49. ישיבה משותפת של , הנה"ס והנהלת הוה"ל, ירושלים - היערכות לקראת סכנת פלישה - 5.7.1942
שם הספר  מאבק מדיני ב'
שם הפרק  49. ישיבה משותפת של , הנה"ס והנהלת הוה"ל, ירושלים - היערכות לקראת סכנת פלישה - 5.7.1942

49

ישיבה משותפת של , הנה"ס והנהלת הוה"ל,[1] ירושלים

5.7.1942

היערכות לקראת סכנת פלישה

 

 יו״ר גרינבוים: אני מקדם בברכה את חברי הנהלת הוועד הלאומי המשתתפים בישיבה. לפני שאתן רשות הדיבור למר שרתוק, הנני רואה חובה לעצמי להודיע, לאחר שהיו בעיתונות ידיעות על מספר מבהיל של 700,000 איש שכאילו נטבחו בזמן האחרון בפולניה. דברים אלה היו בלתי ברורים. הייתה ידיעה על קובנה ווילנה ונקטו במספר יהודים, שאף פעם לא היו בערים אלו. מצאתי לנכון לטלגרף לד"ר אהרונפרייז.[2] הוא נמצא בסטוקהולם ומשם הרי יכולים אולי לבחון כמה ידיעות, והוא מטלגרף עתה: ״איני יכול לאשר את הדוח״.

 

מר שרתוק: אחרי הראיון עם הנציב העליון נמסר דין וחשבון מפורט על השיחה בישיבה שהייתה חטופה במקצת. הדברים נרשמו ברובם, ואני מניח שהוועד הלאומי יכול להמציא טופס של הפרוטוקול הזה לעיון החברים שלא שמעו את הדוח בעל פה.[3] אומר בקצרה, שנדמה לי שעלה בידי המשלחת היישובית, בהשתתפות בא-כוח הסוכנות, להתרכז בעניין העיקרי בראיון זה ולהציג אותו במילואו - זהו עניין שיתופנו המלא בהגנה על ארץ-ישראל לא רק על ידי גיוס לצבא ועל ידי שכלול אותו חלק שאנו מהווים בהגנה הצבאית על ארץ-ישראל, אלא גם - ובעיקר - על ידי מתן אפשרות לאותו המספר הגדול של אנשי היישוב, שמסיבה זו או אחרת אינם באים בחשבון, על כל פנים אינם באים בחשבון מיידי לגיוס לצבא, נתינת אפשרות להם להשתתף בהגנה על הארץ על ידי הכנות מוקדמות, על ידי ארגון, על ידי אימון ועל ידי ציוד.

הדגשנו:

א) שהשלטונות הפסידו כבר זמן רב, ויש כאן אחריות רבה;

ב) שלדעתנו יש עדיין זמן לגשת לפעולה זו;

ג) הזמן שישנו יקר מאוד, ואין להפסיד אף יום אחד.

לפרטי הדברים אצטרך לשוב בהמשך הדין וחשבון שלי על עניינים אחרים, אבל כדי לסיים עניין השיחה עם הנציב העליון אומר, שהנציב העליון - אפשר לומר - חתם בשתי ידיו על כל הדברים האלה. היו לו הסתייגויות לגבי עניינים מדיניים, היו לו הסתייגויות לגבי דרישת צבא עברי שנזכרה, הייתה לו הסתייגות לגבי ההנחה ששמע בין השיטין, שכאילו העם הערבי כולו שייך למחנה האויב, אבל לגבי אותם העניינים שסיכמתי, אמר: הדרישות מוצדקות בהחלט; את אופן הצגתן הוא רואה כמתונה; אין כל שאלה של התנגדות פרינציפיונית כלשהי, אלא של אפשרויות מעשיות; העניין אינו נתון להכרעתו אלא להכרעתם של שלטונות הצבא; הוא ידאג להעמיד את השלטונות הצבאיים על חומרת העניין ודחיפותו.

הדגשנו את החשיבות המיוחדת של נשק, של כלי הגנה אחרים, את אחריותו בתור נציג ממשלת הוד מלכותו, שבתור כזה אנחנו באים אליו, וכוונתנו היא שימסור את הדברים לממשלת הוד מלכותו באופן ישיר, שאולי ישמשו החשה להמצאת כלי הגנה לישראל.

זה בנוגע לראיון עם הנציב. הדגשתנו בכל הדברים האלה הייתה לגבי גיוס אלפים, אם אפשר רבבות של אנשים, שכיום אינם שייכים לשום מסגרת הגנתית חוקית. המשא ומתן מתנהל מזמן, בשלב האחרון כבר ארבעה חודשים, מסוף פברואר עד עכשיו, והדברים ביסודם עוד לא זזו, כי קצין זה במשטרה נופל למשכב, וכאשר הוא קם אחר נופל למשכב, ואין הדברים זזים. בזמן האחרון היו שאלות בפרלמנט והממשלה נתנה תשובה.[4]

יש בתשובה העיקרית שניתנה על ידי מקמילן נקודה חשובה מאוד בשבילנו. הוא מודיע על קיום ״ארגון של הגנה יהודית בארץ-ישראל״ (Local Jewish Defence Organisation). בזה הוא הודה בהכרח הגנה יהודית בארץ-ישראל, והוא מונה בזה כמה מדורים. הוא מונה את משטרת היישובים העבריים, שהיא באמת כוח הגנה יהודי; הוא מונה גם ענפים אחרים של משטרת העזר - ענפים אחרים אלה אומנם מורכבים ברובם מיהודים, אבל אינם יהודים טהורים. שנית, הם אינם מכוונים להגנת היישוב היהודי בארץ-ישראל - הכוונה היא למשמר הרכבת, שדות תעופה, מחנות הסגר, משמרות של נקודות מפתח אחרות, בכלל זה בנייני הממשלה, משרדי הממשלה בערים. הוא מונה גם את השוטרים המיוחדים.

כאן עלי להתעכב קצת על דבריו. הרושם הכללי של תשובת מקמילן, אם יש בה נקודה חיובית, הוא רושם מטעה ומַשלה. התשובה באה לשאלת ציר אחד, שטען מדוע אין מגייסים בארץ-ישראל 40,000-50,000 יהודים נוספים לתפקידי הגנת הארץ, ולזאת באה תשובה שיש לנו ארגון הגנת יהודים, המורכב מענפים אלה ואלה. הרושם היה שזה דבר בעל ממדים רחבים. נפגשתי עם קצין גבוה פה, ו[אכן] הרושם שלו היה שישנם 50,000-40,000 יהודים שעומדים על המשמר. מקמילן לא שלל את המספר, אלא אמר שיש זה וזה, ונתקבל הרושם שיש 40,000 עד 50,000 יהודים [מאורגנים במסגרות הגנה].

מה המצב למעשה? ישנם כיום למעלה מ-6,500 נוטרים, המתחלקים לשני חלקים עיקריים - במשטרת היישובים היהודיים 2,700 העומדים בקביעות על המשמר, וקרוב ל-4,000 לתפקידים כלליים. ההגדלה חלה בעיקר לגבי משמרות שדות תעופה ולגבי משמר החוף.

משטרת היישובים היהודים יש לה רזרבה בצורת שוטרים מיוחדים. הייתה הדגשה בנוגע לשוטרים מיוחדים אלה. כאשר אני נקטתי בשיחה עם הנציב העליון מספר מצומצם, ריאלי, ואמרתי שישנם 13,000 שוטרים מיוחדים, אמר הנציב העליון שישנם 16,000, זאת אומרת שהממשלה מקפידה על דבר זה.

מהו המצב למעשה? למעשה הרוב הגדול של שוטרים מיוחדים אלה הם אנשי משקים, אנשי כפר, אנשים עמוסים עבודה חקלאית למעלה ראש, היכולים להיות פנויים במידה מעטה לאימונים, זאת אומרת, הם כוח בלתי מאומן במידה מספקת. באופן זהיר יותר מותר לנסח את הדברים כך.

שנית, מה מצב הציוד? ברשות משטרת היישובים היהודיים נמצאים כ-5,000 רובים. אם יש 2,700 איש העומדים בקביעות על המשמר, הרי כולם מזוינים, ונשארת רזרבה של רובים של קצת יותר מ-2,000 לכוח, אשר לדברי הנציב, הוא מונה 16,000 איש. התמונה ברורה. אומנם נעשתה התחלה של גיוס שוטרים מיוחדים בערים. בתל אביב רשומים 600 איש במשטרה המיוחדת, בחיפה מתנהל גיוס במסגרת של 1,000, משהו התחיל בירושלים. אבל כוחות אלה - לפי כוונת המשטרה - מיועדים להשתלטות על הערים בשעת חירום, החזקת סדר בערים וכו', ואינם מקבלים אימון כמעט לגמרי. הנשק המיועד בשבילם כמוהו כאין. בשביל 600 השוטרים המיוחדים בתל אביב ישנם רק כ-100 רובים ואין כל כלי נשק אחרים.

בכל פרשת המשא ומתן שלנו עמדנו על התקלות וההגבלות החמורות האלו, וכשדרשנו להרחיב את מסגרת חיל הנוטרים ולהכשיר אותו למילוי תפקידים של משמר מולדת, דרשנו קודם כל להשביח את האימונים והציוד הצבאי של החיל האקטיבי, של חיל הנוטרים הקיים, אבל דרשנו באופן מיוחד את הרחבת המסגרת, את הרחבת המסגרת לא כלפי הכפר, כי שם כמעט שאין כל אפשרות, אין כל טעם להרחיב, כי כמעט כל הגברים המסוגלים לשאת נשק שייכים למסגרת זו, אלא בעיקר להגדיל את המסגרת בערים ובמושבות הגדולות הנושאות אופי של ערים. בערים שלנו, בייחוד בתל אביב, אוצר גדול של כוח-אדם. כאן יש מקום לגייס רבבות אנשים ולאמן אותם.

הנקודה העיקרית - ועלינו לדעת בדיוק על מה מדובר - ניסינו להבקיע את הקיר הן בשיחה האחרונה עם מפקד הצבא בארץ והן בשיחה עם הנציב העליון ובשיחות עם המזכירות, שהשלטונות יגשו בלי כל דיחוי להשבעת שוטרים מיוחדים בערים לאלפים, יגשו לקיים תוכנית אימונים, הכנת נשק בשביל אנשים אלה. דאגנו שאנשינו בלונדון יידעו בדיוק מה הוא המצב גם לאחר תשובת מקמילן, לפזר את הערפל שעלול לעלות.

מקמילן הזכיר בין יתר הפורמציות העומדות הכן את ה-Palestine Voluntary Forces, גדוד המתנדבים הארץ-ישראליים. גדוד מתנדבים זה שימש רבות בפי הממשלה לעין שלט לחפות בו על חוסר הכנוֹת, על חוסר התכוננות של ארץ-ישראל. נעשו שגיאות על ידי ידידינו. עד כמה שהזהרנו את ידידינו בלונדון לא לתת ערך לכוח זה, חזרו ושאלו אותנו אם השערים פתוחים לכוח, ושוב הודיעו עתה בתשובה בפרלמנט כי גדודי המתנדבים הארץ-ישראליים שעריהם פתוחים לאנגלים, יהודים וערבים. הודענו ללונדון על המצב האמיתי.

גדוד המתנדבים הארץ-ישראליים מונה כיום 340 איש, מהם 240 בירושלים, כ-100 בחיפה. יכול להיות שבהודעה ייאמר שהשערים פתוחים ליהודים, לערבים, ליוונים ולארמנים. למעשה אין כל גיוס לגדוד המתנדבים הארץ-ישראליים. העניינים בהם נתונים במצב של קיפאון גמור, כי אין אף רובה אחד ברזרבה. כאשר אני, בכל החודשים האלה, טענתי לממשלה שהמצב לא ייתכן, כי הרי נחוצים רובים לכל הפחות כמספר השוטרים המיוחדים, הם ענו כי הם טוענים אותו דבר, וכאשר הם מבקשים תוספת 50 רובים בשביל גדוד זה, עונים להם שאין.

אנחנו הודענו ללונדון על המצב, הודענו לאמריקה על המצב, ויש לראות בפנייה של ראשי הציונות האמריקאית לצ׳רצ׳יל אחת התוצאות של האינפורמציה שהם קיבלו מאיתנו. חשבנו מה עלינו לעשות כדי להזיז את הדברים. היה בדעתי לנסוע למצרים לראות את המצביא הראשי בעצם הימים כאשר פרצה ההתקפה הגרמנית, וקרה מה שקרה והוא עצמו לקח לידו את הפיקוד הישיר על המחנה הלוחם ויצא מקהיר למפקדת השדה.[5]

אחרי זה פניתי טלגרפית למיניסטר הקבינט קייסי[6] במצרים וביקשתי ראיון איתו, ביקשתי אישורו לדבר זה על מנת שבאופן כזה אוכל לקבל את הוויזה למצרים. נודע לי אחר כך, שגם הוא אינו בקהיר אלא במפקדה הלוחמת יחד עם המצביא אוקינלק.

דאגנו להמציא את האינפורמציה לידידים באמריקה, אבל בימים אלה דאגנו שהאינפורמציה על המצב תגיע לשלטונות אמריקה באופן ישיר מנציגיהם כאן.[7]

בלי ספק בימים הקרובים תתקיים עוד הפעם פגישה עם הגנרל כאן [מק-קונל], ואז נדע אם השיחות הקודמות שלנו איתו, אם השיחה שלנו עם הנציב העליון, שהרושם שלו היה צריך להימסר לו, אם דברים אלה נתנו איזו תוצאות.

לידיעת החברים שלא שמעו את הדין והחשבון שלי אוסיף בקיצור נמרץ, כי בשיחה האחרונה עם הגנרל הוא טען שהם לא איבדו לגמרי את הזמן, אלא הם עשו כמה דברים -

השיגו החלטה במפקדה בקהיר בדבר מינוי קצין מוסמך על אימונם של השומרים במשטרת היישובים היהודיים, ובדבר אימונם של כוחות ההגנה היהודיים. אבל - הוסיף המפקד - יש החלטה, אך הקצין לא הופיע.

שנית הודיע, כי קיבל הבטחה שימציאו לנו את כמות הנשק הדרושה לאימונים, אבל לא אמר מה תהיה מסגרת האימונים ומה יהיה הנשק שיועמד לרשותו.

שלישית, הוא ציין שהתחיל בסרפנד בהרחבת האימונים של חיל הנוטרים, כי שם סודר קורס לסרג'נטים של חיל הנוטרים מהפלוגות השונות, על מנת שהם ישמשו מדריכים אחרי שובם מהקורס. ידענו על קורס זה, הוא קורס טוב מאוד, הוא קורס צבאי גמור.

המסגרת של קורס זה אינה עומדת בהתאמה לממדים שאנחנו מדברים עליהם להגברת כוחנו בהגנה על הארץ. בקשר עם זה נעשו עוד כמה פעולות. דרשנו מהמשטרה שהנשק הרזרבי של חיל הנוטרים יתחלק לנקודות [היישובים היהודים]. אם אמרתי שיש 5,000 רובים, הרי חלק מהם נמצא ברשות המשטרה המרכזית. אומנם הוא משוריין לצורכי משטרת היישובים היהודים, אבל אנחנו דרשנו שהוא יחולק מייד לנקודות.

שנית, עוררנו את שאלת המעמד החוקי של השוטרים המיוחדים באותה הודעת הממשלה לציבור, שנמסר בה כי כוחות המשטרה בארץ הועמדו תחת פיקוח הצבא וניתן להם אופי של כוח צבאי מבחינה משפטית. נאמר במפורש, ששוטרים מיוחדים יוצאים מכלל זה, ומכיוון שאנו רואים בכוח זה מסגרת עיקרית לשיתוף אלפים, דרשנו לא להשוות את השוטרים המיוחדים עם יתר חלקי המשטרה. הסתמכנו, בכמה נימוקים בעניין זה, גם על תשובתו של מקמילן, שמנה את השוטרים המיוחדים בתור חלק של חיל ההגנה על הארץ.

עוד דבר - פנינו לממשלה וביקשנו שתינתנה לנו הקלות מסוימות לשלוח איש מאיתנו ללונדון באופן דחוף. נימקנו זאת בכך שאנו עומדים בפני החלטות שונות וחמורות, הכרעות חשובות, זה עניין הכרעה בשביל כל העם היהודי, ואנחנו רוצים לחלק את האחריות עם המרכזים הגדולים של התנועה [הציונית]. אין אנו יודעים, אין איש יודע איך ייפול דבר. ייתכן שיקרה אסון - במצב זה חשוב שיהיה בלונדון ובאמריקה איש היודע את מצב העניינים פה, מה כוחנו, מה הגנתנו, מה כוחנו הכלכלי, והוא יוכל לשמש מקשר ומדריך - זה צריך להיות איש מבפנים. הובטח לנו לברר את הדבר במהירות האפשרית, אבל לא קיבלנו עוד תשובה על זה.

מכל הפעולות שנעשו כלפי חוץ אני עובר לפעולות שנעשו כלפי פנים. נעשית פעולה רחבה ומאומצת מאוד להגביר את קצב הגיוס שלנו. במשך חודש יוני הגענו לשיא, שיא של גיוס חודשי בהשוואה לא רק לשנת 1942, אלא גם בהשוואה ל-1941. אם לדבר על גיוס גברים, הרי השתווינו עם תוצאות ינואר 1941, אם לדבר על גיוס גברים ונשים יחד, הרי השתווינו עם אוקטובר 1940, ואם לדבר על גיוס לצבא ולנוטרות יחד כמעט הגענו לשיא בכלל. במשך חודש יוני התגייסו 746 גברים ו-168 נשים, בסך הכל התגייסו 914 יהודים לצבא. אם להוסיף לזאת 300 נוטרים, הרי התגייסו לשירות פעיל רשמי יותר מ-1,200 איש ואישה, ובסוף חודש יוני חיכו בסרפנד לבדיקה רפואית למעלה מ-200 איש והזרם נמשך.

לעומת העלייה בגיוס היהודים, חלה ירידה בגיוס הערבים. אין בידי כרגע מספרים מדויקים, אבל חלה ירידה ניכרת. התייצבו לבדיקה למעלה מ-300 ערבים ונתקבלו 100 וכמה עשרות. זוהי תופעה חוזרת, שבכוח מצב של מתיחות וסכנה בלתי אמצעית במזרח התיכון וסביבות הארץ, יורד הגיוס הערבי ועולה גיוס היהודים. בכל תקופה של שקט יחסי וביטחון עולה גיוס הערבים ויורד גיוס היהודים. אני מניח שיוכלו לשרטט דיאגרמות מעניינות המראות על הקשר שבין המצב ובין גיוס היהודים והערבים.

פעולה זו מוכרחה להימשך ולהתגבר במלוא הכוח וישנה דחיפות מסוימת לגבי המצאת מספר דרוש של שוטרים למלא עמדות פנויות, לכבוש בחזרה עמדות שנכבשו על ידי ערבים, ויש הבטחה שאם ימציאו את מספר היהודים הדרוש יחליפו את הערבים ביהודים.[8] ויש מספר נקודות שעלינו לעמוד על המשמר.

בנוגע לשאלה זו הייתי רוצה להתעכב רגעים מספר. בנוגע להלך הרוח בציבור הערבי, כאשר הנציב העליון אמר שאין בשום אופן להציג את הציבור הערבי כולו כגוש אחד, כאילו כולם מעור אחד, ולא כולם בשום פנים נמצאים במחנה האויב, אמר בזה אמת ולא-אמת. האמת היא שלא כל הציבור הערבי בארץ-ישראל מצפה עכשיו בכליון עיניים לכיבוש הארץ על ידי הנאצים, ולא כל הציבור הערבי שש לקראת דבר זה. להיפך, יש רבים בתוך הציבור הערבי בארץ-ישראל המלאים חששות עמוקים מאוד לכיבוש הנאצים, קודם כל, כל אויבי המופתי. כל אויבי החוסיינים הרשומים ברשימה שחורה אצל החוסיינים. כולם חרדים לחייהם ולחיי משפחותיהם ולביטחון רכושם במקרה של כיבוש. הם נקלעים בין מחשבות על בריחה ובין מחשבות על שיתוף איתנו והתנגדות בכוח לחוסיינים, על כל פנים.

שנית, רבים, הן בעיר והן בכפר - אנשי מסחר, חקלאים - חרדים מאוד שאם יבואו הנה הגרמנים תתחלנה החרמות של רכוש, של חומרי מזון, של כוחות עבודה, ללא כל רחמים והתחשבות. מציגים את המשטר שיהיה בידי הכובשים הנאצים לעומת המשטר האנגלי, שמשלמים בכסף מלא אם לוקחים דבר-מה, דואגים ליבוא מצרכי מזון, דואגים להביא סוכר, מביאים אורז, קמח, מביאים כל מיני דברים. גם במצב זה של מלחמה יש שלטון של חוק וסדר בארץ ולא שרירות - זו היא האמת.

אף על פי כן, אמרתי, יש בזה לא-אמת. עמדנו על לא-אמת זו בתשובתנו לנציב. אנחנו יודעים את מספר הארצות שנפלו תחת שלטון הנאצים, ואנחנו ראינו איזה שלטון נקבע בתוכן עם התקרבות הפלישה הנאצית ועם ביצוע הפלישה הנאצית והכיבוש הנאצי. לא רק שאין לנו יסוד לחשוב שארץ-ישראל תהיה יוצא מן הכלל, אלא העבר מלמד אותנו שהיא [האוכלוסייה הערבית] תתחרה עם התלמידים המובהקים ביותר של הנאציזם בעניין זה.

עצם הפחד הגדול השורר בחוגי האופוזיציה [הערבית לחוסיינים] מעיד, שהם מבינים למי יהיה השלטון. אם הם מדברים על התנגדות בכוח, אנחנו יכולים לראות איך הם יבקשו להם מפלט על ידי מעבר למחנה השני. אל תהי לנו אשליה מה תהיה עמדת הציבור [הערבי] למחרת הפלישה, ובחלק גדול ערב הפלישה, ועלינו להעריך את מציאות פלוגות ״באפס״ ערביות בארץ.

מבחינה זו עלינו להעריך את העובדה שיש משטרת עזר [יהודית] מסוימת, ועומדים במקומות מסוימים על המשמר. מבחינה זו עלינו להעריך שבעצם הימים האלה הפסדנו עמדות ביטחון וזיון שעברו לידי ערבים. אם אנחנו לא נצליח לגייס מספר יותר גדול של נוטרים, אנחנו עלולים להפסיד עוד עמדות.

נתתי את מספר האנשים שגייסנו לשירות פעיל ברשות השלטונות, אבל זה אינו ממצה את חשבון האנשים שגייסנו לשירות פעיל. תמיד חשבנו, ולאחר שבדקנו את המצב מחדש אישרנו הנחה זו, כי בכל שעת חירום רבתי איננו יכולים בשום פנים ואופן לסמוך רק על פעולות כוחות ממשלתיים, ואיננו יכולים לראות את עצמנו פטורים מלעשות מה שניתן לעשות בכוחות עצמיים - בכוחות עצמיים של אדם ובכוחות עצמיים של כלים.[9] בייחוד אין אנו יכולים לראות את עצמנו פטורים מלעשות זאת לנוכח הפעולה המועטה, אפשר לומר אפס פעולה, מבחינת הרחבת הכוח, שאנחנו עדים לה מצד הממשלה. אם הממשלה אינה מתחילה באימונים בקנה מידה רחב, אין אנו יכולים לראות את עצמנו פטורים מלעשות בשטח זה מה שאנו יכולים. אם הממשלה אין לה כוחות מספיקים להעמיד אנשים בכל נקודה ונקודה, עלינו להעמיד אנשים שם.

אין איש מאיתנו בקי בתוכניות האסטרטגיות של האויב, אפילו לא של בעלי הברית שלנו, ולפעמים אנחנו שומעים מאנשים אחראיים בתוכם שהם עצמם אינם יודעים מהן התוכניות האסטרטגיות, כאשר הדברים נתונים באנדרלמוסיה כזו.

אנו יודעים שעד הזמן האחרון, לפי הגילויים המעשיים של הדברים, השלטונות בארץ-ישראל פועלים לפי ההנחה שאם יש להיכון לעת בוא צרה, שאם יש להיכון להתקפה של האויב על ארץ-ישראל, הרי יש להביא בחשבון התקפה מהצפון או מהמזרח. זאת אומרת, לא הייתה הנחה שהאויב יצליח להבקיע את קו ההגנה במערב מצרים, לכבוש את ארץ מצרים ומשם לבוא לארץ-ישראל דרך מדבר סיני. הייתה הנחה שלא יהיה כדבר הזה, אלא האויב, ברכזו כוחות באי כרתים, אולי באיים אחרים, יכול לערוך פלישה באוויר ובים לסוריה, לרכז שם כוח גדול, ומסוריה - בהודפו לפניו את הצבא [הבריטי] השוכן בסוריה - להגיע לגבול הצפוני של ארץ-ישראל, ואולי, בהגיעו לגבול, הוא יכול לפנות מזרחה, להגיע משם לדמשק, ומשם לעבר-הירדן ולהגיע דרך עבר-הירדן ליריחו ומצד זה להתקיף את ירושלים.

לא רק שמענו את הסברות הרווחות במפקדה, אלא ראינו במו עינינו קו ביצורים שפלוגות שלנו, פלוגות יהודיות, לקחו חלק בהכנתם, וחלק פעיל מאוד. יחידה יהודית של ה״רויאל אינג׳ינירס״[10] נמצאת עד היום במַרְג' עַיוּן ומנצחת על פעולות הקמת קו ביצורים העובר את צפת; פלוגה יהודית אחרת של ה״רויאל אינג׳ינירס״ עובדת בעזרת קבלנים יהודים ופועלים יהודים בהכנת קו ביצורים במורד ההרים לבקעת הירדן, מול יריחו, בין ירושלים וים המלח, ואין עדים לשום הכנות כאלה בחוף ובדרום. עד הימים האחרונים לא היינו עדים לפעולת ביצורים בדרום ארץ-ישראל. רפה [רפיח] היא עדות לתוכנית הקודמת. אם חשבו שהחזית היא בצפון, חשבו את רפה לעורף ושם הקימו בתי מלאכה מרכזיים; כאשר הממשלה חשבה על העברת מחסנים מסוימים לשעת הצורך, היא חשבה על העברה לקנטרה. ואם חשבו על קו ביצורים בדרום, הרי חשבוהו מפונה לצפון, כדי להכין קו נסיגה.

כיצד השפיעו המאורעות האחרונים והאם הם יצרו ריאוריינטציה אצל הצבא? איני יכול להגיד, אבל אני יכול להגיד כי בשיחות שהיו לי, ובשיחות שהיו לאנשים אחרים ואשר אני יודע עליהן בחוגי הצבא, כבר אחרי נפילת טוברוק, עוד לא היינו עדים לריאוריינטציה אלא לאינרציה של המחשבה הצבאית. אולי יש לה על מה לסמוך. אולי יש אמצעי הגנה כאלה על תעלת סואץ, שהמעבר דרך מדבר סיני הוא בלתי אפשרי. אבל היינו עדים לאינרציה מחשבתית, להנחה שפלישה דרך מדבר סיני אינה אפשרית: השטח הוא עצום, במדבר אין מים - כל הדברים האלה שהיה מקומם במלחמה הקודמת [מל״ע-1] העידו כאילו האנשים רואים מראות של חיל כבד שצריך לעבור את המדבר, מי ברגל ומי ברכב, וזה בזמן שמאיסמאעיליה לירושלים אפשר לעבור בשש שעות, והמים יכולים לקחת בתוך האוטו. אם יש התנגדות צבאית קשה - אז המצב אחר, אבל אם ההתנגדות נשברה, אז זה יכול להפוך למסע של טיול.

במצב כזה עלינו לעשות את אשר ביכולתנו. כמובן שאין אנו יכולים להקים קו ביצורים בדרום הארץ, כי מלבד הכל הרי אין זו רק שאלה של הקמת קו הביצורים, אלא צריך גם לדאוג לכל הדרוש אחר כך לקו ביצורים מעין זה לפעולתו, והרי על זה אין מה לדבר, אבל העניין הוא בזה שהמושג הישן על פלישה ועל הגנה אינו הולם את תנאי המלחמה הנוכחית. החזית אינה אך ורק הגבול ויכולים הדברים לנפול כך שהיא תהיה בעיקר לא על הגבול. כל שטח הארץ יכול להפוך גבול.[11] על כל פנים, חוף הארץ יכול להפוך חזית, ואנחנו נהיה מוכרחים לפעול על ידה.

ההנחה היא שגם לפני היעשות ניסיון נמרץ להבקיע את גבול הארץ, לחתור בכוח לתוך הארץ, יכולים להיעשות ניסיונות של פריצה, חבלה, הטרדה, מעשי הרס והיזק בפינות שונות של הארץ, זה יכול להיעשות הן מבחוץ והן מבפנים על ידי תיאום, ויש יסוד להניח שיש תיאום מספיק בין פנים הארץ ובין חו״ל על ידי אמצעי קשר ידועים. בלי ספק שהדברים יוכלו לפעול מתוך תיאום. אם האויב יחליט לגשת לפרשת פעולות, פשיטות של קומנדות לחוף הארץ בהגנת אוניות מלחמה קטנות, או על ידי פעולת צנחנים למעשי הטרדה וחבלה, תחיית הכנופיות [הערביות] בארץ - אם פעולה זו תתחיל וההצלחה תאיר לה פנים במערכה החיצונית, הרי זה יימשך בקצב מתגבר והולך, בהיקף מתפשט והולך, וברור שהמטרה הנוחה ביותר, מלבד אובייקטים צבאיים, תהיה היישוב היהודי. על כל פנים, מבחינת היצר והאינטרס של חלק אחד בצבא ההתקפה זאת תהיה המטרה הראשונה לחצים הגרמנים, וייתכן שיהיה אינטרס פוליטי לגרמנים לסייע להתקפה זו דווקא.

השאלה העומדת לפנינו היא מה יכולים אנו לעשות כלפי אפשרויות אלו? איני מציג לבירור השאלה מה צריכה להיות התנהגות היישוב היהודי למחרת הפלישה. זו שאלה חשובה, חמורה. אבל אינני חושב שאנחנו עומדים בשלב כזה שעלינו לדון עליה, אנחנו עומדים בשלב קודם לכך: מה צריכה להיות התנהגות היישוב ערב הפלישה, בשעת הפלישה, כל זמן שנמשכת המלחמה על גבול הארץ, כל זמן שצבא בעלות הברית עומד במאבק על גבול הארץ ובתוך הארץ.

נקודת המבט שלי היא שבשני השלבים האלה היישוב כולו צריך להילחם, במידה שיש לו אפשרות להילחם. זאת אומרת לא רק אותו חלק היישוב הנמצא כבר במדי צבא והמיועד למלחמה, לא רק אותו חלק המגויס לכוחות המשטרה ולכוחות העזר של המשטרה, לא רק אותו החלק שאולי נצליח - ואני מקווה שנצליח - לצרף אותו לכוחות העזר של המשטרה, שיופיע כזה בשעת חירום, אלא גם יתר חלקי היישוב שאינם נכנסים לאף אחת ממסגרות אלו. במידה שיש כוח בידו הוא צריך להצטרף למלחמה זו.

אין אני חושב שזו שאלה של בירור תיאורטי. עמדה פרינציפיונית אחרת למעשה אי-אפשרית. אי-אפשרית הערכה אחרת אלא רק הערכה קיצונית אחרת של אי- מלחמה בכלל, אז גם מצד המשטרה שלנו, אז גם מצד הנוטרים שלנו, כי חיל הנוטרים שלנו משולב, אחוז ודבוק בגוף ההתיישבותי שלנו עד שאין לדבר על הפרדת האחוזים ודבקים, קודם כל מהצד האנושי, כי רוב הנוטרים הם אנשי המשקים, המושבים, המושבות והקיבוצים שלנו, ואם ירדו צנחנים בסביבות המשק ופלוגת נוטרים תצא לקראתם, תיכנס לקרב, אז אנשי המשק, המושבה, לא יביטו בקרב זה כמשקיפים ובמידה שתהיה להם יכולת ייכנסו גם הם לקרב זה. מי שאומר ״נוטרים כן, משק לא״, אומר גם ״נוטרים לא״ - ופירוש הדבר כניעה מראש.

שנית, אין איש מאיתנו שיניח את ההגנה כנגד הכנופיות אך ורק לכוח הרשמי. קיים כוח הגנה שלנו, ותפקידו בראש ובראשונה הוא להתגונן בפני כנופיות, וכל המסתכל לדבר רואה שאין מלחמה נגד כנופיות היום מה שהיה ב-1929, או אפילו גם ב-1936, כי היום יהיה זה חלק בלתי נפרד מפעולת האויב וזה ייהפך על ידי ההיגיון של השתלשלות פעולות צבאיות לפעולת הדיפת האויב וסיכול מזימת האויב לכבוש את הארץ.

אי-מלחמה זו אינה באה בחשבון משום בחינה עקרונית. אין כל הפרדה. אם למלחמה - אז למלחמה כוללת, [בהשתתפות] כל הכוחות במלחמה זו. זוהי נקודת המוצא שלנו, זוהי הנחתנו ולפיה אנחנו פועלים. ובקשר עם פעולות אלו גדלו הוצאותינו להחזקת הביטחון. יש החושבים ששני חודשים קשים לפנינו, ביולי ובאוגוסט צריכה לבוא ההכרעה, וכל העבודה שלנו קשורה בהוצאה של 37,500 לא״י לחודש. ועדת הביטחון שלנו אומנם מדברת על הוצאה של 50,000 לא״י לשני החודשים הקרובים, כי היא קבעה שוועדה מיוחדת תבדוק את פרטי ההוצאות האלו וכל מה שאפשר לקמץ יקומץ, או שיובטח שיספיק לזמן ארוך יותר משני חודשים, אבל גם השגת 50,000 לא״י אלו אינו דבר קל ופשוט.

המאמץ להשיג סכום כסף מייד אינו יכול להצטמצם במסגרת כספים אלה. יותר נכון, אינו יכול להצטמצם רק בצרכים אלה. אנחנו ניגשנו למפעל התגייסות, למגבית התגייסות, לא רק ולא בראש ובראשונה לצורכי ביטחון ישירים, אלא כדי לכלכל את מפעל ההתגייסות, והבינונו שזה מכיל תמיכה נדיבה בהיקף מתרחב של הנהנים ושל ההנאה של משפחות החייל, והוא הדין בנוגע למשפחות הנוטר ועניינים אחרים.

אם יש להשיג 50,000 לא״י לפעולות אלו, מוכרחים להשיג מייד עוד 50,000 לא״י בשביל הצרכים האחרים. אנחנו מקווים שרוב הכספים של ״מגבית ההתגייסות״ יוּצא לצרכים סוציאלים של הגיוס - אם אפשר להתבטא כך.

כאשר אנחנו מדברים על ערכים אלה, צצות ועולות גם דרישות חדשות. הזכרתי כבר לפניכם את משמר החוף. משמר החוף, בכל סידוריו, מזכיר בדיוק נמרץ - לי על כל פנים - את ימי טורקיה - לא ימי טורקיה שבקושטא, אלא את טורקיה בארץ-ישראל בימי המלחמה האחרונה ואיך ששמרו אז על חופי הארץ מפני הצי הבריטי. כך מנסה ממשלת צי אדיר לשמור על החופים עכשיו. ד"ר יוסף ביקר את משמר החוף וימסור לכם פרטים, אבל לי נמסר שכל אשר יראה את משמר החוף, הרי יקבל את הרושם שבחורים באו אל חוף הים ועוד טרם החליטו [במפקדה] איפה עליהם להתרחץ, הם אינם יודעים איפה להתרכז, הם ללא נשק, ללא אוהלים, ורוב האנשים האלה הוצאו ממשקים, מאווירה דחוסה ומתוחה מאוד של עבודה של 16-15 שעות ביום, אנשים שרגילים לגזול זמן ממנוחתם למען מאמץ העבודה, למען אימונים, והם מרגישים את עצמם שם איתנים, כי הם כולם יחד, יודעים שלא תהיה בהלה, ייעשה דבר מה - אולי כולם יפלו בשעת פעולה - אנשים כאלה מוּצָאים מעבודה קשה ומאומצת לבטלה גמורה, מבית אל תחת כיפת השמיים, ממצב של ציוד - לעתים לא כה רע - לחוסר כל ציוד, והם נמצאים גם בסביבות ערביות ויכולות להיות התנפלויות עליהם.[12]

הם מתחננים שידאגו להם בכל הדרכים שיהיה להם במה להגן על נפשם. הובטחו להם מטבחים, אוהלים - אין. אומנם לוחצים על הממשלה, אבל משיבים טיפין-טיפין, הדברים אינם זזים. אנחנו נתנו אנשים, אנחנו רוצים לתת עוד אנשים, כי בינתיים נוצרו עמדות ערביות ואז באים אנשים אחרים שלנו ואומרים ״אין אנו יכולים להחזיק מעמד״. אין אנו יכולים להחזיק את האנשים במצב כזה. אין אנחנו יכולים להגיד לממשלה: ״כל זמן שלא תציידו את האנשים ציוד מלא לא ניתן אנשים״, כי אז הם אומרים: ״אתם יודעים שאנחנו עושים את אשר ביכולתנו, ואם אתם לא תתנו ניקח ערבים״. לכן אין אנחנו יכולים לפנות באולטימטום כזה, אבל אין אנחנו יכולים להחזיק את האנשים במצב כזה, כי זה עלול להיכשל. צריכים להשיג את האוהלים הנחוצים, אם למחלקת העבודה [של הסוה״י] יש אוהלים ניקח ממנה. אנחנו צריכים לדאוג למטבחים וגם להדרכת אנשים.

דבר שני: יש דרישות מסוימות של מקומות. להם נחוצים סכומים להוצאות במקום, ואפילו מתל אביב פנו בבקשת 50,000 לא״י לצורכי המקום, ואין המקומות יכולים לסדר מגביות מקומיות, כי זה עלול להרוס את מגבית ההתגייסות.

ברור שעלינו לעשות מאמץ של השגת 70,000 לא״י, אילו אפשר היה להשיג במקום 70,000 לא״י 100,000 לא״י - מה טוב, וסכום זה צריך לעמוד לרשותנו בחלק הראשון של שבוע זה, ואז הייתי רואה בזה הצלה.

אחרי שנשיג סכומים אלה יוכלו להירתם ל״מגבית ההתגייסות״. נשיאות ״מגבית ההתגייסות״ חשבה, שייתכן להשיג בחצי שנה רבע מיליון לארץ-ישראל, אבל לאחר בדיקה קפדנית של האפשרויות הגיעו למסקנה, שאפשר לקוות ל-180,000 לא״י במחצית שנה, ונדמה לי שעלינו להרחיב את הממדים שלנו ואת המושגים שלנו, לדאוג שהסכום יהיה גדול יותר.

נשמעה תביעה, שנפנה לחו״ל לאמצעים לשעת חירום, אבל איני יכול להביע דעה בעניין זה.

 

בדיון שהתנהל לאחר דברי מ״ש השתתפו רבים מהנוכחים. מ״ש נדרש לדברי ד"ר גיאורג לנדואר[13] מהנהלת הוה״ל, שטען כי צו הגיוס האחרון החליש את הגיוס לצבא משום שקרא גם לגיוס גילאים מסוימים לנוטרות. מ״ש השיב:

 

מר שרתוק: העובדה היא שהצו חיזק את הגיוס. אם הכוונה ליצור רזרבה [של מתגייסים] ואחר כך לשבת ולחלק את הנחלה, הרי זה רצון טוב אבל הוא לא יקום ולא יהיה. כל מה שאנו יכולים לעשות הוא לפרסם צו, להפעיל את המנגנון כך שיבואו אנשים ואנחנו נחלק אותם. אם יש מקרים ידועים לד"ר לנדואר, שאנשים החייבים גיוס לצבא נשלחו לנוטרות, ימציא לי את הרשימה ונדע מה קרה בכל מקרה ומקרה. אם ד"ר לנדואר טוען שהצו החליש את הגיוס, אני מוכרח לומר שהעובדות מכחישות, הן טופחות על פני הודעה זו, כי כתוצאה מצו הגיוס התגברה ההתנדבות לצבא, ולא נכון הדבר שאין אנו מגיעים אלא אל אנשי המשקים. אלה שהתגייסו בחודש יוני, פחות משליש הם אנשי משקים - לפחות 500 איש מבין 700 הם לא אנשי משקים. זוהי תוצאה של פעולה. איפה כאן החלשת ההתגייסות? אם נעשתה פעולה נמרצת על ידי מועצת פועלי חיפה, אם פנו אל פועלים מבית החרושת ״נשר״, והיה לי משא ומתן מיוחד עם הנהלת בית החרושת שישחררו את הפועלים הוותיקים - זוהי תוצאה של צו הגיוס. במארס התגייסו 99 איש, באפריל 250, במאי 350, ביוני 750. זה קצב של עלייה בלתי פוסקת - ואיך אפשר לדבר על החלשת הגיוס? ואל תשכח, במארס לא הייתה התחרות הנוטרות, וכאשר קיימת התחרות הנוטרות גייסנו 750 איש.

 

היו״ר גרינבוים: הישיבה מכירה בחשיבות החיונית של הרחבת תוכנית האימונים הכלליים - לגבי הפטורים מגיוס לצבא ולנוטרות - עד למידות המקסימליות האפשריות; תפורסם הודעה לציבור שתקרא לכל החייבים למלא את שורות הצבא והנוטרות, ולכל היהודים - להיענות ביד פתוחה ובדחיפות למגבית ההתגייסות ולשמור בימים הרעים על משמעת להנהלת המוסדות העליונים. הוועד הפועל הציוני יכונס ויפרסם הודעה לציבור בארץ-ישראל שתנוסח בידי ועדה של שני חברים מהנהלת הסוכנות - משה שרתוק ויצחק גרינבוים - ושניים מהוועד הלאומי. ועדה מצומצמת תנסח הודעה בשם היישוב ליהדות חו״ל.

 

 

הערות:

[1] מתוך הפרוטוקול.

[2] מרדכי (מרקוס) אהרונפרייז (1951-1869). רב ראשי בבולגריה ואח״כ בשוודיה.

[4] בישיבת הפרלמנט ב-1.7.1942 שאל הציר דייויד אדמס את תת-שר המושבות הרולד מקמילן, האם לאור התגברות סכנת פלישה לא״י יגויסו, יאומנו ויצוידו 40-50 אלף היהודים הזמינים להגנת הארץ במסגרת ״משמר המולדת״. תת-שר המושבות השיב: ״ארגוני ההגנה היהודים הקיימים, כגון משטרת היישובים העבריים, המשטרה המיוחדת, השוטרים המוספים הזמניים וכו', נחשבים כממלאים בא״י תפקיד דומה ל'משמר המולדת' בבריטניה. קיים גם חיל מתנדבים ארצישראלים המושתת על כל מגזרי האוכלוסייה, הבריטים, הערבים והיהודים. מטרתו לסייע לכוחות הצבא הסדיר בכל התחומים הכרוכים במלחמה ולהבטיח ביטחון פנימי. הגיוס לכוח זה מוגבל עכשיו עקב מצב הציוד ומספר המדריכים הזמינים״. תת השר ענה בחיוב לשאלתו של הציר אדמס האם ממשלת א״י עושה כל שניתן כדי לאפשר לתושבים להגן על ארצם. על שאלת הציר למפסון האומנם לא מוטב לפתור את הבעיה על-ידי הקמת צבא יהודי, השיב מקמילן כי עניין זה חורג כמובן מתחום עיסוקו של משרד המושבות.

[5] גנרל אוקינלק הטיל את ניהול המערכה בחזית מדבר לוב על ממלא מקומו גנרל ניל ריצ׳י, מפקד המחנה השמיני, אך לאחר הפריצה הגרמנית מזרחה לתוך מצרים נטל לידיו את הפיקוד.

[6] ריצ׳רד קייסי (1976-1890). יליד אוסטרליה. בוגר אוניברסיטת קיימברידג׳. שר אוצר בממשלת אוסטרליה מ-1935. ב-1940 מונה שגריר אוסטרליה בוושינגטון. במרס 1942 התמנה ע״י וינסטון צ׳רצ׳יל לשר המדינה בקהיר במקומו של אוליבר ליטלטון.

[7] ימים מספר לפני כן נועד מ״ש עם קונסול ארה״ב בירושלים לוֹוֶל פינקרטון (1941-1946), ובפגישתם עמד על בעיות הגנת א״י נוכח סכנת פלישה גרמנית וביקש כי דבריו יועברו לידיעת ממשלת ארה״ב, הקונסול סיכם את דברי מ״ש במזכר שהעביר לידיו ב-7.7.1942 לצורך תיקונים. הנוסח המתוקן מובא במסמך 50.

[8] הכוונה לתפקידי שמירה בנמלים, ברכבות ובשדות תעופה.

[9] הכוונה לכוחות ארגון ה״הגנה״ ובתוכם בייחוד לפלמ״ח.

[10] יחידה 739 של חיל ההנדסה המלכותי.

[11] זאת לאור ההצלחה הגרמנית בכיבוש כרתים בידי כוח צנחנים במאי-יוני 1941.

[12] על ״משמר החוף״ ר׳ גופר.

[13] גיאורג לנדואר (1954-1895). עלה בשנות ה-20 מגרמניה. מפעילי ״הפועל הצעיר״ ומפא״י. ממייסדי התאחדות עולי גרמניה. מנהל המחלקה ליישוב יהודי גרמניה בהנה״ס ומיוזמי תוכנית ״ההעברה״ בשנות ה-30. חבר הוה״ל והוה״פ של ההסתדרות, מראשי מפעל ״עליית הנוער״ וממייסדי חברות ״רסקו״ ו״מקורות״.

 

העתקת קישור