66

דברי משה שרתוק בכינוס הסופרים,[1] תל-אביב

12.7.1942

הסופר בימי מלחמה

 צר לי על שלא הייתי כאן מתחילת הישיבה ולא יכולתי לשמוע את הנואמים הראשונים, ורק מתוך דברי המתווכחים יכולתי לעמוד במקצת על הבעיות שנידונו פה. מתוך זה אני מבין, שנתעוררה השאלה אם מחובת השעה שהסופר לעת כזאת יעזוב את עבודתו הספרותית ויעסוק בעניינים אחרים שהזמן גרמן. בעניין זה אני רוצה להגיד שמקומו של הסופר, גם כיום, בעיקר בחדר עבודתו הוא. מאת הסופרים יש לנו לדרוש, בראש וראשונה, ספרות, אלא שגם בשטח הספרות מתפקידו של הסופר לתת מבע להוֹלֶם ההווה ולהיכון ליום המחרת. אי אפשר שהסופר יסתגר ביום אתמול ושלשום בלא להרגיש את הנעשה כיום בעולמנו.

הנה, למשל, תופעת ההתנדבות וההתגייסות. הלבטים והמאמצים האחוזים והמדובקים בחזיונות האלה, הן לגבי הציבור בכללותו והן לגבי אלפי היחידים הכרוכים וקשורים בהם, לא רק לפני קבלת ההחלטה על ההתנדבות אלא גם לאחריה, במידה מרובה גם אחרי הכניסה לתוך השורות. אין כאן מאמץ בן-יומו בלבד, פרי החלטה הירואית של שעה אחת או של רגע אחד, אלא יש כאן מאמץ מתמיד ומתחדש מדי יום ביומו. ואני, שעלי הוטל התפקיד ללוות את מפעל הגיוס כמעט מן היום הראשון של המלחמה ועד היום, על כל העליות והירידות שבו, אני הנני עד ראיה וגם עד מרגיש בלבטים הנפשיים העצומים שהם כרוכים במפעל הזה.

כשם שהחלוציות היא מצב נפשי שאי-אפשר לרכוש אותו רק בפעם אחת בלבד, כך ההתגייסות היא מאמץ נפשי היוצר הוויה חדשה וגם חיים יהודיים חדשים. ולא נבין את דרך החייל העברי, ולא כל שכן שלא נסייע לו בדרכו, אם ננסה להתעלם מן הקשיים המיוחדים שלו. הוא מוכרח לגנוז בנפשו משאלות-לב לאומיות, שלכאורה הן אוחזות בעצם תפקידו כשלהבת בגחלת. יש לכבד את הקשיים האלה, יש לשמור את משאלות-לבו אלה. בני אדם בלי כבוד לאומי עצמי הם לא רק בני אדם גרועים, אלא גם חיילים גרועים. וכמה התגברות דרושה לחייל העברי, כדי להסיח דעתו מכל דרישותיו הנכונות ולהתמסר לתפקידו כדי למלא אותו בתכלית השלמות. ואומנם, החייל העברי הוכיח עד עכשיו כי מצד הגבורה אין הוא נופל מכל חבריו באומות אחרות.

לא תמיד ניתן לו לחרף את נפשו במערכה ממש. אך בכל אפשרות והזדמנות מתלקחת הגבורה של החייל העברי, אף על פי שמפני התנאים החיצוניים אין ההופעות אלא הבהובים שאינם מצטרפים ללהבה גדולה, בולטת לכל. יש פלוגות להגנת הארץ שנמצאות כבר שנה-שנתיים על המשמר, הללו חייהם בלי גוון מיוחד ביום ובלילה, גם בלי אפשרות להצטיין, להוכיח את כושר הפעולה ואת רוח הגבורה. חייל כזה הוא בבחינת גוזל שהצמיח כנפיו, אלא שהוא נמצא בכלוב. הוא מקבל עליו את מצבו, אבל סופרים המעמיקים בחקר הנפש יש להם פה עניין רב לענות בו. יש להעריך את הישגיהם הכבירים של חיילינו בתנאים קשים אלה.

ציבור הסופרים חייב לדעת ולהכיר את כל הייסורים והלבטים ומעברי הנפש וההתגברות עליהם. הוא צריך גם להכיר את עליית הנשמה בשעת הסכנה, בשעת הפגנת גבורה יהודית במדבריות [צפון אפריקה]. לא ייתכן שזה לא יגיע במוקדם או במאוחר לביטוי ספרותי מעולה.

ציבור הסופרים מצוּוֶה כבר היום לעשות את ההכנות לספרות של מחר. והוא לא יוכל למלא חובתו זאת אם לא יהיו מתגייסים בתוכו. יש לזכור, כי החיזיון של היהודי כחייל, כנוטר וכולי, מקיף כבר היום לא מאות ולא אלפים אלא רבבות, וכי גם המצב הנפשי אינו נח וקופא על נקודה אחת אלא הוא תהליך נפשי רב-גוני הפושט צורה ולובש צורה על רקע ההתלבטויות וההישגים שכבר הושגו מתוך מאמצים עקשניים בלתי פוסקים. עליית הנשמה בשעת מעשי גבורה או במסיבת ליל שבת אי-שם במחנה, או עריכת ה״סדר״ אי-שם בחולות מצרים, במרחק מאות מילים מאיזה יישוב יהודי - כל זה מחכה עוד לעט נאמן של הסופר ברוך-הכישרון - והסופרים העבריים יסתגרו בחיי תמול ולא יפתחו לרווחה את עיניהם ולבותיהם לשגיב ולמיוחד של ימינו-אנו, של שעותינו-אנו?

ציבור הסופרים, אם לא יהיו מתגייסים בתוכו, לא יוכל למלא חובתו לא למאמץ המלחמתי שלנו ולא לספרות העברית עצמה. יש כאן באולם הזה ובכינוס הזה ראשי שיבה רבים, שאת בניהם אני פוגש כחיילים בעלי-מדרגה במחנות הצבא. וכמובן שאי-אפשר לאבותיהם להילוות על דרכם, אבל ישנם בציבור הסופרים צעירים אשר כוחם איתם ועליהם החובה להיכנס פנימה לתוך שורת המתגייסים, לחיות את חייהם ואת לוויותיהם ולתת אחר כך את כל זה בצורות ספרות מתאימות. פרשה זו של לבטים וייסורים וכיבוש היצר וקמיצת האגרוף וחריקת השיניים של מילוי חובה יהודית[2] והתגברות על סכנות ועוז רוח יהודי - אי-אפשר שפרשה זו לא תגיע לביטוי ספרותי מעולה, אי-אפשר לה, בלי זה, להיות ספרות של הדור.

אם לא יקומו מתגייסים מבין הסופרים, יהא מן ההכרח שיקומו סופרים מבין המתגייסים. לדאבוני, לא הייתי נוכח פה בשעת נאומו של פרופ' מרטין בובר,[3] אבל מתוך תשובתו הנרגשת של פרופ' פ' שניאורסון[4] אני למד, כי בובר גינה בחריפות חזיונות שליליים ידועים - ספסרות, ניצול החיילים [של צבאות הברית השוהים בארץ] וכדומה - ובא שניאורסון והוכיח כי העובדות אינן כל כך נוראות, כי אין עלינו להתבייש כלפי אומות אחרות, כי אין אנו נופלים מהן, והוא גם דורש ועדת מחקר כדי לקבוע את אמיתת העובדות. חושבני, כי גם בלי ועדת מחקר מיוחדת נוכל להניח, כי העובדות הן כפי שפרופ' שניאורסון רואה אותן, אך האם נוכל להסתפק בהן ולהתנחם בהן?

נניח כי חזיונות שליליים אלה גדולים שבעתיים בעיר פלונית או אלמונית [בחו״ל] מאשר בערי היישוב העברי, וכי המרירות והטינה הנצברות בלב החיילים המנוצלים באותן ערים גדולות לאין ערוך יותר מאשר בערים שלנו. ואולם, האם כדמשק ירושלים? האם כביירות תל אביב?

מה תלוי בשביל תושבי הערים ההן באהדת העמים, אשר חילותיהם חיים איתם במזרח התיכון - ומה תלוי בשבילנו? הלא קיומם-הם בטוח ואיתן, ואילו עלינו נגזרה גזירה לעשות מאמצים נואשים כדי להבטיח את קיומנו. עלינו מוטלת אחריות מוסרית מיוחדת לא רק מטעמים עילאיים נשגבים, לא רק משום ״אתה בחרתנו מכל העמים״, אלא משום שאנו נאבקים מכל העמים על עצם קיומנו, על ערכים ונכסים שהם נחלת כל עם - והם עוד מאיתנו והלאה.

במצב המיוחד שלנו יש עלינו גם אחריות מיוחדת - לא ככל הגויים - ואם כך, מה תיתן ומה תוסיף לנו ועדת המחקר בהוכיחה לנו כי לפי העובדות אין אנו נופלים מכל העמים?

לנו חשוב עד מאוד, כי כל חייל זר העובר דרך ארצנו לא ייתקל פה באותם החזיונות השליליים שבהם הוא נתקל בארצות אחרות. לנו חשובה ידידותו, אהדתו ותמיכתו של כל אחד אחד, ולפיכך אנו מצוּוים ועומדים על התנהגות אחרת, התנהגות הוגנת וקפדנית עד מאוד, כי המאמץ המלחמתי שלנו אינו מסתיים במערכת הגיוס, אלא הוא מופיע בכל מערכות חיינו כיישוב עברי הלוחם על גאולת ישראל.

אנו מצוּוים להשליט בתוכנו רמה מוסרית אחרת של חובה אזרחית מאשר בסביבותינו ומאשר בעמים השוקטים על שמריהם. ואם כינוס הסופרים יסייע לכך, ימלא בזה תפקיד גדול ותהיה בו ברכה ליישוב העברי ולמאמץ המלחמתי העברי.

הערות: