141

הרצאת משה שרתוק באסיפת חברי מפא"י, תל-אביב[1]

2.10.1942

המפלגה במבחן

הננו תנועה צעירה מאוד. ולא תנועת הפועלים בלבד צעירה היא, אלא התנועה הציונית ותנועת בניין הארץ תנועות צעירות הן - בנות שישים שנה. פרקי זמן אלה אפשר אינם מספיקים עדיין כדי שנסמן בהם בביטחון קווים היסטוריים. לפעמים נדמה לנו, כי אנחנו יכולים לקבוע הנחה יסודית, שההתפתחות תלך לפי קו מסוים ושהקו הזה לא יישבר. אבל בימים של חליפות ותמורות חובה היא לבדוק את הנחות היסוד שלנו מחדש, אם אומנם יסודות מוצקים הם או לא.

הייתה לנו הנחה יסודית, שחיינו מפיה ולפיה במשך תקופה ממושכת, והיא שהיישוב העברי בארץ נגזר עליו מטבע ברייתו, בתוקף תהליך התהוותו ובתוקף הצרכים הפנימיים שלו, להיות יישוב ציוני. מהלך ההיסטוריה שלנו, כביכול, עָרֵב לציוניותו. סבורים היינו, כי מעמד היישוב הזה, שהוא כאן בארץ קומץ קטן המוקף ים ערבי, קומץ התלוי בתגבורת מתמדת ומתרחבת מהגולה - מחייב היותו ציוני; ואם יש בקרבו אלמנטים הבאים לארץ לא לשמה, הרי חייהם בארץ, ניסיונם בארץ והבעיות שחייהם בארץ מעמידים אותם בפניהן - כל אלה מוכרחים להפוך אותם לציונים מדעת ולהביאם לידי ציונות לשמה.

אבל עכשיו עדים אנחנו לגילויים ולתופעות בחיינו, המחייבים אותנו לבדוק את ההנחה הזאת מחדש. כשם שבתקופה הראשונה של ״חיבת-ציון״ היינו עדים להופעות של התכחשות לציון מצד חלקים של הדור השני, הדור הצעיר של בני ביל״ו, בני ראשוני המתיישבים, שפנו עורף לאידיאל של אבותיהם ולמאמצם החלוצי[2] - כך הננו עדים עתה לתופעה, שהיא אומנם שונה ממנה בתכלית - מפני ששונות המסיבות - אבל היא דומה אליה בנקודה עיקרית: שדווקא בקרב העלייה של השנים האחרונות, בקרב פליטת יהודי מרכז אירופה אשר הצליחו להימלט הֵנה ולהכות כאן שורש, דווקא בקרב הציבור הזה ישנם יסודות, אשר אם משום שלא היו ציונים מלכתחילה או משום שציוניותם נמצאה קלושה מלעמוד בניסיונות קשים - הם מוכנים עכשיו בקלות יתרה לוותר על העלייה, מכל מקום, נוחים הם לוותר על עלייה רבתי לעתיד. הם מוכנים אפוא לנעול במו-ידיהם שערים בפני אחיהם, עצמם ובשרם המתדפקים והעתידים להתדפק על שערי הארץ. הם, אשר הצליחו להימלט, מוכנים לראות את עצמם לא כחלק מתנועת עם, אשר כל החלקים בו חייבים לעזור ולהציל איש את רעהו, אלא ככת מיוחסים ומאושרים, אשר שיחק להם מזלם והספיקו להיכנס בטרם ננעלו השערים, והם יכולים לפנות עורף לעומדים מאחוריהם.[3]

אם תרצו, עניין זה אינו אלא דוגמה לנושא, אך אם תרצו אין הוא דוגמה בלבד, אלא העניין משתלב בבירור היסודי שלנו. בבירור זה עלינו לבדוק מחדש עוד הנחה יסודית אחת, אשר הייתה לעיניים לתנועתנו והיא שיש גזירת גורל, המצווה על אחדות תנועת הפועלים הארצישראלית, שישנו תהליך התפתחות אובייקטיבי הממזג אותנו,

שבכוח העלייה,

בכוח מאמצי ההתאחזות בארץ,

בכוח ההכרח בעזרה הדדית מקסימלית,

בכוח פגישתנו המשותפת עם התנאים החדשים, עם מעצורי טבע, מכשולים מדיניים וקשיים פנימיים –

בתוקף כל אלה אנחנו כולנו, אשר קורצנו מחומרים שונים, באנו ממקורות שונים והבאנו איתנו מסורות מחשבה שונות - נהתכים יחד בדוד אחד, בכור מצרף אחד, ונעשים מזיגה אחת. אומנם, בתוך תהליך ההתמזגות הזה ישנן הרבה התנגשויות, כשם שיש הרבה התנגשויות והתרוצצויות בתוך כור מצרף גדול, שבו נבחשים חומרים שונים יחד. אבל התהליך המכריע, הגזירה הניצָחת היא יתר התמזגות, יתר ליכוד, יתר איחוד.

גם את ההנחה היסודית הזאת אנו חייבים, כנראה, לבדוק מחדש. ולא עוד אלא אם גם נבוא לידי מסקנה, שההלכות האלה אמיתיות הן, אין לנו בשום פנים ואופן להשליך את יהבנו עליהן ולהסתלק ממאמצים מחושבים, מאמצי רצון, להגביר ולחזק את הנטיות היסודיות הללו בחיינו. מפני שההתפתחות אינה הולכת בקו אחד, ומסיבות חיינו החיצוניות והפנימיות הן מאוד מסוכסכות - יש מעלות ומורדות וסטיות לצדדים, ויכולים להיות שלבים, שבהם אנחנו מתרחקים מהדרך ההיסטורית שלנו עד כדי סכנה לאבד אותה. ואם לא נעשה בשלבים אלה מאמצים לחזור אל דרך המלך - עלולים אנחנו להתגלגל לתוך תהום.

יש שאלה גדולה, שאלה טרגית, התלויה בחלל עולמנו: מה יהא טיבו של העם היהודי המחדש את חייו כאן? האין בתוך הגזע היהודי איזה חיידק טמיר, הגורם בקרבו תמיד פירודים ופילוגים? האם לא משום זה איבד העם הזה את עצמאותו? האם ראוי הוא לחידוש חייו העצמיים? וגם אם לא נתהה על הקדמוניות ההיסטוריות שלנו, ולא ניכנס לחקר פילוסופי של יסודות הנפש הישראלית, של היחיד והקיבוץ - הרי עדיין תלוי בחלל עולמנו סימן שאלה גדול: אם משטר החיים הגלותי של דורות, של פירוד לארצות, ללשונות, לסביבות חיים. אם דורות של חוסר עצמאות, של חוסר אחריות מכרעת בחיים היהודיים הקיבוציים - אם כל אלה לא הדביקו בנו מארה כזאת של פירוד, אשר גם מאמץ הבניין שלנו לא יוכל להתגבר עליה?

והנה אנחנו עדים עכשיו לשני דברים חמורים מאוד:

משבר אחד בתנועת הפועלים,[4]

ומשבר אחד בציונות.[5]

המשבר בציונות הוא מורך הלב, רפיון הידיים, ההסתלקות מחזון, אשר נותן אותותיו בחלקים שונים של היישוב העברי בארץ וגם בחלקים ידועים של הגולה הציונית. מי שיודע כיצד יהודים עלולים להתעייף מדרך קשה, ממדיניות קשה, מוכרח לחרוד חרדה עמוקה לגילויי רפיון אלה. כי מי יודע? יכול להיות שנכונו למדיניות הציונית הצלחות גדולות בעולם שלאחר המלחמה. יכול להיות שיקומו לנו בני-ברית חדשים. יכול להיות שצרת ישראל תעיק ותלחץ במידה כזאת, שלא תהיה ברירה אלא לקבל את הפתרון הציוני הגדול. ויכול להיות, שאנחנו נאזור כוח להציג ולהעלות את שאלותינו כך, שלא יוכלו להסיר אותן מסדר היום ומוכרחים יהיו להישמע לנו. כל זה יכול להיות. אבל עלינו להיות מוכנים גם לאפשרויות הפוכות. עלינו להיות מוכנים למערכות כבדות ונואשות על מטרתנו הציונית, ועלינו להיות מוכנים לעמוד קשים כסלע במערכה הזאת. במצב זה לא נוכל להקל בגילויי חולשה וכפירה המבצבצים בחיינו הציוניים.

והנה, בעצם התקופה הזאת, כשעלינו להיות מוכנים לסכנות, לניסיונות חמורים ולתפקידי התאזרות והעפלה אשר כמוהם לא ידענו, עובר עלינו, על מפלגה פועלי ארץ-ישראל, על עמוד השדרה של תנועת הפועלים, משבר חמור אשר עוד לא היה כמותו. אינני רוצה שהחברים יטעו בהבנת דברי. אין אני קושר את שני המשברים האלה יחד ואין אני קובע איזה קשר אורגני ביניהם, אם כי מי יודע איך יראה את הדברים ההיסטוריון של העתיד - אם לא יימָצא איזה שורש משותף להם. אבל אין אני מסתייע, חלילה, בסימני המשבר בציונות, כדי להחמיר ביחס למשבר הפנימי שלנו. אין אני בא להלך אימים על המפלגה בתוקף הסכנה הזאת. כאילו הייתי אומר שאלמלא המשבר הזה - לא היה זה אכפת לנו כל כך שאנו מפולגים ועוסקים קצת במחלוקת פנימית, אבל מכיוון שיש סכנות כאלו וכאלו, אנחנו מוכרחים לוותר איש לרעהו ולהתלכד.

לא כך היא גישתי לעניין. המשבר הזה קובע קללה לעצמו גם אלמלא הופיעו לפנינו הניצנים שדיברתי עליהם. אבל עלינו לדעת שהם ישנם, עלינו לדעת שאין זו רק שאלה של חיים פנימיים שלנו, אלא זוהי שאלה של כושר פעולה שלנו כלפי חוץ, של יכולתנו לשמש יסוד מאחד, אחראי ומדריך בעולמה הרוחני והמדיני של התנועה הציונית כולה. ויש בזה, על כל פנים, ציון לטרגיותו של מצבנו, שדווקא בשעה שיש לנו הכרח כה נמרץ להיות מלוכדים, נתגלו בקיעים כאלה בחומות הבניין שלנו, אשר כמוהם עוד לא היו. ואנחנו מוכרחים קודם כל לעסוק בסתימת הבקיעים האלה. אנחנו מוכרחים קודם כל לעסוק בבדיקת יסוד הבית שלנו, בבדיקת המבנה שלו. אנו עולים כאן על דרך בירור, אשר בסופה מסקנות - לסתום את הבקיעים, או להרחיב אותם? מפני ששומה עלינו לשנות את כל המבנה של חיינו הפנימיים. או שאנחנו מגיעים למסקנה שהבניין בסכנה, אבל אין תקווה לבנותו מחדש והעניין אבוד, או שלא נגיע למסקנה משותפת כלל והדברים יתנהלו מאליהם ואנחנו נאבד כל שליטה על כיוון הספינה שלנו.

בפעם הראשונה בחייה של מפלגת פועלי ארץ-ישראל, יתר על כן, בפעם הראשונה בחייה של תנועת הפועלים הפוליטית בארץ-ישראל - בין שהחיים האלה התגלמו במסגרת מפלגת פועלי ארץ-ישראל ובין שהתגלמו במסגרת המפלגות המרכזיות הגדולות שקדמו למפלגת פועלי ארץ-ישראל, ״אחדות העבודה״ ו״הפועל הצעיר״,[6] או ״הפועל הצעיר״ ו״פועל ציון״ שלפני המלחמה הקודמת - בפעם הראשונה בהיסטוריה הזאת, שהיא יותר ארוכה מתולדות חייה של מפלגת פועלי ארץ-ישראל, אנחנו עדים לחיזיון של סיעתיות במפלגה: לא זרמי מחשבה שונים, או אסכולות שונות, גם לא קבוצות של אינטרסים שונים בתוך המפלגה, אלא סיעות מדיניות מאורגנות. אנחנו עדים לתופעה, שפירושה שלא רק אין אפשרות לקיים מפלגה אחידה, אלא מצווה היא, כאילו, לקיים בה סיעות, גושים מגובשים. לא שיש במפלגה זרמים שונים, גישות שונות, והזרמים האלה נפגשים יחד על זירה אחת בחיי המפלגה בסניפים, במועצות, בוועידות, בעיתונות, בפעולה של מוסדות ההסתדרות, בפעולה של מוסדות היישוב והתנועה הציונית, ובכולם ישנה אומנם התנגשות בין זרמים אלה, אבל ישנה גם אפשרות של השפעה הדדית, כלומר, שכל אחד ואחד מאישי המפלגה בא לפגישות אלה חופשי מכל כבלים פנימיים ומוכן להקשיב לדברי חברו ולהיות מושפע ממנו, וכל התהליך הזה מתנהל כמחזור של דם, כחילוף חומרים בתוך אורגניזם אחד.

המצב אינו כך. המצב הוא שישנם, ועל כל פנים הולכים ומתהווים ובמידה מסוימת כבר התהוו, גושים בתוך המפלגה הקובעים עמדות לעצמם, אם במתכוון או שלא במתכוון. גוש כזה, הקובע עמדות למפרע, נעשה מסוגר להשפעה, מחוסן בפני שכנוע, ומופיע כמעט תמיד וכמעט בַּכל כחטיבה אחת. בהופעתו זו הוא עושה למפרע את הוויכוח, את מאמץ ההשפעה, את מאמץ השכנוע שלו - לגבי אחרים ושל אחרים לגבי עצמו - לדבר נטול כל חיוניות וכל ערך ממשי. מצב זה מייבש את המקורות האינטלקטואליים של הוויכוח באשר הוא מעמיד את המתווכח בפני מחיצה אטומה: אין לפניו מוח פתוח, אין לפניו אוזניים קשובות, אין בו הרגשה שיש ערך לדבריו ולהתאמצות שלו להשפיע ולשכנע ולהגיע לעמק השווה. להיפך, כוח ההקשבה משותק, האמון בכנות הדעה נעלם ואיננו, בתוך המפלגה נזרע פירוד נפשי ורעיוני ונדמה שלא המחלוקת הרעיונית לגבי דרך התנועה, לגבי שיטת הפעולה, היא שורש הפירוד, כי אם עצם קיום הפירוד הזה, אשר התלבש בדפוסים מגובשים אלה. הדפוסים האלה הם המקיימים את המחלוקת, באשר הם גוזרים מראש כישלון על כל מאמץ להגיע ללשון משותפת או להכרעה אשר תהיה לה סמכות מוסרית במפלגה.

והדברים מוסיפים להסתבך ולהסתכסך, באשר איננו חיים לבדד. אין המפלגה קיימת בחלל ריק. היא קיימת ופועלת בתוך תנועת פועלים גדולה ומגוונת, היא קיימת ופועלת בתוך ההסתדרות. כוחה יצר את ההסתדרות. היא הנהיגה עד עכשיו את ההסתדרות. היא סבורה שהיא צריכה ויכולה עוד להנהיג אותה. והנה, השאלה הזאת של יחס המפלגה וההסתדרות זוהי מדוכה שאנחנו יושבים עליה זה שתי עשרות שנים. הייתה פעם תפיסה מקסימליסטית. היו שאמרו עליה שזוהי תפיסה אוטופית - זו הייתה התפיסה של ״אחדות העבודה״ - לא כמו שהייתה קיימת, אלא כמו שעלתה לראשונה במחשבת יוזמיה. התפיסה הזאת אמרה: פועלי ארץ-ישראל, אלה שישנם ואלה שיבואו, הם משפחה אחת, והמשפחה הזאת צריכה לדור בבית אחד. אין צורך בבתים שונים למשפחה הזאת; היא תספק את כל צורכיה בבית האחד הזה. פירוש הדבר היה הקמת ארגון יחיד ואחיד של פועלי ארץ-ישראל, אשר ייצא ויבוא לפניהם ויכלכל את כל צורכי חייהם. זו תהיה הנציגות המדינית של ציבור פועלי ארץ-ישראל - מבחינה זו הארגון יהיה מפלגה, זו תהיה הנציגות המקצועית-כלכלית של פועלי ארץ-ישראל - ומבחינה זו יהיה הארגון איגוד מקצועי. זה יהיה בית היוצר לפעולה ההתיישבותית העצמית של פועלי ארץ-ישראל - ומבחינה זו יהיה הארגון התיישבותי - משקי-קואופרטיבי.

הדבר הזה לא נתגשם אם משום שהחיים הוכיחו, כי התפיסה הזאת לא הייתה מציאותית, או משום שהדור לא הוכשר לכך. אך העובדה בעינה עומדת. ואנחנו עלינו על פסים אחרים. אמרנו: אין להימנע מקיום שתי מסגרות ארגוניות: בית אחד יהיה בית ההסתדרות הכללית. הוא יהיה בית לכל אדם, אבל לא יהיה בית לכל דבר. נראה, שלא נוכל לאחד את כל פועלי ארץ-ישראל על מצע מדיני - ציוני-סוציאליסטי - אחד. אפשר שזוהי גזירה לדורות ואפשר לדור הזה בלבד. על כל פנים, גזירה היא לעת עתה, שיהיו ארגונים פוליטיים שונים. אבל דווקא משום שיכולים להיות וישנם ארגונים פוליטיים שונים, ודווקא משום שרוב מניין ורוב בניין של ציבור הפועלים מכונס במסגרת אחת - הכרחית הנהגה למסגרת האחת הזאת - הנהגה מרכזית אחראית. לכן הכרחי קיום מפלגה מרכזית גדולה בציבור הפועלים, הנושאת את דברו, העושה את שליחותו, האחראית לפניו, המעמיסה על עצמה מרצון את האחריות והמוכנה תמיד להיות נתבעת על-ידי ציבור הפועלים למאמץ ולדין-וחשבון. ההנחה הזאת היא אשר עיצבה את דמות מפלגתנו, היא אשר נתנה לה אותו כוח שיש לה, היא שהייתה מקור החיים של המפלגה. זה היה הדבר אשר לשמו ולמענו היה כדאי והיה כבוד להיות חבר מפלגת פועלי ארץ-ישראל.

והנה, הדבר היסודי הזה הולך ונפרץ לעינינו.

ישנה בעיה קשה של יחסים בין מפלגת פועלי ארץ-ישראל ובין מפלגות וסיעות אחרות בהסתדרות.

ישנה בעיה של שיתוף באחריות או אי-שיתוף באחריות.

ישנה בעיה של שיתוף על יסוד זה או שיתוף על יסוד אחר.

השאלה היא אם הבעיות הללו תיפתרנה על ידי מפלגת פועלי ארץ-ישראל כגוף מאוחד, או שהן תיפתרנה על ידי חלקים שונים של מפלגת פועלי ארץ-ישראל בכל מקרה ומקרה שתהיה לחלק זה או אחר עמדה מיוחדת ושהוא יוכל להתאחד לשם עמדה מיוחדת זו עם איזה גוף העומד מחוץ למפלגה. לפני אישים, לפני חברים, לפני קבוצות שונות, פתוחות שתי דרכים. לפני המפלגה אין שתי דרכים. לפני המפלגה ישנה רק דרך אחת והיא הראשונה. הדרך השנייה אינה קיימת בפני המפלגה, באשר אם עולים על הדרך השנייה ואם דרך זו נעשית קבע - לא איזו סטייה מקרית, שיש עליה בירור ומתקנים אחר כך את אשר דורש תיקון בכוח המשמעת במפלגה - הרי יש בה, בדרך זו, משום חיסול המפלגה.

מדוע יש בדרך זו משום חיסול המפלגה? מפני שהמפלגה איננה צירוף ארעי של אנשים שהתלקטו איכשהו, אלא אחדות אורגנית ומתמדת. אנשים נתנו יד איש לרעהו מתוך הנחה שהם מאוחדים ביסודות, ובהיותם מאוחדים ביסודות יש להם אמון איש לרעהו והם כרתו ברית איש עם רעהו לפתור שאלות ולפסוק הלכות יחד. הם לא כרתו ברית איש עם רעהו להיות תמיד בדעה אחת, ואם אינם בדעה אחת - להיפרד. הם כרתו איש עם רעהו ברית לפעול יחד ולקיים משמעת למסקנות שתתקבלנה על דעת הרוב. הם כרתו ברית לפעול יחד מפני שמפלגה איננה מוסד לזיכרונות, או בית ועד לטיפוח קודשי העבר. היא איננה גם אגודה לוויכוחים. המפלגה היא מוסד לשם פעולה ולא מוסד לשם פעולות שונות ומנוגדות, אלא מוסד לשם פעולה אחת. ברגע שהמפלגה מאבדת אפשרות של פעולה - והיא מאבדת אפשרות של פעולה אם היא מאבדת אפשרות של פעולה אחידה - היא מתחילה להתחסל. אם חלקים בתוך המפלגה אינם באים לידי הסכם עם חלקים אחרים, או אינם מקבלים עליהם את הכרעת המפלגה אלא מוצאים את עצמם מאוחדים עם קבוצות שמחוץ למפלגה, והם מצטרפים אליהן ופורשים מחלק אחר של המפלגה - אותה שעה חדלה המפלגה להתקיים.

אבל אז חדל להתקיים עוד משהו. כאשר היה הוויכוח הגדול ב״אחדות העבודה״ אם להתאחד או לא להתאחד עם ״הפועל הצעיר״, אמרתי לחברים: אם הגיעה השעה להקים בניין יותר גדול ובניין יותר טוב - נהרוס את הבניין הזה, אשר בו חיינו במשך תקופה של שנים, שהיה יקר מאוד לנו וגם טוב היה לנו בתוכו. ואם כזהו המצב כעת, שיש שידוד מערכות בתנועה ושמתוך הסער והפרץ של חיינו ושל חיי העולם, אשר גם הם חיינו, מתעצבות מסגרות חדשות, נולדים צירופי כוחות חדשים - להם הדרך, יעלו נא ויאחזו בהגה! דבר אחד אסור שיהיה - שתנועת הפועלים הארצישראלית תישאר ללא הנהגה, ללא אחריות, ללא הגה. ואני אומר: במצב הדברים שבו אנחנו נתונים, ספינת תנועת הפועלים הארצישראלית נשארת ללא הגה. באשר אילו כך היה המצב, שסיעה זו או אחרת במפלגה מתאחדת במפנה מסוים עם סיעה ידועה שמחוץ למפלגה, ומהווה איתה מפלגה אחת - זאת אומרת לא לגבי מוסד זה או אחר, או לגבי סידור עניינים זה או אחר, אלא בענייני היסוד –

בציונות,

במדיניות שלנו כלפי אנגליה,

במדיניות שלנו כלפי הערבים,

במלחמת העלייה,

במדיניות ההגנה שלנו,

בשאלת ה[גיוס ל]צבא,

בשאלות הגדולות של התיישבות וארגון פועלים,

בסוציאליזם –

בכל אלה יחד - כי אז צריך היה להינתן כל החופש לצירוף כוחות כזה. אבל הדבר איננו כך. אין אחדות אחרת. נהרסת אחדות אחת ובמקומה אין אחרת באה. מתהווה מצב ללא כל אחדות, מצב של אנדרלמוסיה ציבורית, של צירופים ארעיים ומקריים, של מסגרות פרוצות ומפולשות - באה סכנה של התפוררות ושל חוסר אחריות, של חוסר הנהגה. דבר זה אסור שיהיה! והמפלגה נתבעת לקום נגד הסכנה הזאת, נגד האסון הזה. כל חלקי המפלגה מצוּוים לטכס עצה ולעמוד בפרץ.

ישנה שאלה: מה יותר חשוב? לעשות תמיד התאמצות גדולה לשם מקסימום של ליכוד, ובתוך התהליך הזה גם לוותר ויתורים לשם הליכוד המקסימלי, או שהדרך היעילה להשפיע על העתיד היא לא במאמצים של ליכוד מקסימלי, אלא בגיבוש קבוצות תקיפוֹת-החלטה, המאוחדות בפנים אחדות גמורה ומחדדות את עמדתן כלפי חוץ, ובתוקף החידוד הזה - לא הליכוד! - בתוקף תקיפות ההחלטה הזאת, הן מחייבות אחרים לקבל את הדין? זוהי שאלה נוקבת.

נדמה לי, שדרך מפלגתנו עד עכשיו – הן כלפי פנים בתוך המפלגה, הן כלפי חוץ בתוך תנועת הפועלים ובתוך היישוב והתנועה הציונית - הייתה, בעיקרו של דבר, הדרך הראשונה. ונדמה לי שבמידה שמנשבות בציבורנו רוחות ועולים על הלב הרהורים הדוחפים לדרך אחרת, הריהם שאובים מכלים זרים.

הייתה תקופה של פילוגים בתנועת הפועלים העולמית, כשקבוצות שונות בתנועת הפועלים האמינו שדרך המלך אינה באחדות גדולה ומקפת, המחייבת ויתורים מסוימים, אלא הדרך היא שילך כל איש בשם אלוהיו. וכשהאיש הולך בשם אלוהיו - אסור לו לוותר כקוצו של יוד, כי איש דת אינו יודע ויתורים. והדרך הייתה אפוא חידוד העמדה, אַל פשרות, אַל ויתורים, לא שאיפה למסגרת כוללת ומקיפה, אלא לקבוצה מגובשת היודעת היטב את אשר לפניה ובכוח זה תבקיע לה דרך.

ונשאלת השאלה: מניין שתנועת הפועלים למחרת המלחמה תלך בדרך זו? נדמה, שבעולם כולו פועלים כיווני איחוד כבירים. הלקח של המלחמה הזאת - לאיזו מסקנה הוא מביא? לידי מסקנה של אחדות העולם במידה שעוד לא הייתה כמוה:

נגד התבודדותה של ברית-המועצות, נגד התבודדותה הפנימית העצמית ונגד בידודה על-ידי אחרים,

נגד התבודדותה של אמריקה מאירופה גם מבחינה רעיונית וגם מבחינה מעשית.

במלחמה הזאת, כאשר המפציץ יכול לצאת מכל מקום שהוא ולהגיע לכל מקום שהוא, כשלא מרחקי יבשת ולא מרחקי ימים אינם תריס בפני התקפות, כאשר הנאציזם יכול היה להרים יד על העולם לא רק בכוח הנשק, אלא בכוח זיוף המטבעות הרעיוניים של עולם זה - אין ספק כי עם גמר המלחמה הזאת יגיחו מתוך הניסיון שלה כוחות מאחדים כבירים, כוחות אשר יחתרו לא לחידוד ניגודים, אלא לבניין חיים משותפים ולהתלכדות.

כלום יבוא אחרי המלחמה הזאת גן עדן? בשום פנים לא!

או כלום תיעלם אחרי המלחמה הזאת ההיאבקות הסוציאלית? רק אז היא תתחולל.

אבל מי יכול להינבא באלו דרכים תלך המלחמה הסוציאלית הזאת?

מי נביא ויקבע באיזה צורות היא תתלבש?

אנחנו ממהרים אולי יותר מדי להרוס כלים שלנו, הקיימים, מתוך הנחות ילידות תמול שאולי תתבדינה מחר. אבל קיימת גם שאלה אחרת: באיזו מידה נוכל להתוות לעצמנו דרך מתוך איזו חזות שיש לנו לגבי מה שיהיה בעולם כולו? מאימתי עשינו כדבר הזה? מאימתי ויתרנו על ייחוד גורל עמנו ועל ייחוד תנועתנו, הציונית והפועלית, על ייחוד מפעלנו אשר אין לו אח במקרא העולם?

גם אם בעולם יהיה אחרת - תפקיד דורנו-אנו בעם היהודי יוסיף לחייב מקסימום של ליכוד פנימי. המערכה שלנו למחרת המלחמה הזאת תהיה ביסודה מערכה לאומית. אולי לא מיותר להזכיר את הדבר הזה: תהיה שאלה של הצלת פליטים בני העם היהודי והבאתם לארץ-ישראל, באשר זוהי ארצם ההיסטורית ומקלטם הבטוח היחיד. השאלות שתעמודנה בפני העולם לדידנו תהיינה

הודיה או אי-הודיה בקיום העם היהודי,

זכותו או חוסר זכותו של העם היהודי לחיי קוממיות,

יכולתו או אי-יכולתו של העם הזה להכות שורש בארץ,

יכולתה או אי-יכולתה של ארץ-ישראל להיענות למאמץ חלוצי גדול.

לפי קווים אלה תתנהל המדיניות הציונית. למאמץ הזה יצטרך העם העברי לאזור את כל כוחותיו. אם יקומו גורמים מסייעים? אדרבה! אבל הלא מעולם לא השלכנו את יהבנו על המהפכה הסוציאלית, גם כאשר האמנו שהיא תבוא מחר-מחרתיים. אמרנו: יכולה לבוא מהפכה סוציאלית, יכול לקום משטר של צדק בעולם, אך לא בשביל העם היהודי. אין הכרח, שהמהפכה הסוציאלית תגאל את העם היהודי אם העם היהודי לא יפעל בתוכה ולא יתאמץ ולא יילחם. הרי שגם במהפכה הסוציאלית מלחמת העם היהודי היא מלחמה לאומית.

המערכה הזאת תחייב ריכוז כל כוחות העם היהודי. לא נוכל לוותר על שום כוח. וריכוז כוחות מחייב ויתורים. ודאי,

לעולם לא ויתורים על חשבון העיקר,

לעולם לא פשרה לשם אפס פעולה.

ולגבי כל ויתור יש שאלה אם הוא כדאי

אך לגמרי בלי ויתורים לא נגיע לאחדות. זה כלפי העם היהודי.

ואשר ליישוב ולארץ - כבר אמרתי, שהדרך השנייה, דרך המיעוט תקיף-ההחלטה לעומת רוב המשתדל להיות מאה אחוז ומוותר לשם כך, אינה נובעת מצורכי חיינו, אלא מניסיונם של אחרים. שכן על מה מסתמכת האידיאולוגיה הזאת של מיעוט תקיף-החלטה? על אפשרות של כיבוש השלטון, על מציאות רקע לשלטון הזה: יש מדינה, יש ארץ, יש לה מכשירי שלטון - מי שתופס את כלי השלטון האלה בידו הוא הקובע. ואינני נכנס בוויכוח אם מותר לו לקבוע. נניח שמותר. השאלה היא: אם אפשר לקבוע או אי-אפשר.[7]

ושוב, אולי לא מיותר להזכיר כאן, שיכולים להיות מצבים שונים, בהם נימָצא כאן בארץ עם גמר המלחמה. אפשר שנעמוד במצב של התגוננות מרירה, ובמצב זה ניזָקק למקסימום שבמקסימום של אחדות יישובית, ונצטרך לשלם מחיר תמורת אחדות זו, והמחיר יכול להיות כדאי למען השיג הופעה מאוחדת של היישוב בעמדתו כלפי חוץ, למנוע הופעות נפרדות, מכשילות. להשליט משמעת פנימית ביישוב מרצון.

הנה קיימת הסכנה הרוויזיוניסטית. במה אנחנו מעוניינים? האם בזה שנכריז כי הם פושעי-ישראל, שננער את חוצננו מהם וננדה אותם? אבל הם יהיו קיימים והם יפעלו ללא כל רסן. והרי כלפי העולם החיצון הם יהודים וציונים, ומה שהם עושים, כל מעשה הכשלה והרס שלהם, נזקף על חשבון הציונות שאנחנו אחראים לו. כלום אין העניין הראשון והיסודי שלנו להתאמץ וליצור תהליכי התפתחות אחרים, אשר יְבָערו את הפירוד הזה מחיינו? איך נהיה אחראים בפני העתיד, אם אפילו לא נתאמץ, אם אפילו לא ננסה להשתמש בכל הזדמנות, כדי לדחוף את הדברים בכיוונים אחרים, כדי לחולל תהליכים אחרים של התפתחות?

זוהי השאלה. הוויכוח הזה איננו מתמול שלשום - הוא ויכוח ממושך בתוכנו. אני יודע חברים שאין להם כל תשובה על השאלה. על כל פנים, לא זכיתי לשמוע מהם תשובה על השאלה מה לעשות לאסון הזה, עם כל מה שמסתעף ממנו? - (קריאת ביניים: להילחם בפשיזם עד חורמה!) - אני מסכים לזה. בוודאי, זוהי הדרך. אבל מלחמה עד חורמה בפשיזם אין פירושה מלחמה עד חורמה בפשיסטים - אם יש משמעות למילים האלה.

אביא דוגמה מעולם זר ומתנאים שונים בתכלית. כיום מרבית העם הגרמני נאמנים להיטלר. על כל פנים, חלק עצום של העם והנוער הגרמני נאמן לו. ואומנם רבבות מהנוער הזה מוקרבים עכשיו למולך. אבל גם אחרי התבוסה יישארו המונים של חניכי היטלר, של מעריצי היטלר, של מאליהי היטלר, ואני מקווה שלא תהיה מדיניות כזאת, וכל אחד מכם מקווה שלא תהיה מדיניות כזאת, להשמיד אותם! אם כן, בחור כזה, שלא ימות במלחמה ולא בשבי, אלא יחזור לגרמניה - מה תהיה המדיניות כלפיו? להכרית מארץ זכרו? כלום לא מוכרחה להיות דאגה ליצור משטר כזה, תנאים כאלה של משק וחינוך, אשר ירפאו את הנגע? כלום ביום אחד יקום דבר כזה? שורשי חינוך שבלב, מרירות שנצטברה, רעל, שנאה - כלום כל זה ביום אחד ייעלם? האם בכוח הזרוע, או בכוח החרם והנידוי, אפשר יהיה לרפא את הנגע - או במאמצי מחשבה גדולים, באמצעי בניין כבירים, בזהירות גדולה ובוויתורים ייעשה הדבר ובזה תהיה מלחמה עד חורמה בפשיזם?

זהו פשר העובדה, שלא פסקו מאמצים להחזיר את הרוויזיוניסטים להסתדרות הציונית, שלא פסקו מאמצים לרפא את נגע הפירוד מבפנים. והדרך הזאת לא הייתה קניין של איזה יחיד בתוכנו, או עניין של קפריזה אישית, אף לא עניין של איזו סיטואציה ארעית. זו הייתה והינה דרך בתנועה שלנו. עוד לא הגענו להכרעה לגבי הדרך הזאת. אם נדחָה הסכם, שחתם עליו בן-גוריון - הוא לא נדחה מפני שהתנועה החליטה לדחות כל הסכם-שהוא עם התנועה הרוויזיוניסטית. הוא נדחה באשר התנועה מצאה שההסכם המסוים ההוא לא היה הסכם שהרוב שלה יכול לקבלו.[8]

מתוך בחינה זו הנני ניגש לבירור שאלת ההסכם עם הרוויזיוניסטים, שנעשה עכשיו.[9] בהמשך הבירור אגע בצד אחר של השאלה – הצד המעשי.

בשלב הראשון של המשא ומתן הבאתי את העניין למרכז מפלגת פועלי ארץ-ישראל.[10] המסקנה לא הייתה דחיית כל משא ומתן וכל הסכם וכל סידור עם הרוויזיוניסטים. המסקנה המאוחדת הייתה הפוכה: אין המרכז שולל למפרע כל הסכם עם הרוויזיוניסטים; הוא מחייב משא ומתן לבירור אפשרויות ההסכם. וגם כאשר הובא הדבר בשלב הראשון לפני הוועד הפועל של ההסתדרות - לא הייתה מסקנתו נגד כל משא ומתן ונגד כל הסכם. אז, בשלב ההוא, עמדו שתי אפשרויות:

אפשרות אחת, שנראתה אז ונתבטלה אחר כך, הייתה האפשרות של מיזוג פעולות הביטחון תחת מרות לאומית מרכזית של הסוכנות.

אפשרות אחרת הייתה לא מיזוג, אלא תיאום.

הוועד הפועל [של ההסתדרות] ברובו, בכלל זה אותם החברים שהצביעו במועצת ההסתדרות נגד ההסכם שהושג [ע״י ב״ג] - הצביע בעד תיאום. והמשא ומתן נמשך על יסוד שתי ההנחות האלה:

שמרכז מפלגת פועלי ארץ-ישראל אינו שולל כל הסכם - ברור, שיכול להיות ויכוח לגבי הסכם זה או אחר –

ושהוועד הפועל של ההסתדרות הינהו בעד תיאום.

אבל המשא ומתן הזה עם הרוויזיוניסטים לא בא אך ורק מתוך נאמנות לצו המופשט לחתור תמיד לאפשרות של הסכם, אם כי, לדעתי, קיים צו כזה וצריך להשתמש בכל הזדמנות לבוא לידי הסכם, אשר יש בו כדי לקדם את ביעור הפירוד. המשא ומתן התחיל במסיבות מעשיות מסוימות. ותנועתנו, כתנועה פוליטית, חייבת לדעת ולהבין את המסיבות המסוימות, שבהן החל המשא ומתן ואת התכלית המעשית אשר לקראתה הוא היה מכוון. אם אבוא למסור פה דין וחשבון מלא ומפורט על כל שלבי המשא ומתן לא תספיק האסיפה הזאת. אני מוכרח אפוא להתרכז בנקודה העיקרית השנויה במחלוקת.

אני מניח, שעמדת מפלגתנו הינה גם כיום, שאם הרוויזיוניסטים יסכימו לחזור, כמו שהם, להסתדרות הציונית ויתחייבו לקבל עליהם את המשמעת שלה, צריכה ההסתדרות הציונית לקבל אותם - על כל פנים, זוהי העמדה המוצהרת של המפלגה עד עכשיו, ולא היה שום פסק הלכה אחר - אבל כל עוד אינם מוכנים לכך אין לנו כל אפשרות להכריחם לעשות זאת.

אני מניח, שנית, שאין הצעה כזאת שלא יתקבלו רוויזיוניסטים לתוך הצבא [הבריטי]. עניין הצבא בשבילנו הוא בראש וראשונה עניין לאומי-יישובי ואין אנו רשאים, גם איננו יכולים, להוציא ממסגרתו איזה יהודי שהוא. זוהי הנחה שנייה.

הנחה שלישית היא כי המפלגה אינה מציעה שאם רוויזיוניסט - בין שהוא נותן עבודה ובין שהוא פועל, בין שהוא סוחר ובין שהוא בנקאי - יסרב לתרום תרומה לאיזה קרן - עלינו להכריח אותו לכך בכוח הזרוע.

על יסוד ההנחות האלו עלי לגשת לבירור הבעיה שהועמדנו בפניה.

הרוויזיוניסטים באו והודיעו: אנחנו שינינו את עמדתנו בשאלת הגיוס.[11] אנחנו מקבלים את מדיניות הגיוס כפי שהוכרז עליה על-ידי הסוכנות והוועד הלאומי. הם הציעו על יסוד זה צורות שונות של שיתוף בשטחים שונים, אשר לאחר משא ומתן ובירור רב אנחנו דחינו אותן - היו כאלו שדחינו מלכתחילה והיו כאלו שדחינו לאחר בירור, אבל נשארה שאלה אחת: אנחנו הכרזנו על מגבית ההתגייסות. לא ההסתדרות לבדה הכריזה, גם לא הסוכנות והוועד הלאומי לבדם. המגבית הוכרזה על דעת המוסדות ועל דעת כל החוגים העיקריים ביישוב - ההסתדרות, בעלי התעשייה, אנשי עיריית תל אביב, התאחדות האיכרים, לשכות המסחר וכולי וכולי. הדבר הזה עלה במאמצים קשים, אך הוא הוקם. הוקמה נשיאות ארצית מורכבת מחוגים שונים, אשר בה גם להסתדרות שני נציגים.

המגבית הזאת מוקדשת לשלושה ענפים ראשיים של הוצאה. לא אמנה אותם בסדר החשיבות, אלא מן הקל אל הכבד לגבי העניין הנדון.

ראשית, לסיפוק הצרכים של המגויס ומשפחתו. נוסחה זו כוללת עזרה לחייל, למשוחרר, למשפחת החייל, לנוטר, למשפחת הנוטר.

שנית, להוצאות מפעל ההתגייסות: לשכות הגיוס, תעמולה והסברה, ארגון ועדות וכו'.

שלישית, להוצאות יוצאות מן הכלל של הביטחון, ילידות התקופה הנוכחית.

והייתה שאלה מה יהיה גורל המגבית הזאת - אם היא תתנהל באחדות מקסימלית, או היא תתנהל בתוך אווירה של צעקות והפרעות והשתמטויות על יסוד ההפרעות האלה.

לגבי הענף הראשון העניין פשוט. הן לא יעלה על דעת איש להציע אפליה בעזרה, זאת אומרת, שהוועד למען החייל, השולח כסף ומתנות בשביל פלוגה, יאמר שזה לא בשביל הרוויזיוניסטים בפלוגה, כשם שאיש לא יציע, שאם אשת חייל תבוא לדרוש עזרה, ישאלו אותה לאיזו מפלגה משתייך בעלה, ואם הוא משתייך למפלגה הרוויזיוניסטית - לא תקבל את העזרה. אבל אילו הייתה המגבית רק בשביל המטרה הראשונה - כי אז לא הייתה כאן כל שאלה ולא היה כל טעם לא לתת לרוויזיוניסטים נציגות במוסדות המנהלים את הדבר. אך הן קיימות שתי מטרות נוספות, ולגבי דידן קיימת שאלה.

באו הרוויזיוניסטים ואמרו: ״אם אתם רוצים שנשתתף במגבית - אנחנו דורשים את חלקנו בשני הענפים האחרים של ההוצאה - אנחנו דורשים הקצבה ידועה להוצאות הגיוס שלנו, והקצבה ידועה להוצאות הבלתי-רגילות של הביטחון בפעולות המתנהלות על-ידינו.[12] על זה אמרנו: הדבר השני אינו בא בחשבון. אנחנו לא נמסור לכם כספים מקרן ציבורית, שאנחנו אחראים לה, על-מנת שתעשו בהם פעולות שאיננו יכולים להיות אחראים להן. אבל בסעיף הראשון, זאת אומרת הוצאות הגיוס, המצב אחר לגמרי.

אנחנו מעוניינים בכך, שהרוויזיוניסטים יקבלו את מדיניות הגיוס שלנו, קודם כל לשם הגברת הגיוס, אבל גם כדי שיוכח למעשה, קבל הממשלה והצבא, כי בסופו של דבר יש מרות לאומית אחת בקרב היישוב וזוהי מרותם המוסרית של המוסדות הלאומיים המרכזיים העומדים בראשו.

אבל אם הרוויזיוניסטים מקבלים עליהם את מצוות הגיוס, יש להם הזכות ליהנות מהקרן הציבורית המוקדשת לגיוס, מה גם כשהם עצמם תורמים לקרן הזאת. ואז נשאלה השאלה: כיצד תסודר ההשתתפות הזאת?

ודאי, היה מוטב אילו היו הרוויזיוניסטים מתגייסים באמצעות לשכות הגיוס של הסוכנות. אכן, במקרה זה אולי לא הייתה מתעוררת כלל שאלת חלקם בהקצבות המגבית להוצאות הגיוס, כי אז היו נכנסים לתוך מערכת פעולת הגיוס המתנהלת ברחבי היישוב במאוחד. אולם צריך שיהא ברור, כי כל עוד אין הרוויזיוניסטים מוכנים לחזור להסתדרות הציונית ולקבל עליהם את מרותה בכל העניינים הציוניים, אין לצפות לכך שיוותרו על זכותם לנהל פעולת גיוס נפרדת. ואז אנו עומדים בפני הברירה: או שאנו משתפים אותם בהנאה ממגבית ההתגייסות לגבי הוצאות הגיוס, או אנו מתפשרים עם מגבית נפרדת ומתחרה מצד הרוויזיוניסטים לאותה מטרה - מגבית שתהיה, כמובן, מלווה בפעולה נמרצת להכשיל את המגבית היישובית הכללית. אין מנוס מהברירה הזאת.

טוענים: על-ידי הקצבה מהמגבית להוצאות מנגנון הגיוס של הרוויזיוניסטים ניתן אישור לקיום שתי רשויות נפרדות ביישוב לענייני גיוס. משונה מאוד. ודאי שהפתרון הנכסף של השאלה הוא ביטול הכפילות והקמת מנגנון גיוס אחד ליישוב כולו תחת מרות הסמכות הלאומית המרכזית. אבל כל זמן שפתרון זה הוא מאיתנו והלאה, והכפילות קיימת ועומדת - עם כל ההבדל העצום בממדים בין הגיוס היישובי הכללי והגיוס הרוויזיוניסטי הנפרד - הרי השאלה היחידה שעלינו להציג לעצמנו היא האם ההסכם משנה את המצב הקיים לטובה או לרעה. זאת אומרת: מה עדיף?

האם עדיף המצב הקיים, שבו פועל מנגנון הגיוס של הצ״ח [״הסתדרות ציונית חדשה״] כגורם נפרד לחלוטין ועצמאי לגמרי, כגורם יריב ומתחרה, שאין לו כל זיקה לארגון היישובי הכללי ולסוכנות,

או מוטב שמנגנון זה, אם כבר נגזר שיתקיים לחוד, יהא מקושר על-ידי הזיקה הכספית והתיאום הארגוני למפעל הגיוס הכללי המתנהל על-ידי הסוכנות?

נדמה לי שהתשובה ברורה מאליה.

שימו לב, שדבר ההסכם נתפרסם ולא הוכחש. נתפרסם שמנגנון הגיוס הרוויזיוניסטי מקושר עכשיו על-ידי התמיכה הכספית במפעל הגיוס היישובי, שהסוכנות מנצחת עליו. האם בזה הורע המצב או הוטב?

ועכשיו נצא ונראה מה היה על המגבית אלמלא ההסכם.

המגבית הייתה צריכה, בראשית צעדיה, להתגבר על תעמולה ארסית אויבת ועל פעולה חותרת והרסנית.

בבתי חרושת שיש בהם עובדים רוויזיוניסטים הייתה נפרעת אחידות הפעולה.

נותני עבודה וסוחרים רוויזיוניסטים היו מסתלקים מלתרום ומסיתים אחרים להסתלקות.

היה נפתח פתח להשתמטותם של רבים שהיו ששים לתירוץ ״לא לתת״.

הרבה יהודים טובים הדואגים אך לשלום ולאחדות היו מוציאים אח דיבת המגבית רעה על שאינה מקיפה ״את כל חלקי היישוב״.

למגבית היה נגרם הפסד ממון ועסקניה, במקום לעסוק בפעולה חיובית, היו נאלצים להוציא כוחות לריק - למחלוקת פנימית.

והנה, היו מי שנשאו באחריות מרכזית להקמת נשיאות המגבית ולהכרזה על המגבית. היו מי שנשאו באחריות למימון פעולות מסוימות. השעה דחקה. הפעולות החלו. הושגו מִפרעות. הוצאו כספים. איים גירעון. לעומת זה, עבודת המגבית נתעכבה מתוך המצב הבלתי-ברור - אם יהיה או לא יהיה הסכם. מישהו ראה עצמו אחראי לתוצאות.

שיקול הדעת שלי, ושל חברי שהיו איתי בעצה אחת, היה כזה: המפלגה החליטה נגד דחיית כל הסכם שהוא - זאת אומרת, על כל פנים בעד הסכם מינימלי ידוע. ההסכם בשאלת הגיוס נראה כמינימום שבמינימום. אם גם זה לא - מה יכול היה להיות ההסכם? ודאי, היה מוטב להביא את הדבר שוב למרכז [המפלגה]. אבל השעה דחקה. לא תמיד יש סיפק לכנס את המרכז בדחיפות. בינתיים נמשך המשא ומתן בתוקף ההיגיון הפשוט של החלטה המרכז הראשונה. במשא ומתן זה נקבעו עמדות ונוצרו התחייבויות. אשר להסתדרות, הרי היא החליטה בעד תיאום הפעולות. איזה תיאום בא בחשבון פחות מתיאום בצורה זו - בעניין הגיוס, המשותף לכל הדעות? ועוד: את תביעת הרוויזיוניסטים לגבי הענף השלישי של ההוצאות, דחינו. לעומת זה,

קיבלו הם על עצמם לחייב את חבריהם להשתתף במפעלי המגבית.

כן התחייבו להפסיק כל פעולה נגד המגבית,

כן התחייבו לא להכריז על שום מגבית נפרדת בזמן קיום ההסכם.

ושוב: מלבד הצד העקרוני שבדבר הייתה קיימת השאלה המעשית אם נוכל להצדיק את אי-ההסכם בעיני אחרים, ואיך ישפיע הדבר על מהלך המגבית.

המסקנה הייתה ברורה וההסכם נחתם.

טוענים: כסף זה, שאתם נותנים לרוויזיוניסטים לשם גיוס, יוּצא על-ידיהם למטרות אחרות. יתר על כן, בתיתכם להם את הכסף אתם מאשרים את הפעולות ההן.

התשובה היא שהדבר הראשון ייתכן, ואם יוכח - הרי הופר ההסכם. אך הדבר השני אינו כן. יש התחייבות מפורשת בכתב מצד הרוויזיוניסטים להשתמש בכספים האלה אך ורק למטרות של גיוס. הם יכולים להפר את ההתחייבות הזאת, אך מצדנו אין אישור. ההקצבה נעשית על יסוד תקציב המוגש למפרע. ההוצאה טעונה ביקורת מצד מרכז ההתגייסות. אם יתברר במשך הזמן שהכספים אינם מוצָאים כהלכה - תהיה בזה הפרת הסכם. אבל בשום פנים ואופן אין לטעון כי ניתן אישור על-ידינו לפעולות מסוימות של הרוויזיוניסטים.

נחזור לחתימת ההסכם. הדבר בא אחרי שהוועד הפועל של ההסתדרות קבע ברוב דעות עמדה שלילית להסכם. אבל עוד לפני ההחלטה הזאת של הוועד הפועל החליטה הנהלת הסוכנות היהודית לאשר את ההסכם - הבאתי את העניין לפני ההנהלה ונתאשר. כלום יעלה על הדעת, שאחזור בי מהדעה שהבעתי כבר בהנהלה? כבר אמרתי, שנכנסתי למשא ומתן על יסוד הנחות ידועות, בכלל זה הנחות לגבי עמדת המפלגה וההסתדרות, ובמהלך המשא ומתן קבעתי עמדות והבעתי דעות. הן מתעוררת השאלה: מה דין נציגי תנועת הפועלים במוסדות הכלליים? האם הם שליחים או רק שכירים?

אם שכירים - השאלה היא אם יסכימו לעבוד כשכירים.

ואם שליחים - הריהם בעלי דעה אישית ואין זה לכבוד להם ולתנועה שהם מייצגים, שיהיו משנים את דעתם לאחר שהביעוה.

השליח פועל בתוקף המנדט שניתן לו, והוא עתיד לתת את הדין לפני שולחיו. תוך פעולתו הוא מוכרח להביע עמדות ולקבל עליו התחייבויות - אחרת לא יתקבל כשליח - ולאחר שקבע עמדה וקיבל עליו התחייבות הוא מוכרח לעמוד בדיבורו, שאם לא כן, הרי זוהי הפרת הסכם או נסיגה מעמדה - עם כל התוצאות הנובעות מזה. ודאי, יכולים להיות מצבים שהמוצא היחיד מהם הוא ההתפטרות. האם בזה רצו חברי הוועד הפועל, שהצביעו נגד ההסכם?

ואחרי שנחתם ההסכם נתקבלה החלטה במועצת ההסתדרות - שוב ברוב דעות - לדחותו. חברי המועצה, כשנכנסו להצבעה זו, ידעו היטב שהם דנים על הסכם חתום. נשאלת השאלה: למה נתכוונו בהצבעתם שוללי ההסכם? האם רק לגילוי דעת, זאת אומרת: אנו שוללים את ההסכם, רצוננו שהדבר יהא ידוע, אבל אין אנו סבורים שיש להסיק מסקנות מעשיות מעמדתנו, מאחר שההסכם כבר נחתם? אם כזו הייתה הגישה, מוכרחה להתעורר שאלה חמורה ביחס לרצינות ההחלטה. כלום יכול גוף כהסתדרות, אשר בדרך כלל יש לו כוח רב לבצע, לקבל החלטה בשאלה כזאת סתם בעלמא, רק לשם גילוי דעת בלבד? היכול הוא להרשות לעצמו הפגנות כאלו של הלכה ואין מורין כן? ואם הייתה הכוונה שתוסקנה מסקנות מעשיות מהעמדה שנתקבלה, מה היו צריכות להיות המסקנות? ביטול ההסכם? זאת אומרת התכחשות לחתימה, הפרת התחייבות! כיוון שהדבר הזה לא בא בחשבון בשום פנים ואופן, וחזקה שהיה ברור כי איננו בא בחשבון, נשאר שוב רק אותו מוצא יחיד. האם בזה רצו המצביעים נגד ההסכם במועצה? האם כולם רצו בזה?

יש שאלה חמורה לגבי סמכותה של תנועה לקבוע עמדות מחייבות לשליח שלה במוסד כללי תוך כדי מהלך עבודתו, כי בזה כרוכה שאלה של פעולת הנהלה קואליציונית כגוף אחיד הקיים על יסוד חופש השכנוע וההשתכנעות של חבריו. אבל ישנה שאלה מיוחדת בנידון זה לגבי סמכות ההסתדרות לקבוע עמדות מחייבות לשליח אשר לא נשלח כלל למוסד הכללי על-ידי ההסתדרות, וכל שכן בעניינים שבהם תלויה הישארותו או אי-הישארותו של השליח במוסד. כי האמת היא שההנהלה הציונית נבחרת על-ידי הקונגרס, ובקונגרס אין ההסתדרות בתור כזו מיוצגת כלל. בקונגרס מיוצגות מפלגות ציוניות. מפלגת פועלי ארץ-ישראל היא ששלחה להנהלה את החברים שיש להם הכבוד והאחריות לייצג את תנועת הפועלים בתוכו.

ודאי, הייתה הנחה שיש למפלגת פועלי ארץ-ישראל מעמד מסוים בהסתדרות, המבטיח את אחידות העמדה. וכל זמן שמפלגת פועלי ארץ-ישראל התנהגה כמפלגה, זאת אומרת כגוף שיש בו הכרעות, ושהכרעותיו מתקיימות, כך היה הדבר. לא הייתה הנחה שמפלגת פועלי ארץ-ישראל לא תוכל להגיע להכרעה מתוך התרוצצות סיעות בתוכה, ומתוך חולשתה זו יעברו עניינים מדיניים להסתדרות. ״השומר הצעיר״, התובע לעצמו עכשיו את הזכות להשתתף בקביעת עמדות שתחייבנה את שליח הפועלים בהנהלה, הלא הודיע בקונגרס שאין הוא שותף בבחירת ההנהלה ואין הוא רואה אותה כמייצגת אותו. מניין לו אפוא הסמכות הזאת, ואם הוא תובע את הסמכות כחלק מההסתדרות - האם הוא מוכן למסור להסתדרות את זכות ההכרעה בעניינים מדיניים בכלל? או שאין לתבוע מ״השומר הצעיר״ עקיבות כזו, והמצב שנוצר הוא הנכון?

זה מחזירני לחלק הראשון של דברי. אם כזהו המצב, שאין מפלגה אחידה ואין כוח מדריך מרכזי, אלא יש הסתדרות ובה צירופים ארעיים - אם במשטר כזה אנחנו חיים - נדע זאת!

אם אין לשליח התנועה מפלגה מאחוריו, הקובעת קו ברור, אלא עליו להתחשב בזיגזגים של עמדות הנקבעות מתוך צירופי סיעות בהסתדרות - פעם כך ופעם כך - נדע זאת!

אני אומר שאסור להגיע למצב זה. לא רק נכס של כוח מדריך ומכוון ואחראי בהסתדרות ילך לאיבוד - מעמד מפלגת פועלי ארץ-ישראל, זאת אומרת, מעמד תנועת פועלי ארץ-ישראל על הבמה הציונית מוכרח ללכת לאיבוד. מפלגה, אשר שולט בה כוח צנטריפוגלי במקום כוח צנטריפטלי - אינה יכולה להיות מפלגה בעלת סמכות. חוששני שלא רבים ירצו להיות חברים במפלגה כזאת.

על אחדות במפלגה וסמכותה עלינו לאסור כיום מלחמה בתוכה. אני בטוח, שהמוני חברים ובלתי-מפלגתיים, אשר עמדו עד עכשיו מנגד מתוך הנחה שהעניינים מתנהלים כשורה ויש מי שדואג לכך, אם יידעו, אם ירגישו שהדבר הזה נפגם - ייחלצו לחיזוק המפלגה. הם יאמרו למפלגה: בידיך הופקד פיקדון, שאינו רשות יחיד שלך ואינו נכס פרטי שלך - הוא רשות הרבים, ואסור לך להוציאו מידיך. אסור לך לבזבז אותו ולהפקירו.

מוכרחה לבוא התנערות במפלגה. ואם נגזרה מלחמה - תהיה מלחמה! לא אישית, לא של השמצה - כזו לא תועיל - מערכה רעיונית, ציבורית, על אופי המפלגה, על גורלה, על מעמדה, היינו, על עתיד המפלגה בתנועת הפועלים, זאת אומרת, על עתיד תנועת הפועלים, על עתיד המפלגה בתנועה הציונית, שפירושו: על עתיד הציונות.

אני סבור, שצריכה להתכנס ועידה וצריכות להיות בחירות לוועידה. הבחירות לוועידה צריכות להתנהל על ציר זה, על שאלה זו. לכל חבר וחבר במפלגה צריכה להינתן האפשרות המלאה לצרף את דעתו האישית למשקל ההכרעה בשאלה הזאת. מוכרחה להיות הכרעה, וההכרעה הזאת צריכה להיות הכרעה שהמפלגה תקיים אותה. צריך שיהא ברור לכל אחד ואחד, שהכוונה בוועידה זו היא חידוש יסוד הקיום והפעולה למפלגה.

אם תבוא הכרעה כזאת - רק אז תציל המפלגה את עצמה ועל-ידי כך תציל נכסים הרבה יותר גדולים.

הערות: