות הנשים שלנו, מועצת הפועלות, דורשים מאיתנו צו מיוחד הדורש מהבחורות להתגייס. אני בעצמי בעד הטלת צו גיוס על הנשים עם כל הנובע מזה, אבל במוסדות שלנו - לא בהנהלת הסוכנות ולא בוועדת הביטחון - אין רוב בעד דבר זה. בתוך המתנגדים יש ההופכים את העניין לעקרוני ואפילו מצפוני, כמו ״המזרחי״ ו״השומר הצעיר״.

ההצעה שלנו, שהבאנו אותה להנהלה ואושרה על ידה, היא שיוטל צו על נשים בנות 20 עד 30, רווקות בלבד, לצאת לשירות פעיל: גיוס לצבא, משקים חקלאיים, או עבודה בחרושת צבאית.

איני יודע אם עמדה שאלת גיוס נשים בישיבה של הוועד הפועל של ההסתדרות. בלי עזרה נמרצת של ההסתדרות לא נבטיח את העניין הן לגבי הגברים והן לגבי הנשים. הצו בלבד לא ייתן את התוצאות שיכול לתת אם לא תהיה התאזרות של ההסתדרות. אני מניח שעל הפרטים ידובר בישיבה הבאה של המזכירות.

יש עוד כמה עניינים של הצבא שאצטרך לטפל בהם:

שאלת המשכורת,

שאלת שיתופנו בחיל התעופה והיחס הכללי,

האווירה הכללית השוררת לגבי היחידות שלנו.

הגיעה השעה, אולי כבר הזמן, להעמיד עניינים אלה לפני משרד המלחמה: מהו נתיב הייסורים שצריך לעבור חייל יהודי, קצין יהודי, יחידה יהודית בצבא הבריטי, ובאיזו חזית הם עומדים ובאיזה תנאים בלתי הוגנים העמיד אותם המלך ג׳ורג׳ השישי, את המוכנים בלב שלם לשרת אותו במלחמה זו, תנאים שאינו מעמיד בהם שום חייל אחר בצבא שלו. למשל, יש כמה וכמה דברים שאינם כתובים בשום מקום אבל הם נקבעו: עניין השפה העברית - נקבע בכל יחידה ויחידה שיש שתי שפות רשמיות, הפקודות מתפרסמות בשתי השפות [ולצורך זה] יש מכונת כתיבה [עברית], אומנם שהסוכנות קונה. יש גם כמה מפקחים שביקרו פלוגות שלנו וציינו את הדבר לטובה, שיעורים מתנהלים בעברית וכולי - וזה נסבל.

אחד הדברים שיש לציין לזכותו של הצבא הבריטי הוא שהוא גמיש ומסתגל לדברים. הייתה שאלה של דגל, סבלו את זה,[5] אבל ממשלת ארץ-ישראל נכנסה לתוך העסק ויצא גזר דין שזה אסור, אבל הדגל נשאר בהרבה מקומות, הגזרה נשארה כהוראה ואין מורים כן. זה נשאר בייחוד בחו״ל, בארץ הם פחות זקוקים לזה. פלוגה החונה לרגלי הכרמל אין לה צורך להפגין את יהדותה, אבל אם היא בקפריסין, בסוריה, במצרים, במדבר באיזה מקום - זה הופך לצורך לראות את הדגל המתנוסס. יש אדיקות שבה מקיימים את הדבר. יום יום מרימים אותו. יש שביום גנוסיא, בחנוכה, בחג, מניפים את הדגל.

מישהו שם לב לדבר, וחוּדש החוזר הקודם שנוסח בלי עדינות יתרה, גוזר גזירה מוחלטת, ונתאספו המיורים שלנו והם החליטו לא להישמע. כל אחד יכתוב מכתב לעומדים מלמעלה לו, להסביר שהדבר הוא עניין דק העלול להרוס את המסירות, את היעילות של הפלוגה, לדכא את רוחם של האנשים. זו שאלה חמורה, והם מציעים להעבירה למקומות הגבוהים יותר לדיון והתחשבות. צריך עכשיו לחכות לתשובה. זוהי רק אילוסטרציה. אפשר היה להניח שתהיה גמישות, שיסבלו את הדגל העברי, אם זה אומנם משאלה של בני העם שהתגייסו וויתרו ויתורים רבים בהתגייסותם.

אחד הדברים שהממשלה אסרה בהתחלת המלחמה זה ביקורי באי כוח הסוכנות היהודית ו[קיום] מסדרים בפני באי כוח הסוכנות היהודית, פה הייתה חתירה כפולה מצד הממשלה,

קודם כל נגד שיבואו נציגים יהודים לפלוגות ויתקבלו בכל הכבוד הראוי.

שנית, שיבואו אך ורק נציגי הסוכנות היהודית ולנציגי הסוכנות היהודית יהיה מעמד מיוחד.

אתם זוכרים את ההדרכה שניתנה לאחד הגנרלים להודות בעד העזרה לגיוס לסוכנות היהודית, ל״אגודת ישראל״ ולכל שאר המוסדות ברשימה שהוכנה בשבילו.[6] אחר כך נתנה הממשלה את הסכמתה לכך, והיא הודיעה שהיא מסכימה לזה ואין כל התנגדות שבאי כוח הסוכנות היהודית יבקרו בפלוגות היהודיות.

מערכת עניינים שנייה, שאני חושב שיש לטפל בהם בלונדון, זה עניין העלייה. לגבי העלייה אנחנו נמצאים במצב משונה. מלחמתנו בחזית זו אינה כרגע נגד ממשלת ארץ-ישראל. אין זאת אומרת שלו הייתה באמת אפשרות להכניס 30,000 יהודים, שממשלת ארץ-ישראל הייתה נותנת להכניס אותם, אבל באותם הממדים שעניין זה עומד כיום, החזית אינה כיום כלפי ממשלת ארץ-ישראל. בעניין זה חלה תמורה נוכח לחץ העובדות הנוקבות של חוסר ידיים עובדות, הכבדה ניכרת הנגרמת למאמץ המלחמה על ידי חוסר ידיים עובדות.

איני יודע אם ידוע שנעשו סידורים להביא פועלים מסוריה. הצבא חושב ברצינות על הכנסת שבויים איטלקיים לעבודה בקטיף, מציע אותם למשקים שלנו.

כאן חלה תזוזה בעמדת הממשלה. אומנם ידוע לנו, שלפני חודשים אחדים הודיע הנציב העליון שמחוץ לצורך במספר קטן של בעלי מקצוע, יכולת הקליטה של הארץ היא אפס. כיום המצב הוא שכאשר אנחנו יכולים להצביע על מספר מסוים של עולים שישנם בעין, ושאפשר להביא אותם לארץ-ישראל, אפילו לפני שנוכיח שאפשר להביא אותם, אבל להלכה אפשר להביא אותם לארץ-ישראל - אנחנו מקבלים את מספר הרישיונות שאנחנו דורשים - (ברל כצנלסון: הרי בקפריסין ישנם!) - על זה היה משא ומתן וניתנה תשובה שלילית, פה יש יותר עניין עקרוני בשבילנו מאשר תרומה למאמץ המלחמה.

אני רוצה להוסיף שבחים לממשלה בעניין זה, להודות במה שיש להודות: היא נוהגת למעשה כך לא רק כלפי המבוגרים הבאים לעבודה, ויש להביא בחשבון את ההנמקה שהם באים לעבודה, [שהרי] כאשר מביאים פליטים יש אחוז לא קטן שלגביהם אינה באה בחשבון הנמקה זו, גם בנוגע לילדים ונוער, שזה בעצם אינו תרומה למאמץ המלחמה. יכולים לומר שזו היא הכבדת הבעיה - הם אוכלים, אין אלו ידיים יוצרות, אך גם כאן קיבלנו אותו מספר רישיונות שביקשנו.

השבוע עומדת להתפרסם מכסת העלייה לשלושת החודשים הראשונים של עונה זו, חודשי אוקטובר, נובמבר, דצמבר. איני יודע מהם המספרים, אבל נרמז לנו שאלה לא יהיו מספרים פעוטים.

יתר על כן, אנחנו בעצם עשינו ניסיון לא רק להשיג מהממשלה רישיונות שאנחנו דורשים, אלא לרתום את הממשלה בדאגה לעלייה, זאת אומרת להפעיל את הממשלה להשיג בשבילנו עולים באותו מקום שאנחנו בעצמנו איננו יכולים להשיג, זאת אומרת רוסיה. גם בעניין זה נעשתה פעולה על ידי הממשלה. אנחנו יודעים, וגם הודיעו לנו זאת, שמלונדון ניתנו הוראות לציר בקוויבישב לפנות לממשלה הסובייטית ולעורר את שאלת יציאתם של היהודים הפולנים, במיוחד לפי מה שהם יודעים שהם אינם מביאים תועלת למאמץ המלחמתי ברוסיה. בארץ-ישראל הם יכולים להביע תועלת.

אם כי הרישיונות אינם מעכבים, נשאלת השאלה: מה מעכב? מעכבים בראש וראשונה היום שני דברים:

הקושי של הוצאת היהודים מרוסיה

והקושי בהעברת יהודים היוצאים כיום מרוסיה.

הם מגיעים לטהרן וקמה שם שאלת העברתם לארץ-ישראל, שפירוש הדבר מעבר דרך עיראק. עמדת הממשלה העיראקית היא שהיא בשום פנים ואופן לא תיתן במו ידיה את עזרתה להגדלת מספר היהודים בארץ-ישראל. אחד מאנשינו דיבר רק אתמול עם השגריר הבריטי בעיראק:

״אם כן, הרי יתנו לכל הפחות לילדים לעבור״, אבל הלה אומר: ״האנשים אינם סנטימנטליים, הם יודעים שהילדים היום מחר יהיו גדולים״.

אני מדייק ואומר: העמדה היא לא לתת רישיונות. אבל יש לי יסוד להניח, שאם יעברו יהודים דרך עיראק באיזה כסות שהיא, ממשלת עיראק לא תרעיש עולמות. היא במו ידיה מסרבת לדבר עבירה כזה.

בעניין זה עוררנו לחץ מצד אמריקה ואנגליה, נעשתה פעולה, איני יודע עד כמה בלב שלם. אני מניח שמצד האנגלים לא נעשתה הפעולה בלב שלם, ואני מניח שהאמריקנים נצמדו בעניין לאנגלים, שלא הופיעו בתור גורם של לחץ עצמאי, כל שכן שהאיש שלהם הוא איש חדש, מתנהל כנראה בזהירות, על כל פנים אינטרוונציה זו לא נשאה פרי. הסטייט דפרטמנט הודיע לנו, שהמאמץ שלו בבגדאד לא נשא פרי, ממשלת עיראק מסרבת. הצענו לאנשים שלנו לתת פרסום לעניין זה, כיצד מתייחסת בעלת ברית של הדמוקרטיה הנהנית מ״החכר והשאל״, שאינה נותנת לילדים קטנים, לתינוקות בני שנה ושנתיים לעבור דרך ארצה, להגיע לאיזו מנוחה, לציין את הרמה ההומניטרית של ממשלה זו. גם אמרנו לא להרפות מהלחץ, אבל חוששני שאנחנו ויזות עיראקיות לא נקבל ואז אנחנו דורשים מהם שיעבירו [את הילדים] על ידי השיירות הצבאיות האנגליות. ספק אם יעשו זאת. ואם לא יעשו זאת יש שתי אפשרויות,

אחת שהפולנים יעבירו את האנשים, כמו שכבר העבירו. הפולנים כנראה מוכנים לעשות זאת וזה יהיה בידיעת האנגלים והתפשרותם. הודענו להם כבר שבדלית ברירה זו תהיה הדרך, והם לא אמרו לנו שאסור.

הדרך השנייה - אוניות. לא ביררנו באופן יסודי אפשרות זו, אם כי בימים האחרונים שבאחרונים שמענו כאילו הפולנים מכינים אוניות מבצרה לסואץ. זו ידיעה לא מבוררת, אבל שמענו שהם חושבים על דבר כזה. אם זה יהיה, כמובן שהשאלה תיפתר, אבל אני מתאר לי שהשאלה אינה קלה.

בעצם היינו יכולים להביא אנשים ממקומות שאנחנו יכולים להצביע שיש שם אנשים. בשבועות האחרונים נפתחו אפשרויות להוציא אנשים מצרפת הבלתי נכבשת, שהיא לגבי העלייה אינה ארץ אויב, אבל לא הייתה אפשרות טכנית. על ידי לחץ רב נפתחה אפשרות טכנית זו. התחלנו את הפעולה בלונדון. המשכנו את הלחץ על ידי אמריקה, טילגרפנו על המשא ומתן בעניין העברת הילדים והנה באה המכה - ניתוק היחסים בין אמריקה וצרפת.[7] מקווים שמשהו בכל זאת ייעשה. יש פעולות בעניין זה על יסוד תקדימים ממקומות אחרים. יש תקווה שיישאר שירות קונסולרי, ואשר יהיה ינוצל.

מהם מקורות העלייה? יש מקור תימן. אני סבור שצריך להגביר את העלייה מתימן, צריך להגביר ואפשר להגביר. יש מקור בגדאד - מלבד הקושי של רישיונות יציאה יש בעיה רצינית מאוד, כי אין בה חומר לעלייה עובדת. הבגדאדים שבאו לארץ עד כה מסרבים לעבוד, חוזרים אחרי כל מיני פרנסות קלות, יש אפילו ביניהם שחזרו לבגדאד. יש קבוצת חברים הפועלת שם.[8] הם התחילו בחריש עמוק, בזריעה ראשונה. מה שבלי ספק אפשר להביא מבגדאד אלה הם נערים ונערות בגיל עליית הנוער. ראיתי כמה מהם בשפיה. הם עושים רושם מצוין, אותם אפשר להעלות.

מה ששייך ללונדון בעניין זה, מלבד הסברה, ״נעיצת מסמר בארון הקבורה של הנציב״, איך לא ראה את התפתחות העניינים, לפני חודשים ביטל ביטול מוחלט את עניין [קביעת מכסת העלייה לפי] יכולת הקליטה ועכשיו מודיעים: את מי שאפשר להביא הממשלה מוכנה להכניס - זה עניין רוסיה, המרצת הטיפול שבאה בחשבון, השפעה יעילה חיצונית על רוסיה - זו וושינגטון ולא לונדון, וזה לאור כל מה ששומעים על מידת ההחשבה של בני הברית. לחץ מלונדון אינו הלחץ היעיל ביותר שיכולים לעשות. אין לי הרושם שהאנשים אינם מעריכים, או שאינם מרגישים, או שאינם מבינים, שצריך להפעיל את הממשלה האמריקנית. יש דברים שדורשים פעולה ומתברר שהלכו ל[שגריר הבריטי בארה״ב] הליפקס, אבל לא זהו הדרוש.

לזה מתקשר סעיף אחד ומיוחד ששמו מאוריציוס. איני יודע מהי מידת האופטימיות המוצדקת בעניין זה, אבל אני, על כל פנים, רואה יסוד רב לעורר את השאלה באופן נמרץ ביותר. איני רואה את הדבר הזה עכשיו כמו שהיה במשך תקופה ארוכה, שאנחנו היינו תמיד חייבים לטעון, לתבוע, בלי שראינו שמץ תקווה להשיג איזה דבר. עכשיו העניין עומד אחרת: אחרי שעלה בידינו לשחרר את אנשי ״דריין״, אחרי שעלה בידינו למעשה לבטל את ההחלטה שנתקבלה שלא יתנו לשום סירה ואונייה לגשת לחופי הארץ, והדבר הפך לצד השני - יש סירה, שתיים או שלוש סירות שלא הגיעו באשמת היהודים, באשמת הנוסעים עצמם, בגלל כל מיני דברים - אז יש יסוד לבוא ולדרוש בכל הכוח את החזרת אנשי מאוריציוס בתור חיסול הפרק האחרון של פרשה שנשאר בלתי מחוסל.

יש כאן סוגיה אחת ומיוחדת, שבה יש לנו דין קשה עם הממשלה, לא עם ממשלת ארץ-ישראל. כל עניין מאוריציוס זהו פרשת ממשלת הוד מלכותו, כי ההודעה ההיא שחוברה על ידי [שר המושבות] לורד לויד, ואושרה וחזרה ואושרה על ידי סגנו. הוא קרא את ד"ר וייצמן אליו, הוא אמר זאת לד"ר וייצמן, נדמה לי שגם כתב וטילגרף הנה ואמר שיראו לי את זאת, שיש לממשלת הוד מלכותו ידיעות שכל עניין זה של אוניות [מעפילים] אלו זה ניסיון מחושב מצד היטלר למרר להם את החיים במזרח. זה אחד מכלי הנשק שלו במלחמה זו, יש [לבריטים] ידיעות שנמצאות בדרך כמה וכמה אוניות, ומוכרחים לאחוז באמצעים נמרצים להפסיק דבר זה. כאשר עמדתי בפני הודעה כזו לא יכולתי להכחישנה, אבל אמרתי: זה לא האמצעי הדרמטי לעכב דבר זה. היהודים יברחו מהגיהינום. אתם לא תפסיקו תנועה זו על ידי זה שתשלחו את היהודים המגיעים לארץ למאוריציוס. אבל התברר שזו בכלל הייתה ידיעת כזב, שלא היו אוניות כלל אז בים, והחלטה זו נתקבלה under false pretenses, ממשלת הוד מלכותו הוטעתה על ידי ידיעות כוזבות. בחודשים נובמבר ודצמבר, שנת 1940, לא היו אוניות פליטים יהודים בימים. האונייה הקרובה יצאה במרס 1941. זו הייתה ״דריין״, שלושה חודשים אחרי מקרה זה, ולא היו אז אוניות. שילוח זה של ״אטלנטיק״ הוא קורבן של ידיעות מועטות וכוזבות, כי בזה נימק לורד לויד את הצורך לאחוז באמצעי נמרץ זה. זוהי אפשרות לפתוח בפעולה, ואני מקווה שיכולה להיות לזה השפעה.[9]

אין מה לדבר שמפה תהיה התנגדות, מפה הייתה התנגדות גם לעניין ״דריין״. לנו ידוע שהנציב דיבר על התפטרות אחרי עניין זה, ואחרי עניין הגדודים, שזה נודע לו על ידי הרדיו.

זה מביא אותי לסעיף גדול: מדיניות ממשלת ארץ-ישראל ומדיניותנו כלפיה. אני מניח שדברים אלה ידועים. איני מתכוון לגולל כאן פרשה זו לכל רוחבה ובקשר עם זה שאלת עתידנו. אני יודע שאצל הנציב העליון אין הרהורי ביקורת לגבי ״הספר הלבן״, אבל יש הרהורי חרדה למה שיהיה. הוא משׂיח את הדברים האלה, והדברים מגיעים אחר כך אלינו. הוא ראה את ״הספר הלבן״ כדבר הכרחי וכפתרון יחידי, מפני שזהו המינימום שאפשר להביא את הערבים לידי קבלתו, פחות מזה הערבים לא יקבלו וזה נכון מאוד. אומנם אצלם [הבריטים] שוררת הנטייה לחיות מהרהורי לב, הם משלים את עצמם שאחרי המלחמה תהיה יציאה גדולה של יהודים מארץ-ישראל וזה יפתור את השאלה - היהודים ישובו לאירופה. הם משלים את עצמם בהרהורים אלה, והם משלים את עצמם לגבי כוחם של כל מיני מיעוטים וארגונים חשובים כ״איחוד״. ״העלייה החדשה״ הייתה כאילו בשביל הממשלה בשורה גדולה וכולי וכולי.[10]

בדינים וחשבונות שלהם הסוכנות היהודית מוצגת כסוכנות מפא״י, ״הגנה״, מיני קואליציות לחבר כנופיות, היושבים יומם ולילה וחורשים מזימות, משתלטים על הציבור בכל מיני אמצעים, קודם כל באמצעים כספיים גדולים, המוני אנשים תלויים בהם בארץ בפרנסתם.

שנית, יש לה השפעה היפנוטית - והם משתלטים עליהם.

יש בכל זאת להניח, שהנציב העליון מבין שכאן תהיה מערכה כבדה מאוד. כפי שאמר לי אנגלי אחד:

״ברור לממשלה, שאחרי המלחמה אתם לא תתפשרו פה עם שום monkey business״,

והרבה אנשים בטוחים ש[היהודים] ינהגו פה ביד רמה ויעשו צרות רציניות. ההנחה הרווחת בחוגים אלה היא שאחרי המלחמה יש להיכון למרד יהודי ואחר כך יתחיל העניין. הם אומרים: מדוע הגיוס? הגיוס לשם פוליטיקה, לא לשם עזרה, אלא לשם מרד. כל צורות הקואופרציה שלנו [עם הבריטים] הן רק ניצול אפשרות להתכונן לאחר המלחמה. הנציב אומר כנראה בלבו, שיהיה מצב חמור מאוד. היהודים יכולים לשתק את משק הארץ אם הם ירצו. קשה יהיה מאוד לדכא מרד יהודי בגלל הקשרים הבינלאומיים של היהודים. זה עניין רציני מאוד והמסקנה לעת עתה היא: לא צריך להיות גיוס יהודי, לא צריך להיות אימון, לא צריכים להגביר את הכוח היהודי, את כוח הסוכנות וכולי - הוא חי בחרדה.

הוא עומד על ״הספר הלבן״, וכנראה עשה ניסיון במשך ימי המלחמה להשיג מלונדון הסכמה לאישור פומבי של ״הספר הלבן״. יש רושם שהוא מבין שעמדת ״הספר הלבן״ בלונדון מעורערת מאוד, והוא רוצה לחזק את זה כנגד לונדון, כלפי הערבים. אנחנו יודעים שעד עכשיו לא נעשה הדבר. אנחנו יודעים שיש כל הזמן לחץ ערבי, לחץ מצד נורי פשה, והוא מנסה לגייס את מצרים לעניין זה. כל הזמן יש לחץ על האנגלים.

אני מניח שההודעה של וונדל ווילקי ביחס לעלייה, שיצטרכו לפתוח את שערי הארץ לפני פליטי היהודים מאירופה אחרי המלחמה, ועל זה תתוכן תוכנית בשביל פתרון בחלק תבל זה, יצטרכו לדאוג לבית לאומי - זה בא באכזבה בבגדאד, כי שם עשו לו פומבי גדול. ראו את השיחות האלו עם ווילקי כניצחון דיפלומטי גדול לממשלת נורי סעיד. אני נזכר בקשר לזה בנאום הכתר.[11] מבחינה זו יש להעריך את הגישה המדינית שבהודעה זו [של ווילקי]: יש ערך ליהודים שמנהיג המפלגה [הרפובליקנית] מדבר כך, אומנם זה לפני הבחירות, אבל כל העולם יודע שווילקי היה בכל המקומות האלה, היה בקהיר ודיבר עם כל האנשים, היה בירושלים ודיבר עם הנציב העליון ודיבר עם כל מיני יהודים והוא היה בבגדאד ועמד תחת לחץ נמרץ. כל הביקורים האלה עשה זה אחר זה, ואם הוא אומר כך יש לזה ערך מסוים.

מזמן ידענו שיש בתוך חוגי הפקידים, בין הקצינים במזרח, הרהורי ביקורת ביחס ל״ספר הלבן״. יש אנשים - או שהם אומרים זאת בפה מלא, או שזה משתמע מדבריהם, משיחותיהם - שהם מבינים של״ספר הלבן״ לא תהא תקומה אחרי המלחמה. ידוע לנו שהולכת וכאילו מתרכזת קבוצה קטנה של קצינים ופקידים פוליטים, המתחילים לנהל שיחות על יסוד פדרטיבי, דו-לאומי, זאת אומרת שתהיה פדרציה של ארץ-ישראל, עבר הירדן, סוריה והלבנון, ארץ-ישראל בתוך זה מדינה דו-לאומית, ופירושה שני דברים: פריטט בשלטון ופריטט במספר.

אני לא חושב שיש לזלזל בגילוי זה, ואני חושב שזוהי תוצאה של עמידתנו המדינית ושל התביעה שלנו לעלייה גדולה מאוד ולשלטון בארץ-ישראל. אין אני חושב שזה בא בהשפעת ״האיחוד״ וכולי, מפני שאנשים אלה משתדלים להיות מדינאים ריאליים ואינם דואגים דווקא לצדק, לא מביאים בחשבון את הכוחות המתנגשים. הם רוצים למצוא פתרון, שלפי דעתם ימעיט את ההתנגשות ויעמידה על המינימום האפשרי, ויקל עד כמה שאפשר על המדיניות הבריטית אחרי המלחמה. הם מגיעים מ״הספר הלבן״ לשוויון באוכלוסייה ושוויון בשלטון, כי הם מעריכים את לחץ היהודים שיכול להתקיים בעמידה פה על העניינים בארץ. הם חושבים שזה אולי פתרון שיתקבל על דעת רבים.

גם לפי דעתי יש להפיק את התועלת מהחיוב שבדבר, שהנה אנשים במזרח מבינים ש״הספר הלבן״ אינו בא בחשבון, אבל הם עוד אינם מבינים את הכל. צריך להיזהר ולהזהיר מן האשליות שבדבר, ואני מניח שתאמינו לי, ולא אכנס בניתוח המדיני המפורט של הדבר. קיבלנו החלטות ונעמוד עליהן. זה מראה לנו שיש צורך בבירור גם בתוך אנשינו, בתוך חברינו, גם עם אנשי חוץ, כי העניינים אינם נתונים במצב של קיפאון. יש תנודות ויש חיפושים ואנחנו צריכים לחיות בתוכם.

אני מסכים בהחלט שלקראת ההופעה בסוף המלחמה החזית העיקרית שלנו היא אמריקה, אבל אני סבור שאנחנו הזנחנו את החזית האנגלית לאו דווקא מתוך רצון. לפני קרוב לשנתיים עמדנו לשלוח את דב הוז המנוח ללונדון. בזמנו דיברנו על שליחת שליח אחר ללונדון, אבל הדברים לא נסתייעו. אין חילוקי דעות בתוכנו על עניין זה. יכול להיות ערך להמשכת ליכוד הקשרים והפעולה עם חברינו באנגליה כדי לתהות על קנקנם של האנגלים לאן פניהם מועדות, לגייס בעלי ברית לאוריינטציה שלנו.

להלן התנהל דיון בנושאי הגיוס, העלייה ו"תוכנית בילטמור" בהשתתפות כמה מהנוכחים. ב״ג התנגד לפרסום צו גיוס וטען שלא יוסיף דבר, אלא יש לרתום למפעל ההתנדבות את ה׳׳הגנה". מ״ש סיכם:

משה שרתוק: אני רוצה לומר לבן-גוריון בקשר עם עמדתו: כל הנימוקים הם בעד התעוררות ציונית גדולה בקרב היישוב, בייחוד עכשיו, נגד שאננות, רפיון. כוחות איתנים כאלה יצאו למלחמה - יכולים לומר לנו - ומה אנחנו, איחרנו את המועד? יש לזה ערך כביר. אבל יהיה ברור שכל שלבי הגיוס, כל שלבי הגיאות של הגיוס ושל מאמצי הגיוס היו מלווים בניסיונות נמרצים, לפעמים כבירים, להתעוררות ציונית ביישוב. זה דרש פעולה, כל פעולת גיוס הייתה מלווה אסיפות המוניות. מה זאת התעוררות ציונית? אסיפות, פעולות פרסום, ועידות, דיבורים, דיבורים בעל פה, בכתב, בכל האמצעים. היו הרבה אסיפות, הרבה אסיפות נהדרות, הייתה ועידת המפלגה שהגיוס עמד במרכזה, הייתה ועידת ההסתדרות שהגיוס עמד במרכזה, היו כינוסים כבירים של ועדי עובדים בכל המקומות - פעולה רבתי. היה שפע של חומר בדפוס - בעיתונות, פלקטים, סיסמאות, מה שאפשר היה ברדיו, הכל נעשה בפעולה ארגונית גם על ידי ארגוני הנוער, ארגוני מתנדבים, ההסתדרות לכל תאיה.

יחד עם זאת, נוצרה מה שקוראים הכרה בתוך היישוב, ובראש וראשונה בתוך ציבור חברינו, שבלי צו ברור, בלי הסדר ברור - דבר זה לא ילך, כי עניין הצו לא הייתה הצעה שהגיעו אליה מתוך חיפוש סביב השולחן, זו הייתה תביעה שבקעה מלמטה. מפינות שונות החלו להופיע מכתבים, תזכירים, הייתה גיאות דעת קהל שאי-אפשר היה לעמוד בפניה - כתוצאה מזה הגענו לצו הגיוס. יקבל עליו בן-גוריון את דין האבולוציה. אינם צריכים ליצור הלך רוח נגד צו.

עניין ההתעוררות יכול להצליח ויכול גם לא להצליח. זוהי שאלה של התמסרות, של התמדה אכזרית בעניין זה. אם ליצור הלך רוח נגד צו, זאת אומרת לרפות המוני עסקנים, ויש הרואים בזה את הדרך, את המכשיר. היה שלב של צו [התגייסות] ב״ארגון״, היה שלב שסמכנו על ההתנדבות, היה שלב שעמדנו בפני סכנה של אובדן העמדות, הגענו למצב שדבר זה חדל לפעול כי אנשי ״הארגון״ טענו: לא נלך אם זה לא יוטל על כל היישוב. הוציאו מאות אנשים בעד הַמְרָיָה,[12] ועברנו להטלת הצו על היישוב כולו.

אני רוצה להמשיך בשני עניינים. אני רוצה להשׂיח דאגה בה אני עוזב את הארץ אם אני אעזוב בשבוע הבא, והדבר קשור בענייני ״הארגון״ ובענייני הגיוס - דאגה ל״מגבית ההתגייסות״.

הכרזנו על ״מגבית ההתגייסות״ לתקופה של שישה חודשים, זה מסתיים בסוף דצמבר. אין כל הנחה שהמגבית לא תימשך, אבל בכל זאת סיום פרשה זו יכול להתבטא בכמה עניינים: הרכב הנשיאות, יכולות לבוא התפטרויות, וזה יכול לגרום לסיבוכים ציבוריים;

בי״ת, מגבית זו קבעה לעצמה מטרה מסוימת, את המינימום תשיג. עכשיו יכולים לבוא בתפיסות אחרות, תפיסות יותר גדולות, אבל גם בתפיסות יותר קטנות;

גימ״ל, מטרת המגבית - המגבית יצאה לאוויר העולם כאשר רומל החל לנצח, מייד הוכנסנו להוצאות בלתי רגילות בשטח הביטחון. עכשיו יכולים לומר: המלחמה נמשכת, החיילים מתרבים, צורכי המשפחות מתרבים וכולי. מכל הבחינות האלו יכול העניין לעלות על הפרק בחודש דצמבר. זה מחייב עמידה ערה על המשמר, הטיית שכם שאנשים לא יתפטרו, להוסיף להם כוחות, לדאוג שההשגות לא יצטמצמו אלא יתרחבו, לדאוג שצורכי הביטחון לא יוזנחו בתוך העניינים האלה.

התקציב לענייני ביטחון הוא עתה 21,000 לא״י לחודש, מזה 12,500 לא״י מ״מגבית ההתגייסות״. הקצבת הנהלת הסוכנות בטוחה, ב-95 אחוז בטוחה הקצבת ״כופר היישוב״, אבל מגבית הגיוס בבחינת נעלם. נכנסנו למצב המטמין בתוכו סכנות, כי נשענים על מקורות הכנסה בלתי בטוחים. סביב ה״ארגון״ יש מצב של שלום אזרחי. זה נותן אותותיו בעניין ״מגבית ההתגייסות״ לחיוב. יש כאן הגבלות, זה תלוי בהסכם יישובי, וזה לא תמיד ישנו. כאן ישנה אחריות מיוחדת, לא רק מדינית, אלא גם חומרית.

ההסתדרות משתתפת בשלושה מובנים:

בתור פועלים, פועלי התעשייה משתתפים במגבית;

שנית - מוסדות ההסתדרות;

שלישית - ההסתדרות בתור כוח מתרים, חטיבה ציבורית שהיא מקור לעסקנים. טובי העסקנים של המגבית הם אנשי ההסתדרות. כוח זה יכול לחייב, אם יהיה פעיל, אין פעולה מספקת ודרבון פנימי, יש להפעיל את הכוח הזה.

הדבר השני - החברים יודעים שיש חוק הנקרא ״כוח אדם״. הממשלה נכנסה לתחום זה על ידי חקיקה, על ידי הסדרה אדמיניסטרטיבית. היה ויכוח רב סביב החוק, אבל כתוצאה מהרעש שהקימונו אז, שלא ייתכן להקפיא פועל במקצועו המסוים מבלי שיקבל שכר הוגן, בראשית המלחמה יצא חוק שנתן לנציב סמכות, ובתוקף סמכות זו הוחק החוק. הממשלה ניגשה להקמת מועצה מרכזית להסדרת כוח האדם, יש הרכב מסוים, והסוכנות מוזמנת לשלוח נציג לוועדה.

בתור סוכנות אני אומר: אין כל סיבה לסוכנות לא להשתתף בוועדה. הסוכנות שלחה נציגים לוועדות שונות, היא סייעה להרכיב את הוועדה לענייני השכר, אבל יש כאן סיבוך: בהסתדרות עוד אין עמדה בשאלה זו, וייתכן שתהיה עמדה שלילית ואנחנו מסתבכים בניגוד פנימי חדש. הסוכנות מוכרחה להיענות, ואם ישאלוני מה אני מציע, הרי רק שיהיה ברור שהסוכנות הולכת לעניין זה.

להלן התנהל דיון בשאלת השתתפות ההסתדרות בוועדה ממשלתית להסדרת כוח האדם.

התקבלה הצעת ב"ג כי הדיון בנושא זה יימשך בישיבת המזכירות הבאה.

הערות: