133. דברי משה שרתוק בכינוס למגבית ההתגייסות, תל-אביב - דרישת שלום משדה המערכה - 16.9.1942
שם הספר  מאבק מדיני ב'
שם הפרק  133. דברי משה שרתוק בכינוס למגבית ההתגייסות, תל-אביב - דרישת שלום משדה המערכה - 16.9.1942

133

דברי משה שרתוק בכינוס למגבית ההתגייסות, תל-אביב[1]

16.9.1942

דרישת שלום משדה המערכה

 

משה שרתוק: בפתח דברי אני רוצה להשתמש בפגישה זו עם נציגי היישוב, כדי למסור ליישוב דרישת שלום מבניו ומבנותיו בשדה המערכה. בנסיעתי האחרונה למצרים נזדמן לי לבקר בכמה מקומות, שבהם עומדים על המשמר חיילים וחיילות וממלאים את תפקידם. ביקרתי בח״י מקומות. מסרתי לחיילינו את ברכת היישוב. אני רוצה עתה להחזיר ליישוב את ברכתם-הם.

בארבעה מסדרים ראיתי מפקדים מבני ישראל, ולפחות שלושה מהם מעיר זו - תל אביב. הפלוגות האלה פזורות בשירותים שונים, אך צבא ישראל מאוחד בהכרת שירותו הלאומי, בסגנון הארגון והכבוד, העושים את כל הפלוגות לחטיבה אחת.

היישוב שמע הרבה על השעטנז הלשוני שבפלוגותינו. היישוב ישמח לשמוע כי השעטנז הזה הולך ונעלם. פגשתי הרבה חיילים שהלכו לצבא מן הספינה והם כיום מדברים עברית. צעירים ילידי הארץ, מחניכי הארץ, מוותיקי החלוצים, הם הם המטביעים את חותמם על חיי הפלוגות שלנו.

אל יחשוב היישוב, כי כל דאגתם של שליחיו במערכה היא הדאגה למשפחותיהם. הם תובעים עזרת היישוב להן, אולם לא זה עיקר הדאגה. הם שואלים איך חי היישוב את הימים האלה, איך הוא מתכונן לבאות. הכרת התעודה שהם ממלאים היא הנותנת להם כוח להחזיק מעמד בכל התנאים. בשורה על מאמץ היישוב מעודדת ומרנינה אותם.

למחנה הזה נוסף ענף נאה אחד - צבא הנשים. ביקרתי בשמונה מרכזים של חיילות, ואני רוצה לומר ליישוב: יתברך היישוב בבנותיו אלה. גם במפקדה העליונה נפגשתי באנשים שלא יכלו לגמור את ההלל על המסירות ועל הנפש החפצה שלהן.

החיילות שלנו ממלאות תפקידן. אכן, לא ככל בנות העמים בת ישראל, היודעת כי היא שליחת עם, כי ימדדו אותה ויעריכו אותה כנציגה. והכרה זו פותחת מעיין למסירות ולמרץ.

בעוברי את התעלה לארץ, אמרה לי חיילת צעירה אחת:

״אמור להם מדוע הם מעליבים אותנו? מדוע הם כל כך ממהרים לקבל את דיבתנו רעה? אסור לפגוע בנו. כלום אנחנו גרועות מן החיילים? יש שונים גם בארץ וגם בכל מקום אחר!״

אולם הכל, חיילים וחיילות, דואגים וחרדים למשפחותיהם. גם מפקדים אנגלים דרשו ממני: ״למען השם, יותר ויותר עיתונים עבריים, ספרים וכדומה״. היום בא אלי איש אנגלי והוציא מכיסו רשימה מפורטת על צורכי משפחות החיילים, מה יש להן ומה הן חסרות.

אין אנו יכולים להשליך את יהבנו רק על אחרים. אנחנו איננו ציבור של נתינים, שיוצא ידי חובתו בביקורת ממלכתו. אנו תנועה ממלכתית שיש לה מטרה ודרך משלה. גורל דורנו הוא לא לנוח ולא לשקוט, לא להביט לאחור ולומר: ״מה רבה הדרך שעברנו״, אלא תמיד להביט קדימה, תמיד לראות את התחום בין הצורך ובין היכולת.

מגבית ההתגייסות הוכיחה, כי ישנה אפשרות לגייס סכומים גדולים, אבל מה שהכניסה המגבית הזאת רחוק מן המינימום הדרוש לנו.

 

הערות:

[1] מועתק מ״דבר״ 17.9.1942.

 

העתקת קישור