140

נאום משה שרתוק בכינוס הציוני מטעם קרן היסוד, תל אביב[1]

30.9.1942

על מצבנו המדיני

משה שרתוק: אם ניתנת לעם היהודי אפשרות להישען על גרעין של כוח מגובש שיש ביכולתו לתרום תרומה למאמץ המלחמתי, הרי זה פרי עבודת הבניין בארץ בין שתי המלחמות. כל מערכת כוחותינו העומדים עכשיו לרשות המלחמה היא, מראשיתה ועד סופה ולכל ענפיה יחד, פרי העלייה העברית, העלייה הציונית לארץ. שליחינו במערכה הצבאית, כוח הייצור שלנו בחקלאות ובתעשייה, כוח הטכניקה והמדע שלנו, כל אלה הם יצירי העלייה. במידות העלייה העברית לארץ ב-60 השנה האחרונות, ובייחוד במחצית היובל האחרונה, נמדדת תרומתנו במלחמה זו והאפשרות לשאוב תגבורת, כוח רב איכות ולא מבוטל בכמות, מתוך ארץ זו שבמרכז המזרח התיכון.

מאמץ מלחמתי זה הוא קודם כל חובה לעצמנו. הוא חובתנו לעם היהודי כולו, שבשליחותו, בשמו ולמענו אנו חיים ופועלים כאן. במאמץ מלחמתי זה תלוי גם עתידנו המדיני. אין כאן שאלה של חוזה, של גמול לפעולה, אבל בשעה זו שכוחות העולם מכוּונים למטרה אחת, כשכל עם ועם מגייס את כוחותיו ומפגין את יישותו ואת תביעתו לעתיד על ידי גיוס כוחותיו והעמדתם במערכה - זה צו גם לנו. אם כך אומות העולם, הקיימות גם אם הן משועבדות כיום, אנחנו העומדים במערכה קשה על עצם הכרתנו בעיני העולם - על אחת כמה וכמה.

מאמץ מלחמתי זה לא יגיע למלוא הצלחתו ויעילותו אם נעמוד לבדד. אנו זקוקים לעזרה ולשיתוף. כשם שאחרים זקוקים לנו כן אנו זקוקים להם. אין אנו יכולים לשתף את עצמנו כיחידים, כי אם כחטיבה לאומית, מאורגנת, בתור יישוב הנושא בחובו את ההכרה של שליחות בשם העם כולו, יישוב שבראשו עומדים מוסדות אשר בנו אותו, אשר ניהלו אותו, היודעים את היכולת הגנוזה בו, המדברים בלשון המובנת לו ולהם מסילות ללבו. אני משער, כי השלטונות יודעים היטב, שלסוכנות היהודית אפשרויות גדולות של ארגון, של השפעה. מהמפעלים שהממשלה הכניסה אותם לרשת בתי החרושת בעלי ערך מלחמתי, קיבלו 51% מקרן היסוד עזרה להקמתם, ברם, אין רצון [בממשלת א״י] לשתף את הסוכנות היהודית במידה זו, להכניסה לפני ולפנים. הממשלה ניהלה בימי המלחמה מדיניות של עלייה שהייתה מכוּונת לשמור רישיונות עלייה לתקופה שלאחר המלחמה,[2] כדי להרחיק את יום ההכרעה לגבי ״הספר הלבן״.

המסקנה היא שהמאמץ המלחמתי שלנו, ההכרחי לגופו של העניין, הוא גם חלק מהמערכה המדינית. השלטון מסתייע ביישוב. הוא מכיר ביֵש ורוצה להפיק ממנו את מלוא התועלת האפשרית. לאחר שנגיע להוות כוח בארץ, יהיה הכוח הזה נושא של שיתוף פעולה, משען ותרופה שלנו, והעולם יכיר בו. מה שדרוש לנו זוהי לא עבודה על אחריות עצמנו מתוך התגברות מתמדת על מעצורים חיצוניים. דרושה לנו עזרה פעילה. אנו מצווים לחגור את כל מאמצי כוחנו ולהשיג את מקסימום העזרה, להביא לידי מפנה חדש בהיסטוריה הציונית כמפנה שחל בימי המלחמה העולמית הקודמת.

בשעת היתוך דפוסים נפתחת הזדמנות היסטורית חדשה לעם העברי. המנוף נתון באופיה העולמי של שאלתנו, בלחצה על קברניטי המדיניות העולמית בבואם לחרוץ את משפט העולם לאחר המלחמה הזאת. באחריותם אם יתעלמו מהשאלה הזאת, או אם ינסו לפתור אותה פתרונות מתעים. לקח המלחמה הזאת הוא נגד בידוד ארצות, בעד אחדות העולם, בעד שיתוף כל הגורמים המכריעים בפתרון שאלות עולמיות. העובדה הזאת נותנת רקע להעמדת השאלה היהודית מחדש כשאלה עולמית, להעמדת פתרונה הציוני כפתרונה היחיד. הרקע הזה נותן את האפשרות לתבוע דבר גדול לעם היהודי מייד לאחר המלחמה. הדבר הגדול הזה הוא הדבר הישן-נושן - הוא עלייה לארץ ישראל שנחיה בה מתוך אפשרות של קביעת תנאי חיינו, ולא מתוך הסתגלות מתמדת לתנאי חיים הנקבעים על ידי אחרים.

איננו מתעלמים ממציאות כוחות מתנגדים, אך אנו מאמינים שיבוא יום ויהיה שיתוף פעולה עם הערבים בארץ ובארצות השכנות. אין חזוננו ריב עולמי גזעי. אפשר לחיות אחרת. אבל לשם כך צריך, קודם כל, לחיות.

אנחנו מוכיחים על ידי משטר בנייננו, על ידי אופי חיינו בארץ ישראל, שפנינו אינם למלחמה אלא לשיתוף. יש ערך להסברה, אבל היא לא תכריע. יכריע כוח החיים ויצירת עובדות חיים.

המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית השקיעה ומשקיעה מאמצים רבים, וגם אמצעים לא מעטים, בהוראת השפה הערבית ליהודים. נתנו את דעתנו על מצב ההוראה של השפה הערבית בבתי ספר. קבענו לנו מטרה שלא יהיה יישוב עברי, ואף הקטן ביותר, שמחוסר ידיעת הלשון הערבית ומחוסר בקיאות במנהגי הערבים, לא יוכל לבוא ביחסי שכנים כנים וידידותיים עם הסביבה הערבית. [בתחום זה] מתנהלת פעולה זה שנים אחדות והיא מתרחבת והולכת. אבל הבעיה איננה בעיה של יחסי שכנים, אלא של פגישה בין שני עמים. כל מי שמציג את בעיית יחסי היהודים והערבים כבעיית יחסי עמים היושבים כבר בארץ, כל מי שלא נזהר בלשונו בעל פה ובכתב ונותן אפשרות לפירוש כזה לגבי הנחתו היסודית, לגבי [נקודת] המוצא שלו, מסלף ביודעים ובלא יודעים את דמות הדברים. כי הבעיה שאנחנו עומדים לפניה אין דומה לה כיום בעולם. זוהי בעיה בין העם היושב כבר בארץ ובין העם העומד לעלות לארץ. עובדת כוחנו בארץ היא התנאי הראשון לאפשרות של הסכם.

ובסגנון זה צריכים לדבר הכל. אם מופיעים סגנונות אחרים, אז יוצא שזהו לאו דווקא רצון החיים של העם היהודי, באשר יש גם יהודים המדברים על עלייה מוסכמת, או לפעמים שוכחים לגמרי לדבר על עלייה. מי שמופיע בשעה כזאת כוותרן, משרת שירות רע את ההסכם.

משונה מאוד שדווקא בימים אלה יכול לקרות, שמתוך הארץ יטיפו לנו מוסר מבפנים ויתחילו להסביר לנו, שאין מטרתה העיקרית של הציונות לפתור את שאלת צרת הגולה. אומרים לנו: ציונות פירושה דבר חיובי, לא דבר שלילי. ציונות פירושה התאחדות שבלב עם ציון, ציונות פירושה יצירת יישוב בארץ, שבו יוכלו אותם היהודים שיחיו בה לחיות חיים יהודיים על יסודות מוסריים, על יסודות של צדק, ושלא יעלה בידינו להוכיח שגורלה של איזו ארץ מסוימת יכול להיות נקבע אך ורק מתוך לחץ הגורמים הפועלים בפינות רחוקות בעולם. מה מאוד משונה הדבר, שהדברים האלה נשמעים מפי אנשים, ובשם אנשים, החייבים את הצלתם האישית לכך שאך ורק מתוך השפעת גורמים בארצות שונות, שאין להם קשר עם ארץ ישראל, הוכרע דינה של הארץ לשמש להם מקלט.[3]

אטימת אוזניים לקול הדם הזועק כשצרת ישראל היא האוויר שאותו אנחנו נושמים, כשצרת ישראל אינה מניחה לנו לישון בלילות, לומר לנו שאין הציונות קיימת כדי לפתור את שאלת צרת ישראל, ולנחם אותנו בזה שהציונות הייתה קיימת גם אלמלא צרת ישראל - פירוש הדבר אטימת אוזניים לקול הדם הזועק.

איננו יודעים אם נזכה במאבק המדיני הגדול, אבל כמו כל צבא היוצא למערכה עלינו לחזק איש את יד רעהו, לחזק את נפש העם היהודי, להחזיק מעמד יחד בשעה קשה, להחזיק מעמד ולעמוד על נפשנו.

קודם כל, יכולת של עמידה.

שנית - אחדות.

לא די בעמידה גם אם יש עמה אחדות. הכרחית פעולה, פעולה גם בזמן הקשה ביותר והכרחיים מכשירי פעולה. אופיה המדיני החיצוני של התנועה הציונית נקבע על ידי עובדות כמו

הקונגרס [הציוני],

נציגות לאומית,

משא ומתן של הנציגות הזאת עם שליטי תבל.

מהותה המדינית הפנימית של התנועה הציונית נקבעת על ידי זה שהיא עלתה על דרך פעולה,

שהקימה את הבנק [אפ״ק],

את הקרן הקיימת,

ואת המשרד הארץ-ישראלי,

שניגשה להתיישבות,

שבסוף המלחמה [העולמית הראשונה] הקימה את ועד הצירים,

אחר כך את ההנהלה ציונית,

אחר כך את הסוכנות היהודית,

שהקימה את קרן היסוד -

שהחלה לפעול על דעת עצמה. היא אינה שואלת ואינה מחכה - היא עושה תוכנית וניגשת לביצוע במידה שרק ניתנת לה האפשרות. קרן היסוד והקרן הקיימת הן מכשירי היסוד במדיניות שלנו, באשר הן ביטוי לרצון החיים של העם היהודי, לרצון חיים המתלבש בפעילות.

הערות: