50. ישיבה הנהלת הסוכנות, ירושלים - שיחה עם נציג צרפת החופשית - 5.7.1942
שם הספר  מאבק מדיני ב'
שם הפרק  50. ישיבה הנהלת הסוכנות, ירושלים - שיחה עם נציג צרפת החופשית - 5.7.1942
כותרת משנה  ישיבת הוועד הפועל הציוני המצומצם, שאלות מדיניות

50

ישיבה הנהלת הסוכנות,[1] ירושלים

5.7.1942

שיחה עם נציג צרפת החופשית

 

 ישיבת הוועד הפועל הציוני המצומצם

 

מר גרינבוים: יש הצעה שנכנס את הוועד הפועל הציוני המצומצם לישיבה ביום ג', ה-7 דנא, בה נדון על המצב, ואולי גם נציע שהוועד הפועל הציוני המצומצם יוציא כרוז ליישוב בקשר עם הצורך בהתגוננות.

 

מר שרתוק: בישיבה המשותפת עם הנהלת הוועד הלאומי, שהתקיימה היום, נשמעה הדעה שהוועד הפועל הציוני המצומצם יפנה בכרוז ליישוב. לדעתי הצעה זו אינה במקומה. הוועד הפועל הציוני המצומצם יכול לפנות לעם היהודי, והעובדה שהוועד הפועל הציוני המצומצם מורכב רק מאנשי היישוב אינה צריכה להביאו לידי התנגשות עם הנהלת הוועד הלאומי. אם יש צורך בגילוי דעת, הרי צריך הדבר להיעשות על ידי הנהלת הסוכנות היהודית והנהלת הוועד הלאומי - (גרינבוים: רצוי שהוועד הפועל הציוני המצומצם ידע על הכרוז. הסכנה הנשקפת לארץ-ישראל בכלל אינה רק שאלת היישוב בלבד, והוועד הפועל הציוני המצומצם יסיים את ישיבתו במתן רשות להנהלת הסוכנות לחתום על הכרוז יחד עם הוועד הלאומי) - לא אלחם על דעתי, אבל ברור שהמוסד הפועל בארץ הוא הנהלת הסוכנות, ואסור לנו ליצור תקדים שהנהלת הסוכנות אינה יכולה לפנות ליישוב אלא באישורו של הוועד הפועל הציוני המצומצם. הוועד הפועל הציוני קובע את המדיניות הציונית, אבל הנהלת הסוכנות מפרסמת גילוי דעת.

 

הוחלט: לקיים ישיבת הוועד הפועל הציוני המצומצם ב-7 בחודש.

 

שאלות מדיניות

 

מר שרתוק: לפני זמן מסוים קיבלנו ידיעה, שאחד מנציגי צרפת החופשית בקוויבישב[2] מבקש לראותי. האיש הגיע לסוריה מרוסיה, והוא מוכן לבוא לירושלים לפגישה, ואומנם התקיימה הפגישה בעת ארוחת צהריים בביתי. מסיבות בלתי תלויות בו הייתה השיחה קצרה. האיש הוא דיפלומט מקצועי. אחרי מפלת צרפת הגיע לא״י וקיבל אז עזרה רבה מאיתנו. במובן ההשכלה הוא עומד על דרגה גבוהה. הוא סיפר לי על ענייני המלחמה בכללם והיחסים הבינלאומיים, ובייחוד אלה הנוגעים לצרפת החופשית.

לדבריו נלחם הצבא הרוסי בגבורה יוצאת מן הכלל, אולם קושי עצום הוא חוסר מפקדים גבוהים. רוב המפקדים הגבוהים של הצבא האדום סולקו על ידי סטלין, וזה נותן עתה את אותותיו. יש גם חוסר בקצינים, כי רבים מהם נפלו בקרבות. הקרבה עצמית, מסירות וכוח עבודה עצום מחפים בהרבה על הרמה המקצועית הירודה. בצבא הרוסי אין מרגישים מחסור, מה שאין כן באוכלוסייה הרוסית. הוא, למשל, לא אכל כלל בשר במוסקבה, ולא מפני שיש מחסור אבסולוטי במזון, אלא בגלל מחסור באמצעי הובלה. ברוסיה מנוי וגמור שלא תוכל להחזיק מעמד עוד חורף אחד, ואם בחורף הבא יהיה עוד כוח לגרמניה להתקיפה, היא לא תוכל להתגונן.

רוסיה מעמידה שאלה זו בחריפות, והיא טוענת שאם לא תהא חזית שנייה תהיה נאלצת לכרות שלום נפרד עם גרמניה, ואומנם בזמן האחרון היו ניסיונות מצד גרמניה לשלום נפרד עם רוסיה. המתווך היה נציג מיפן. הוא מסר לרוסיה בשם גרמניה, כי היא לא נכנסה לרוסיה לשם כיבוש, אלא לשם מתן מכה אנושה לצבא האדום. רוסיה מצדה נכנסה למלחמה רק כדי להתגונן, ואם גרמניה מפנה את כל השטחים שנכבשו על ידה, הרי רוסיה השיגה מה שרצתה. גרמניה ויפן מתפלאות על כן שרוסיה שופכת דם למען בעלות הברית, שאינן נלחמות למעשה. אם רוסיה תמשיך להילחם, הרי יהיה זה סימן שרוסיה נלחמת רק בעד אנגליה ולא תוכל לבוא בטענות ליפן, אם גם היא תצא נגד רוסיה לעזרת גרמניה, כי גם ליפן אין כל טענות לרוסיה עצמה. רוסיה לא קיבלה איומים אלה ברצינות, אבל בשבילה מהווה פנייה זו קלף חדש כלפי אנגליה וארצות הברית בקשר עם חזית שנייה.

כאשר ביקר שר החוץ הבריטי אידן במוסקבה בחורף שעבר, הפתיעו אותו הרוסים בדרישות קטגוריות בעניין הגבולות. דרישות רוסיה לגבולות הן: כל פינלנד, הארצות הבלטיות והשטח מפולין אשר נכבש על-ידה לפי ההסכם עם גרמניה. כל זה צריך להישאר בידי רוסיה, וכן גם כל בסרביה. אידן ניסה לדחות בקש והעניין הועבר ללונדון. בהמשך המשא ומתן הייתה אנגליה נאלצת להסכים לכל, ואשר לפולין הודיעה אנגליה, שהיא משאירה את הדבר למשא ומתן ישיר בין רוסיה לפולין.

ביחס לפינלנד[3] הסביר הצרפתי, כי אין כאן שאלה של דיכוי לאומי אלא שינוי משטר. הנה, בלנינגרד, עיר שבה למעלה משלושה מיליון תושבים, גוועים ברעב, אנשים נופלים ברחובות, וזה הכל בגלל פינלנד. הסובייטים לא יוכלו להבא לסבול זאת. לשאלתי אם רוסיה לא תוכל לפזר את שלושת המיליונים הפינים בסיביר ועל ידי כך לפתור את כל השאלה הפינית, נרתע הצרפתי ולא נתן כל תשובה ברורה.

איש שיחי המשיך למסור: כשנודע לשיקורסקי [רה״מ פולין הגולה] על המשא ומתן על הגבולות הוא מיהר לארצות הברית וסיפר את הדבר לרוזוולט. הנשיא הזמין אליו את ליטווינוב[4] ודיבר איתו חריפות, וגם הודיע שאמריקה לא תסכים לשום סידור גבולות אלא רק לאחר הניצחון. אנגליה הייתה נאלצת, תחת לחץ אמריקה, לקחת בחזרה את הסכמתה ביחס לפולין. רוסיה מצדה לא נבהלה כלל מנסיגתה של אנגליה בעניין זה.

הרוסים פנו לאנגליה ואמריקה באולטימטום ביחס לחזית שנייה, וקיבלו הבטחה מפורשת. נראה היה שהאיש יודע מתי בערך תהיה הפלישה. אם אינו טועה, הכוונה היא לקראת הסתיו, לאוגוסט או ספטמבר.

ארצות הברית מנהלת פוליטיקה ריאקציונית. היא בעד גרמניה חזקה משתי בחינות:

א) גרמניה חזקה מהווה תריס נגד הבולשביזם;

ב) לאמריקה השקעות כספיות רבות בגרמניה.

ממשלת ארצות הברית היא פרו-וישאית ולא הכירה בדה-גול. גם באנגליה יש זרם חזק המצדד בפטן.[5] רוסיה, לעומת זה, תומכת כולה בדה-גול. הדה-גוליסטים סבורים כי המדינה החזקה ביותר באירופה לאחר המלחמה תהיה צרפת, כי היא הפסידה פחות מכולם. הנה, המלחמה ברוסיה עלתה לגרמניה בשני מיליונים קורבנות אדם. לאחר המלחמה יכריע לא כיבוש טריטוריאלי, אלא כוח אדם, והדבר הגדול בהיסטוריה של מלחמת רוסיה-גרמניה הוא שגרמניה איבדה 8 מיליון איש - זה מכריע ביחס לדור שלם. צרפת, לעומת זה, לא איבדה הרבה והיא תישאר חיה וקיימת. לדעתו כל מדינות אירופה הדרומית-מזרחית תפנינה שוב לצרפת, והפוליטיקה שם תיקבע על ידי צרפת-רוסיה. לאנגליה לא יהיה כוח להשליט סדר באירופה. הכוח היחיד יהיה אז צרפת ורוסיה.

רוסיה, מצדה, מנהלת פוליטיקה לאומית ואין לה כל כוונות של אקספנסיה עולמית. היא שואפת להיות כוח מכריע באירופה והיא תמיד מוכנה להקריב את המפלגה הקומוניסטית בכל מדינה למען ברית עם המדינה עצמה, אפילו גם הריאקציונית ביותר. רוסיה מתייחסת באהדה רבה לתנועת דה-גול, והקומוניסטים בצרפת קיבלו פקודה להצטרף לקבוצות דה-גול. לסובייטים יש קשרים עם צרפת שנכבשה, ואלה מוסרים על פרסטיז'ה גדולה של תנועת דה-גול שם בין הצרפתים. יש גם נציגות דה-גול ברוסיה. כידוע אין הרוסים מרשים לשום נתין זר להילחם על אדמתם, לא לאנגלים ולא לאמריקנים. יוצא מן הכלל הם הצרפתים החופשיים.

צרפת החופשית חוששת ליחסה של ממשלת ארצות הברית אליה. אם לא יסתדרו יחסים אלה, הוא חושש מאוד לגורלה של החזית השנייה באירופה, ואם אומנם תיווצר חזית שנייה אשר תיקרא חזית צ'רצ'יל-רוזוולט-פטן, הוא חושש מאוד למצב כי עלולה לפרוץ גם מלחמת אזרחים בצרפת. רק אנשי דה-גול יכולים למנוע זאת.

מעניינה של צרפת שישופרו היחסים עם ארצות הברית. מסקנתו ברורה: כל עזרה של צרפת החופשית לציונות - תמורת עזרת הציונים באמריקה לתנועת דה-גול. הוא גם מודיע שצרפת החופשית החליטה על טיאטוא כל חוקי וישי הגזעיים. הם יודעים אותנו ואת כוחנו היוצר, ובוועידת השלום תהיה צרפת החופשית בעד מילוי הדרישות הציוניות.

הסברתי כי יש רקע היסטורי לבריתנו עם צרפת: זו הארץ הראשונה שנתנה אמנסיפציה ליהודים וניסתה גם לתת לנו אבטונומיה. צרפת בשבילנו היא ארץ החופש והמקלט ונפילתה עוררה זעזוע רב בלב כל יהודי. אבל עלי גם לקבוע בצער, כי הפגישה עם צרפת בחיי יום-יום שלנו הייתה קשה מאוד. היא ראתה תמיד את מושבותיה המוסלמיות, והייתה מוכנה תמיד להקריב אותנו. גם עכשיו אנו סובלים קשיים רבים בסוריה ואנו מתאפקים ואין מוסרים זאת לציבור, כי לב כל הציבור מלא אהדה לצרפת ואין אנו רוצים לפגוע באהדה זו. רק יחידים בתוכנו יודעים על יחסה של צרפת לתנועה הציונית במשך כל השנים.

אגב, שאלתי את הדיפלומט אם כוונתם להישאר בסוריה ובלבנון. תשובותיו לא היו מעמיקות. הוא רק אמר שהדבר יהיה תלוי בהם אם להישאר בסוריה ובלבנון - אבל הוסיף - הוא סבור בהחלט שיישארו בלבנון.

אגב, הוסיף, אנגליה לא תוכל לומר להם מדוע הם נוקטים עמדה פרו-ציונית ברורה, כי גם אנגליה נהגה כלפי סוריה בלי לשאול את דעת צרפת.[6]

האיש מודיע שהוא וחבריו נגעו בדברים האלה גם בקוויבישב. הוא גם מוסיף שבסוריה אין להם עם מי להתייעץ. שם שוררת אנרכיה והוא מבקש אותנו שעניין זה לא יעביר אותנו על דעתנו.

הצעתי לו, שאנשי דה-גול באמריקה יבואו בדברים עם ד"ר וייצמן. על זה השיב כי יש להם קשיים בקשרים טלגרפיים. אמרתי שאני רואה פגישה זו כראשונה, ודאי עוד ניפגש ובינתיים יחשוב בדבר. אם הדבר יעלה בידינו, נעביר את הידיעה לחברינו בארצות הברית.

 

הערות:

[1] מתוך הפרוטוקול. סדר היום: א. ישיבת הוהפ״צ המצומצם; ב. שאלות מדיניות; ג. שאלות אספקה.

[2] לעיר קוויבישב שעל הוולגה הועברו משרדי ממשלת בריה׳׳מ ממוסקבה בהתקרב הצבא הגרמני לשם.

[3] ב-30.11.1939 פלש הצבא הסובייטי לפינלנד ובין שתי המדינות ניטשה מלחמה שהסתיימה ב-12.3.1940 בהסכם שלום שמכוחו סיפחה בריה״מ את חצי האי קרליה ואת העיר ויבורג. ב-3.3.1940 הכריזה פינלנד מלחמה על גרמניה.

[4] מקסים ליטווינוב (1876-1951). שר החוץ הסובייטי 1930-1939, יהודי. שגריר בריה״מ בוושינגטון יוני 1941 עד 1946.

[5] מרשל פיליפ פטן (1856-1951). מצביא ומדינאי צרפתי. במל״ע-2, על סף התמוטטות צרפת, התמנה לרה״מ. ביוני 1940 חתם על שביתת נשק עם גרמניה הנאצית, שהניחה שליש משטח צרפת כשטח לא כבוש שבירתו וישי, ובראשו עמד.

[6] הכוונה להמלכת פייצל בן חוסיין בידי הבריטים לאחר שכבשו את סוריה מידי הטורקים בסוף מל״ע-1.

 

העתקת קישור