16. ישיבת הנהלת הסוכנות, ירושלים - הרקע ל״תוכנית בילטמור״ - 14.6.1942
שם הספר  מאבק מדיני ב'
שם הפרק  16. ישיבת הנהלת הסוכנות, ירושלים - הרקע ל״תוכנית בילטמור״ - 14.6.1942
כותרת משנה  שאלות מדיניות, מכסת העלייה

16

ישיבת הנהלת הסוכנות, ירושלים[1]

 

14.6.1942

הרקע ל״תוכנית בילטמור״

 

שאלות מדיניות

 

בפתח דבריו קרא מ״ש את מברק ב"ג מניו-יורק מ-6.6.1942:

הבוקר הושג הסכם עם ורטהיים[2] על החלק הארצישראלי של תוכנית פעולה משותפת של יהדות אמריקה, בתנאי שיאושר ע״י ההנהלה הציונית, הוועד לשעת חירום[3] ו״הוועד היהודי האמריקני", כלהלן:

(1) לסייע בשמירת זכויות היהודים בא״י לפי המנדט בתקופה הקרובה. לסייע בהבטחת הגשמתה של המטרה המקורית של הצהרת בלפור, שלפיה יקימו היהודים לאחר היותם רוב בא״י ע״י עלייה יהודית בלתי-מוגבלת והתיישבות בקנה מידה גדול, במשטר מיועד למטרה זו, קומונוולת אוטונומי מתוך הבנה ברורה כי:

(א) בקומונוולת זה ייהנו כל התושבים, בלי הבדל גזע ודת, משוויון זכויות מלא;

(ב) הקמת קומונוולת כזה לא תפגע בשום אופן במעמד הפוליטי והאזרחי ובנאמנות של היהודים אזרחי כל ארץ אחרת.

(2) להקים ועדת משנה לבחינה ולהגדרה של הדרכים והאמצעים השקולים ביותר להשגת המטרות הנ״ל.[4]

הוועד לשעת חירום אישר את ההסכם היום אחה״צ. ״הוועד היהודי האמריקני" יתכנס ב-7 ביוני. הברק דעת ההנהלה. אני מסופק אם הוועד הזה יאשר, אולם ורטהיים מקווה להשיג רוב. סודי עד הודעה נוספת.

 

מר שרתוק: עד עתה טרם קיבלנו ידיעה על החלטת ״הוועד היהודי האמריקני״. אני מציע להשיב למר בן-גוריון בחיוב לשאלתו. יש נקודה אחת לא ברורה והיא אם ההסכם קושר גם את ההנהלה, או שהוא מהווה רק יסוד לפעולה משותפת של יהודי ארצות הברית.

 

לאחר דברי פתיחה אלה התנהל דיון מקיף בטיוטת ההסכם. הדוברים היו תמימי דעים כי יש להבהיר מספר נקודות עקרוניות בטרם תמשיך ההנהלה בדיון, וכי יש להמתין לתוצאות הדיון בוועד היהודי האמריקני. כמה מהם טענו כי בטיוטת ההסכם עשה ב״ג ויתורים מדיניים.

 

מ. שרתוק: אני מצטער מאוד שבכמה עניינים עיקריים, שנתעוררו לרגל ויכוח זה, גישתי מנוגדת בתכלית לגישת כמה חברים וציונים חשובים היושבים כאן. קודם כל, אני סבור שכאשר שולחים שליח, ושליח בעל משקל מסוים מאוד, לארץ כה רחוקה כמו אמריקה, ובמצב כה טרוף ומסוכסך שאנו נתונים בו, יש במידה רבה מאוד לסמוך על השליח. אם אין נכונות לסמוך על השליח, מוטב לא לשלוח שליחים וצריך להפסיק לדבר שאנו מנותקים, שצריך לפתח פעולה וכו׳. קו הפעולה של בן-גוריון, כפי שהסתכם בהסכם זה, אני מבינו קודם כל כאומר שהוא הגיע לשתי מסקנות -

מסקנה אחת היא שהכרחית חזית מאוחדת של יהדות אמריקה מייד, כיום הזה, בשביל המשך המערכה הציונית באמריקה. מפני שהנני סבור כי אילולא הגיע למסקנה זו לא היה משקיע כל כך הרבה כוחות במשא ומתן זה, בכיבוש איש כוורטהיים. זה ראשית,

ושנית, שהוא הגיע למסקנה שלשם אחדות זו, או כבסיס לפעולה על יסוד אחדות זו, הכרחית איזה תוכנית, הכרחית תוכנית מדינית, מסגרת שתשמש בסיס לפעולה.

לא מעט מתחבטים אנו והתחבטנו בתוכנו בשאלה זו. הוא [ב״ג] כנראה הגיע למסקנה זו מתוך לימוד המצב. כדי שאפשר יהיה באופן יעיל לפנות לממשלת אמריקה, לפנות לדעת הקהל האמריקנית, לעיתונות, לפתח פעולה. דרוש מצע מדיני כדי שאפשר יהיה לומר מה אנו רוצים.

עכשיו, לגבי המסקנה הראשונה: אני רוצה באופן אישי לומר, איני מתחרט על [הרחבת] הסוכנות היהודית.[5] איני מציע לאיש להתחרט על [הרחבת] הסוכנות היהודית. אומנם לא לי להתחרט, כי לא הייתי שותף ביצירתה. נדמה לי שלא הייתי גם ציר באותו קונגרס, אם כי הייתי נוכח בו. איני מציע לאיש להתחרט על הסוכנות היהודית. זה שלא הרווחנו [מההרחבה] זו אינה סיבה לחרטה. אילו הפסדנו הייתה זו סיבה לחרטה. אם איני אוהב את היהודים האלה אין זו סיבה לחרטה. אילו אפשר היה להצביע מה הפסדנו אז זה עניין אולי לחרטה. אני עוד לא שמעתי מאיש מהמתחרטים מה הפסדנו.

נכון, אנחנו לא הרווחנו אותם הדברים שקיווינו שנרוויח בתחום העזרה הכלכלית לעבודת הבניין. נכון שהקמת הסוכנות היהודית [המורחבת] הייתה מלוּוָה בתקוות גדולות להרחבת תחומי המאמץ הכלכלי וגיוס כספי הגולה לבניין הארץ, ותקוות אלו בחלקן הגדול לא נתקיימו. איני יודע אם המצב היה טוב יותר אילולא הייתה קיימת הסוכנות היהודית [המורחבת]. זה אי-אפשר להוכיח. נכון, התקוות לא נתקיימו, אבל כאן יש חוסר רווח, אין כאן עוד הפסד.

לעומת זאת, איני יודע שום כישלון מדיני שנחלנו במערכה שלנו, במערכה הציונית, לרגל קיומה של הסוכנות היהודית [המורחבת]. שום כישלון מדיני איני יודע. להיפך, אני יודע כמה כישלונות שהיינו נוחלים אילולא הייתה קיימת הסוכנות היהודית. אני יודע היטב, ועל זה יש מסמכים והם מצולמים, איזה מאמצים עשה לורד פספילד[6] לאחר ״הספר הלבן״ של 1930 להשיג את הסכמתו של פליקס ורבורג[7] המנוח, ושל עוד אחרים באמריקה, למדיניות זאת. איזה מאמצים עשה [רה״מ בריטניה] רמזי מקדונלד בכיוון זה, שהיו לו כמה מכרים ידידים משותפים בחוג זה. חוג זה לא נפל בפח, לא נתן יד לשטן, וזה אך ורק כי הוא היה קשור במסגרת של משמעת ולויאליות משותפת עם הציונים בסוכנות היהודית.

אפשר למנות כמה וכמה מקרים כאלה. גם זה שלא הופיעה בפני ועידת לונדון[8] נציגות מדינית יהודית חיצונית זה פרי קיומה של הסוכנות היהודית [המורחבת]. הופעת לורד בירסטד[9] ולורד רדינג,[10] אם כי באופן רשמי לא נמנו עם הסוכנות היהודית, חיזקה מאוד את העמדה הציונית בוועידת לונדון ושום ויתור לא-ציוני לא היה. הייתה חשיבות לזאת, וזה גרם קצת כאב ראש, וזה גרם קצת איבוד זמן, אבל הוקמה חזית [יהודית] מאוחדת. לורד רדינג ולורד בירסטד לא התחייבו לסוכנות היהודית ומדיניותה. אבל הם לא היו נכנסים למסגרת אילולא הייתה קיימת הסוכנות היהודית. ליונל כהן[11] הוא הסוכנות היהודית, הוא ייצג אחד המוסדות שהוא חלק מהסוכנות היהודית. איני מרצה על שאלה זו ויכולתי להביא עוד כמה וכמה דוגמאות - (הרב פישמן: ועדת הכותל המערבי[12] - את הכותל המערבי איבדנו על ידי הסוכנות היהודית. התזכיר של ה' כורש אדלר[13] - על ידו איבדנו את הכותל המערבי. לפי דעתי גם יצירת ההסתדרות הציונית החדשה היא פרי קיומה של הסוכנות היהודית.[14] מה אתם אומרים שלא הפסדנו?) - קודם כל אני מציין, שהרב פישמן לא חלק על דברי שאמרתי לגבי מניעת אותם הכישלונות. לא ערערת על הדברים שאני אמרתי, אלא הצבעת על דברים אחרים. לא אמרת שאילולא הייתה קיימת הסוכנות היה מצב הדברים אחר.

עכשיו, במה שנוגע לדברים שציינם הרב פישמן, אני חולק על זה שההסתדרות הציונית החדשה נוסדה בגלל קיומה של הסוכנות היהודית, או שהתחילה יצירתה בגלל קיום הסוכנות היהודית, בגלל המדיניות הציונית, מצב ציוני מסוים. היצר של זרם ציוני לנצל את העוני היהודי, את המצוקה היהודית ואת העם-ארצוּת המדינית היהודית - זהו שורש צמיחתה של ההסתדרות הציונית החדשה. בנוגע לכורש אדלר, איני יודע אם הוא לא היה כותב תזכיר אילולא הייתה קיימת הסוכנות היהודית, וכן איני יודע אם הסוכנות היהודית ניהלה את המשא ומתן על הכותל המערבי.

אני חולק על זה שבהסכם זה שינה בן-גוריון את הקו שלו. במידה שיש כאן תיקונים הם תיקונים לטובה. הרושם שלי הוא שמתוך המשא ומתן עם אחרים, מתוך צורך להסביר קצת יותר מאשר לחברים המסכימים מראש - הוא הגיע להבהרה יותר טובה של עמדתו, לניסוח פוליטי ברור יותר ומסוים. לגבי עניין המדינה היהודית אני מוכן בעיניים עצומות לחתום על מה שיסכים בן-גוריון. איני יכול להגיד שאני רוצה מדינה יהודית יותר ממנו. יש עניין של ניסוח מדיני, של שיקול מדיני. בן-גוריון לא הציע לנו פה דרישת מדינה יהודית מייד לאחר המלחמה. יש חומר בכתב על זה. דבר זה הוא לא הציע. הוא הציע עיקרון או סיסמה של שלטון יהודי, של סמכות יהודית - (משה שפירא: אפילו בכוח?) - האם בן-גוריון הציע לך לכתוב פרוגרמה של הקמת מדינה יהודית בכוח? יש לו מחשבות מסוימות על ערך הכוח היהודי - האם את זה הוא הציע לדיון, החלטה ופרסום? האם זהו באותו שטח העניינים? במידה שהוא הציע תוכנית כתובה, מנוסחת, לא אמר שום דבר על שימוש בכוח, אלא גם לא הציע הכרה מיידית של מדינה יהודית כתוכנית לאלתר, מייד לאחר המלחמה. אולי יש פירוש אחר לתוכנית בן-גוריון. כאשר הוא הגיע לנסח, אמר: ״שלטון יהודים שיכשיר להקמת מדינה יהודית״.

איני חושב שיש ויכוח יסודי ביני ובין ד"ר יוסף.[15] מה אומר ד"ר יוסף? ״ייתכן קומונוולת מייד״. באיזו צורה? שיהיה שלטון זמני? הרי זה לא קומונוולת. שלטון זמני אינו קומונוולת. זהו משטר מעבר. הרי יש לקומונוולת מובן ידוע. פירושו דבר דמוקרטי. קומונוולת פירושו שלטון עצמאי, לא שלטון מוטל מלמעלה. קומונוולת אינו ממשלה זמנית. ארלוזורוב, כאשר דיבר על ממשלה זמנית, דיבר על דיקטטורה מזוינת. הוא לא קרא לזה מדינה, לא דיבר על קומונוולת.[16] היו לו חלומות על דיקטטורה מזוינת של הסוכנות היהודית בארץ-ישראל במשך עשר שנים, כדי להקים מדינה יהודית. זו לא הייתה בשבילו מדינה יהודית, אלא רק דיקטטורה מזוינת. provisional government זה לא קומונוולת.

פה מנסח בן-גוריון באופן אלגבראי. הוא אומר: ״משטר מכוון למטרה זו. הבטחת עלייה בלתי מוגבלת והתיישבות רחבה״. מה יהיה המשטר? זה לא ברור. זה עניין לדיון. על זה תהיה ועדה. יכול להיות שיסכימו, יכול להיות שלא יסכימו. אנחנו נפרש, ננסח את דרישותינו, אבל אנחנו מאוחדים בעיקרון זה. זהו המינימום המשותף לנו כיום: מוכרח להיות משטר שיבטיח דבר זה.

אני חושב את עניין המשטר ועניין ההדגשה של עלייה גדולה ושל התיישבות רחבה לעיקר חשוב מאוד. לכשעוררנו אנחנו בינינו את ויכוח המדינה היהודית,[17] ואני רוצה לחזור איך ניגשתי אני לעניין המדינה היהודית, אינני חושב שאנחנו צריכים להציג תביעה - מדינה כדבר שמוכרח להיות, שבלעדיו אי-אפשר. מה שמוכרח להיות זהו עם יהודי יושב על אדמת ארץ-ישראל, חי חיים חופשיים. אנחנו אומרים: הדרך אל החיים האלה זוהי מדינה יהודית. אין זה פֶטיש בשבילנו. זוהי הדגשה חשובה, כי היא נשענת על המצוקה היהודית, על הצורך הבינלאומי לפתור את שאלת היהודים, כדי שארץ-ישראל תקלוט המונים גדולים. ומדינה יהודית בזמן שאין רוב יהודי בארץ פירושו שלטון המיעוט על הרוב. צריכים להבין דבר זה. ובכן, יכול להיות שלטון המיעוט על הרוב, שלטון של כוח. זה יכול להיות על ידי רז׳ים מסוים, אבל אין זו מדינה. - (ד"ר יוסף: מדוע אין זו מדינה? האם בגרמניה אין זו מדינה כאשר קבוצה קטנה שלטת על כל הארץ?) - איני יודע אם רצוי שמושג מדינה יהודית יזדהה לדבר דומה לשלטון בגרמניה. איני יודע מדוע, אבל ברור לי שקומונוולת זהו דבר-מה דמוקרטי. איני רואה שבעניין זה בן-גוריון שינה את הקו שלו. הוא פיתח את הקו שלו. הוא התאים אותו למציאות מדינית ידועה שהוא רואה אותה.

איני גורס את חששותיו של מר גרינבוים,[18] לא את החשש הפנימי ולא את החשש החיצוני. חששו הפנימי הוא שזה יביא לידי צמיחת הרוויזיוניזם.[19] יש הרבה דברים שאולי יביאו לידי צמיחת הרוויזיוניזם ואינני צריך להסכים להם. אנחנו התנגדנו בימי המאורעות [בשנים 1939-1936] למעשי נקם.[20] ייתכן שעל ידי זה גדל הרוויזיוניזם, הרבה התחברו אליהם בגלל התנהגותנו זו, אבל אנחנו חשבנו שהעניין הציוני, היהודי והאנושי מחייבים אותנו לנקוט בעמדה זו ולא אחרת - על אף הרווח של הרוויזיוניסטים.

אינני גורס את החשש החיצוני, שמכיוון שמתכוונים על ידי העלייה למדינה, אז יתנגדו צוררינו, האם אחרת לא יתנגדו? והאם הם אינם יודעים את הסוד, שעל ידי כל עלייה אנחנו מתקרבים למדינה יהודית? האם בלי עלייה - המדינה היהודית מונחת בקופסה? השאלה היא איך לגייס כוחות יהודים לעמוד נגד זה,

עכשיו לשאלה הפורמלית. ובכן, זוהי פרוגרמה ליהדות האמריקנית. בפרוגרמה זו צריכים הציונים להיות שותפים. הציונים אינם יכולים לעשות זאת על דעת עצמם. הם צריכים לקבל אישור מהמוסדות שלהם, וזה פשר הפנייה אלינו. אם אנחנו נבוא ונאמר: ״לנו אין סמכות, לנו אין התנגדות שהדבר יימסר לוועד הפועל הציוני, שהוא צריך לתת אישור״, אם מישהו יאמר שגם הוועד הפועל הציוני אינו יכול לתת אישור, או שאנחנו על ידי זה אומרים: ״ציוני אמריקה רשאים לעשות על דעת עצמם, או הם אינם רשאים לעשות על דעת עצמם״, זאת אומרת שאי-אפשרית אחדות יהדות אמריקה, אי-אפשרי מצע משותף ליהדות אמריקה לשם מאמץ ציוני. אלו תהיינה מסקנות מוזרות מאוד.

אני חושב שאו אנחנו, או הוועד הפועל הציוני המצומצם - אולי יותר טוב שהוועד הפועל הציוני המצומצם ידון ויחליט. אם רוב יחליט אז אי-אפשר לאנוס. אני מקווה שיהיה רוב שיסכים. יהיו מיעוטים משני הצדדים. לא יהיה מיעוט יחידי. יכול להיות מיעוט מהצד השני, מאנשי ״השומר הצעיר״,[21] ועוד יהיה מיעוט כדעת גרינבוים[22] ויהיה מיעוט כדעת ד"ר סנטור.[23] לא ייתכן שאנחנו נאמר לא [להסכם].

לגבי שאלת הסמכות חשוב הצד הפורמלי. אני מבין היטב, שאם נותנים אישור זה מחייב. איני יודע מה יתפתח בהמשך הדברים, אבל אילו היה המצב כזה שבאופן פורמלי זה קושר את ההסתדרות הציונית העולמית למדיניות מסוימת, אז הייתה שאלת האישור דבר חשוב מאוד. באופן פורמלי זהו אישור למדיניות ידועה באמריקה, מטעם יהדות אמריקה. באופן פורמלי אין זו קביעת המדיניות של ההסתדרות הציונית העולמית. למעשה, זה מחייב, אבל אינו מחייב חיוב מוחלט, אינו מחייב חיוב מוחלט באופן פורמלי. אין זו קביעה. מותר לנו לאשר דבר זה, ואני חושב לגופו של העניין שצריך לאשר דבר זה.

 

היו״ר גרינבוים סיכם את הדיון בשאלת ההסכם עם הלא-ציונים בארה״ב, ציין כי אין לחברי ההנהלה דעה משותפת בנושא וכי הוא יועבר לדיון בוהפ״צ המצומצם, והוסיף: "יש לשאול לדעת ב״ג אם האישור מצדנו יקשור את התנועה הציונית ואת ההסתדרות הציונית העולמית, או שזהו רק אישור בשביל אמריקה בלבד ואנחנו חופשיים - למרות האישור - לעשות מה שאנו נחליט".[24]

 

מכסת העלייה

 

מר שרתוק: לפני ימים אחדים שלחנו לממשלה את מכתבנו על מכסת העלייה. היה לנו ויכוח בשאלה זו עם מחלקת העלייה [של הסוה״י]. הם הציעו לדרוש 10,000 רישיונות. במכתבי לממשלה דרשתי רק 5,000. מחלקת העבודה שלנו הוכיחה בצורך של 15,000 עובדים נוספים. בתזכיר שלנו לממשלה הוכחנו, שגם אם יבואו עתה לארץ 20,000 עובדים, הם ייקלטו מייד במשק, אולם יהיה זה אבסורד לדרוש כרגע מספר כה גדול של רישיונות בו-בזמן שתנאי הנסיעה והטרנספורט כה קשים. אומנם, בימים כתיקונם אנו דורשים את מספר הסרטיפיקטים המלא לפי יכולת הקליטה, אבל עתה שוררים תנאי מלחמה, ומשום כך היה צורך לנקוט במספר 5,000 עולים. מקורות העלייה הם: אסירי עתלית - 500 רישיונות, מאוריציוס - 1,000, ארצות המזרח, כולל איראן - 1,000. הרי נשארו עוד 2,500 רישיונות.

המצב ברוסיה כיום הוא שיתוק גמור. אם גם ייפתח פתח לעלייה, הוא יהיה צר מאוד. עוד כיום מונחים שם 230 רישיונות ללא שימוש. ובכן, נשארו עוד למעלה מ-2,000 רישיונות לטהרן, וכיום נמצאים שם 800 פליטים. לא ראיתי אפוא כל אפשרות להגדיל את מספר הרישיונות המבוקש.[25]

הממשלה בדעה, כי ה״שדיול״ הקודם לא נוצל. היא חשבה שיש לתת מספר רישיונות בשביל עולי ״דריין״[26] ועוד כ-200 רישיונות. הממשלה טרם החליטה בשאלה זו, ויש חשיבות רבה למסור לממשלה שהאווקואציה [של יהודים אזרחי פולין מרוסיה] לטהרן נמשכת והולכת, וזה יהווה מקור לעלייה. אם נוכל להגיד שיש יסוד לתקווה שבטהרן יתאספו כ-2,000 פליטים חדשים, זה עלול להשפיע על הגדלת ה״שדיול״.

 

הערות:

[1] מתוך הפרוטוקול. סדר היום: מערת ניקנור; שאלות מדיניות; מכסות עלייה; תוספת לפועלי התעשייה.

[2] מוריס ורטהיים, נשיא הוועד היהודי האמריקני (הארגון היהודי הוותיק ביותר בארה״ב להגנת הזכויות האזרחיות והדתיות של היהודים באשר הם ולעזור לנפגעים ולנרדפים באשר הם. נוסד ב-1906. לא ציוני. לימים אוהד ישראל.

[3] הוועד לשעת חירום של ציוני ארה״ב (ר׳ מאבק א-1, עמ' 137, מסמך 18, הע' 1).

[4] ח״ו וב״ג ביקשו לערב חוגים רחבים ככל האפשר בציבור היהודי בארה״ב במאבק הציוני על פתרון שאלת א״י אחר המלחמה. יוזמה זו עוררה בקרב יהודי ארה״ב מחלוקת בשאלות הגדרת הלאומיות היהודית והתביעה להקמת מדינה יהודית בא״י, שהתקבלה במאי ב״ועידת בילטמור״ (ועידה ציונית מיוחדת שהתכנסה ב-9-11.5.1942 במלון ״בילטמור״ בניו-יורק, בראשות א״ה סילבר, ח״ו וב״ג). החלטות הוועידה, שנקראו ״תוכנית בילטמור״, הסתיימו כלהלן: ״הוועידה דורשת כי ייפתחו שערי ארץ-ישראל, כי יימסר לידי הסוה״י הפיקוח על העלייה, וכן ייפוי כוח הנחוץ לבניית הארץ, כי ארץ-ישראל תיכון כקהילייה יהודית המשולבת במחנהו של העולם הדמוקרטי החדש״.

[5] בישיבה הזכירו כמה דוברים את ההחלטה שנתקבלה בקונגרס הציוני הט׳׳ז ב-1929, להקים ״סוכנות יהודית מורחבת״ ע״י צירוף נציגי חוגים יהודים לא-ציונים. ערב מל״ע-2 פרשו הנציגים הלא-ציונים מהשתתפות במוסדות הסוה״י בשל מחלוקות ויריבויות ולא הצטרפו לוועד לשעת חירום בארה״ב.

[6] לורד פספילד, (סידני, ווב) (1947-1859). ממנהיגי ״הלייבור״. כשר המושבות 1931-1930 בממשלת רמזי מקדונלד, פרסם ב-1930 ״ספר לבן״ בשאלת א״י, שהגביל במידה ניכרת את העלייה ורכישת קרקעות ע״י יהודים.

[7] פליקס ורבורג (1937-1871). בנקאי ועסקן יהודי בארה״ב, יליד גרמניה. ממייסדי ויו״ר ה״ג׳וינט״ 1932-1914. ב-1930 התפטר יחד עם ח״ו ולורד מלצ׳ט מהנהלת הסוה״י המורחבת כמחאה על ״הספר הלבן״ של פספילד.

[8] ועידת סט. ג׳יימס, פברואר-מרס 1939.

[9] לורד בירסטד (וולטר סמואל) (1948-1882). איש עסקים ונדבן יהודי בריטי. אוהד הציונות.

[10] לורד רדינג (ג׳רלד אייזקס) 1960-1889). משפטן מראשי יהדות בריטניה ואוהד הציונות.

[11] ליונל כהן - משפטן ושופט בלונדון. לימים לורד וולמֶר. נשיא איחוד בתי הכנסת הליברלים והפרוגרסיבים בבריטניה וסגן נשיא ועד שליחי הקהילות.

[12] ועדה שהוקמה ב-1930 ע״י חבר הלאומים בעקבות מאורעות 1929 (אב תרפ״ט), שפרצו בירושלים והתפשטו ברחבי הארץ מחברון עד צפת. הוועדה דנה בזכויות הגישה של היהודים לכותל המערבי ותפילתם לידו. היא אישרה את זכות היהודים להתפלל ליד הכותל, אך אסרה לתקוע שם בשופר וכן להציב שם ארון קודש, ספסלים וכיסאות.

[13] כורש אדלר (1940-1863). נשיא הסמינר התיאולוגי היהודי וממייסדי הוועד היהודי האמריקני. חיבר את התזכיר בעניין זכויות היהודים בכותל המערבי, שהגישה הסוה״י לוועדת הכותל.

[14] ז׳בוטינסקי פרש מן ההסתדרות הציונית והקים את ״ההסתדרות הציונית החדשה״ ב-1935 בשל התנגדותו למדיניות נשיא ההסת׳ הציונית ח״ו. הוא היה משוללי הקמת הסוכנות היהודית המורחבת.

[15] דב (ברנרד) יוסף (ג׳וזף) (1980-1899). יליד קנדה. עלה ב-1918. יועץ משפטי של הממ״ד 1945-1933.

[16] הכוונה למכתב ארלוזורוב לח״ו 30.6.1932 (ארלוזורוב, עמ׳ 342-333; עופר, עמ׳ 33-32).

[17] הכוונה לוויכוח על תוכנית החלוקה של ועדת פיל. ר׳ דותן.

[18] יצחק גרינבוים (1970-1879). מנהיג האגף הרדיקלי בציונות הכללית. חבר הנה״ס (1950-1933). ראש מחלקת העבודה 1948-1933.

[19] התנועה הרוויזיוניסטית דגלה מכבר בתביעה להקים מדינה יהודית לאלתר.

[20] הכוונה להתנגדות המוסדות הנבחרים של היישוב לפגיעה בערבים חפים מפשע כתגמול על רצח יהודים. עיקרון זה כונה ״הבלגה״.

[21] ״השומר הצעיר״ דגל בפתרון שאלת א״י ע״י הקמת מדינה דו-לאומית.

[22] י׳ גרינבוים שלל את טיוטת ההסכם, שכן השתמע ממנה כי השגת רוב יהודי קודמת להקמת המדינה היהודית.

[23] סנטור, מאנשי ״ברית שלום״, התנגד לדרישת המדינה היהודית ודגל בפתרון דו-לאומי.

[24] ב-21.6.1942 שלח מ״ש לב״ג את סיכום העמדות של המשתתפים בישיבת הנה״ס. הוא ביקש לקבל מב״ג את תוצאות ישיבת הוועד היהודי האמריקני ב-7.6.1942, אשר בה הציג ורטהיים את ״נוסחת בן-גוריון - ורטהיים״. במברק למ״ש ב-29.6.1942 (אצ״מ S 25/1495), הודיע ב״ג כי הוועד היהודי האמריקני ״אישר עקרונות ההסכם״, אבל בדיון באו לביטוי מגוון עמדות שונות. ביחס לסעיף הא״י הודגשה הסתייגות עקרונית מעצם שיתוף הפעולה עם הציונים. בין היתר נאמר בסיכום: ״לא הציונות ולא האינטרס של א״י יכולים להתקבל כנושא דאגתם העיקרית של יהודי אמריקה״.

[26] על פרשת ״דריין״ ר׳ מאבק א-1.

 

העתקת קישור