52

מזכר על שיחות מ"ש עם קונסול ארה"ב בירושלים[1]

7.7.1942

(אנגלית)

על ההשתתפות היהודית בהגנת ארץ-ישראל

סודי ביותר

מר שרתוק הבהיר מנקודת מבט יהודית מה פירוש כישלון בהגנה על ארץ-ישראל:

1. חיסול מוחלט של היישוב במקרה של פלישה;

2. הפקרת היהודים לטרור ערבי;

3. הרס כל המאמצים היהודיים במהלך 20 השנה האחרונות להקמת ביתם בארץ-ישראל;

4. מהלומה ללב העולם היהודי, שתהיה עזה ביותר שכן היישוב היהודי בארץ-ישראל הוא הגוף היהודי הדינמי מכל והארץ משמשת סמל לכל היהדות.

מר שרתוק אמר, כי אם יתעורר צורך, יש לצפות שהיהודים יילחמו נואשות, שכן הם יילחמו על בתיהם, למען עמם, ועל עצם חייהם וחיי משפחותיהם. אחר-כך המשיך לתאר את הצעדים שננקטו להכנת היישוב היהודי להגנת הארץ.

עד 1 ביולי התגייסו 12,700 יהודים היושבים קבע בארץ-ישראל לצבא, לצי ולחיל האוויר הבריטיים. מספר זה גדל והולך מדי חודש בשיעורים משתנים. למשל, באפריל 257 איש, במאי 342 וביוני 745. סך כל המשרתים בשלב הנוכחי מתקרב ל-12,700. בנוסף, כ-2,000 יהודים ארץ-ישראלים משרתים בכוחות צבא אחרים כגון פולנים, צ'כוסלובקים ועוד. כ-1,200 נשים יהודיות משרתות בצבא. רוב החיילים הללו לא התקבלו לשירות בארץ-ישראל בלבד, אלא עשויים לשרת בכל מקום שבו יידרשו, ואומנם הם ממלאים תפקידים ברחבי המזרח התיכון. כמה מהם מוצבים בארץ-ישראל, אבל למעט חיילי ה״באפס״ הארץ-ישראלים, שירותם בארץ-ישראל נסיבתי בלבד. יתר על כן, הם פזורים כמעט בכל זרועות הצבא הבריטי ואינם מהווים כוח יהודי מובהק.

יחידות ה״באפס״ הארץ-ישראליות מיועדות, לפי שהוסכם, להגנת ארץ-ישראל בלבד, לרבות שירות בארצות קרובות במקרה של איום בפלישה ממשית. כ-2,000 גברים יהודים משרתים עכשיו בעשר פלוגות ״באפס״. כל המפקדים בריטים, אך יש קצינים יהודים רבים בדרגים הנמוכים. הפלוגות אינן מקובצות לגדודים. הן אינן מאומנות לפעול יחד כיחידה, ולמעשה הן מועסקות דרך קבע בתפקידי שמירה. האימון הצבאי שקיבלו הפלוגות היה מועט ביותר. הן לא אומנו כלל בפעולה משותפת עם טנקים, תותחים ונגמ״שים וכו׳, כלומר לא אומנו ממש

ללחימה בקרב מודרני. הם גם לא אומנו בכלי נשק מודרניים של רַגְלים. התוצאה הכללית היא שחיילי ה״באפס״ חשים שהם אינם מיועדים ליטול חלק בלחימה ומשום כך ה״באפס״ אינם אהודים בציבור היהודי והמתגייסים מבקשים לשרת ביחידות אחרות. השלטונות הצבאיים הכריזו כי אם יגדל מספר המתגייסים ל״באפס״, יהיה אפשר להגדיל את כמות אימוניהם על ידי הנהגת סבבים בין היחידות המתאמנות והיחידות המשמשות למעשה בתפקידי שיטור.

אולם השאלה אינה רק של אימונים רבים יותר, אלא של אימונים טובים יותר. לאור אי-הפופולריות של יחידות ה״באפס״ בשל אופי השירות והאימונים, קשה לגייס חיילים נוספים, ולכן מעגל הקסמים נמשך. אשר להקמת הגדודים, דבר זה נידון עם השלטונות הצבאיים במשך זמן רב בעבר. באפריל 1942 נאמר לסוכנות היהודית כי הדבר נשקל, אולם עד היום לא נמסר לה על החלטה כלשהי ושום צעד לא ננקט. עד כאן לגבי ההיבט הצבאי הטהור של העניין.

ב-1 ביולי היו בערך 7,000 יהודים במשטרה ובכוחות העזר שלה, לרבות 2,600 אנשי משטרת היישובים העברים, המחולקת לשתים-עשרה פלוגות אזוריות. כל אלה מזוינים, ולפי צו שהוצא באחרונה הם נמנים עם כוחות הצבא. בנוסף יש למעלה מ-14,000 שוטרים מיוחדים ביישובים. מר שרתוק אמר, שלשוטרים מיוחדים אלה ניתנים אימונים מעטים. נעשו סידורים ששלושה סמלים מכל אחת משתים-עשרה הפלוגות יתאמנו בסרפנד בכל סוגי הנשק, ומאחר שאימונים אלה טובים מאוד הם יאפשרו למסיימי הקורס לאמן את האחרים. דבר זה חיובי כשלעצמו, אך אין בו די. בצד האימונים הבלתי מספיקים קיים מחסור חמור בכלי נשק. בשעת חירום יספיק הנשק לזיון חלק קטן מאוד של כוח השוטרים המיוחדים - בערך לשביעית מהם. הנשק העומד לרשות משטרת היישובים העברים והשוטרים המיוחדים ביישובים, המונים יחד כ-17,000 איש מסתכם ב-5,000 רובים, 50 מקלעי ״לואיס״, ו-40 רובי מדוכה. השלטונות הצבאיים אומרים כי אין להם עתודת נשק שתספיק לצייד את כל השאר.

בנוסף יש כ-2,000 שוטרים מיוחדים [יהודים] בערים ובמקומות אחרים. ברשות אלה יש 150 רובים, אך אין ברשותם מקלע ״לואיס״ אחד או מקלעים מסוגים אחרים.

השוטרים המיוחדים מקבלים בדרך כלל אימון בסיסי קצר ביותר ואחר-כך הם מתאמנים כאשר מזדמנות להם שעות פנאי. התוצאה הבלתי נמנעת היא שהאנשים אינם מאומנים כראוי ואינם מאומנים כלל כיחידה לוחמת. החולשה העיקרית של המערכת מתבטאת בכך, שבערים ובמרכזים הגדולים באזורי השדה, שבהם יושבת רוב האוכלוסייה היהודית, כוח זה אינו קיים. בכל המקומות האלה יש רבבות גברים כשירים לשירות צבאי, אשר מפני שהם מרותקים לעבודות חיוניות אין הם רשאים להתגייס לצבא. כוח אדם חשוב זה מבוזבז לגמרי מנקודת המבט של הגנת הארץ. הסוכנות היהודית תובעת מאז מרס 1942 להחיל תוכנית אימונים לפחות ל-4,000 אנשים אלה, אשר יפרשו זמנית מעבודותיהם כדי להשתתף בקורסים קצרים, ולהכין את הציוד הדרוש להם בעוד מועד. עד כה לא ננקט שום צעד בכיוון זה.

מר שרתוק מעריך, כי יש בארץ-ישראל כ-130,000 גברים יהודים גילאי 18 עד 45. ממספר זה יש לנכות את המספרים הבאים כדי להגיע למספר הגברים הזמינים לגיוס בנסיבות הנוכחיות: 20,000 כבר משרתים בצבא או בשירות מלא במשטרה; 25,000 מרותקים לתעשיות חיוניות; 15,000 מרותקים לחקלאות; 10,000 מרותקים לעבודות חיוניות אחרות; 10,000 אינם כשירים גופנית. מספר הנותרים הוא 40,000 והסוכנות היהודית שואפת לגייס לצבא את מחציתם.

ההתגייסות נפגעת בגלל קצבות המשפחה הנמוכות מאוד המנופקות למתגייסים הארץ-ישראלים. מתגייס ארץ-ישראלי נשוי מקבל קצבה משפחתית בסך 12 שילינג בשבוע, ומתגייס נשוי ואב לילד מקבל 17 שילינג ו-8 פנס בשבוע. הורים נזקקים, או נזקקים אחרים, אינם זכאים לקצבות כלל. הסוכנות היהודית משתדלת להגדיל קצבות בלתי מספיקות אלה ומוציאה כ-2,000 לא״י בחודש לצורך זה, אבל מקווה להגדיל סך זה ל-5,000 לא״י בחודש. הקצבות המשפחתיות הבריטיות גבוהות יותר בכ-50% והקצבות הצ׳כוסלובקיות גבוהות פי כמה.

מר שרתוק אומר, כי במקרה של פלישה ממשית, יאחזו מייד כל הגברים והנשים ביישוב בנשק, במסיבות אלה יופעל הנשק המוסתר ביישובים נגד האויב. הוא מעריך שכמויות הנשק המוסתר של היהודים ושל הערבים זהות למדי.

הערות: