138. ישיבת הוועד הפועל הציוני המצומצם, ירושלים - המשך הוויכוח עם ״איחוד״ - 24.9.1942
שם הספר  מאבק מדיני ב'
שם הפרק  138. ישיבת הוועד הפועל הציוני המצומצם, ירושלים - המשך הוויכוח עם ״איחוד״ - 24.9.1942
כותרת משנה  בדלתיים סגורות

138

ישיבת הוועד הפועל הציוני המצומצם, ירושלים[1]

24.9.1942

המשך הוויכוח עם ״איחוד״

בדלתיים סגורות

 

מ. שרתוק: לפני שאמסור את הדין וחשבון שלי אני רוצה להתעכב על שתי טענות שנשמעו נגדי בישיבה הקודמת,[2] אומנם נשמעו הרבה טענות, אבל אני רואה לעצמי להתעכב על שתיים מהן.

טענה אחת הייתה מדוע התרכזתי אך ורק בעניין ה״איחוד״. דבר זה אינו נכון. לא אני התרכזתי בעניין ה״איחוד״ כי אם הנואמים התרכזו בו. הארכתי, אולי הארכתי יותר מדי לעניין זה. בדין וחשבון בפעם הקודמת כיסיתי שטח לא קטן של עניינים. דיברתי על עניין הגיוס, הערכתי את עניין הגדודים, הצבעתי על סכנות נשקפות, ציינתי היאבקות שמוכרחה להיעשות, דיברתי על שאלת כוח האדם, דיברתי על שאלת העלייה, דיברתי על הצלת פליטי פולין שברוסיה, התוויתי כיוונים ידועים לפעולה זו. ציינתי סכנות מדיניות ידועות בקשר עם הלחץ הערבי, הצעתי שאסע ללונדון לטפל בבעיות אלו, נגעתי גם בשאלת ה״איחוד״, הקדשתי לה דברים בהרצאתי. החבר היחידי שדיבר בכל השאלות היה בן-צבי, החברים האחרים התרכזו בשאלת ה״איחוד״.

שנית - הייתה טענה של העלמת מסמך. את דברי בנוגע ל״איחוד״ אמרתי על יסוד מסמכים, ואמרתי: אני מוציא מחשבון כל מיני שמועות, וציינתי שניים שלושה מסמכים. הייתה טענה שהעלמתי מסמך אחד, והטענה נשמעה בתוקף על ידי מאיר יערי, ונדמה לי שגם ד"ר הירש עמד על זה, וזו תוכנית הליגה לשיתוף יהודי-ערבי, שבה נאמר בפירוש: עלייה לפי מלוא יכולת הקליטה. אני דוחה טענה זו. איני רוצה לדבר על כך איך הגיע אלי מסמך זה, אבל בדברַי הֶערכתי הופעת ה״איחוד״ ולא הופעת הליגה. אם ה״איחוד״ והליגה מזדהים [בעניין זה] צריכה להיות הודעה על כך, וכל זמן שהדבר איננו, כאשר בא איחוד נוסף, אי אפשר לצרף את החשבונות.

אני עכשיו מוסר דין וחשבון על הגשמת החלטתו של הוועד הפועל הציוני המצומצם. הוועד הפועל החליט, שנשיאותו תזמין את ראשי אגודת ״איחוד״ לפגישה, שבפגישה זו ישתתפו חברי ההנהלה, ושיימסר לוועד הפועל דוח על הפגישה. אני מניח על כל פנים שזו הייתה ההחלטה.

לפי התייעצות קצרה, שהייתה בין אחדים מאיתנו, חברי נשיאות הוועד הפועל וחברי ההנהלה לפני הפגישה, קבענו מסגרת מסוימת לפגישה, והיא שזו אינה פגישה מיועדת לוויכוח, אלא פגישה מיועדת לבירור. מטרתנו לברר לעצמנו את התוכנית המדינית של אגודת ״איחוד״, את עמדתה בשאלות חיוניות, ולברר זאת יותר מאשר אפשר לעמוד על כך מקריאת המצע, כדי שנוכל למסור את המצב כפי שיתברר לנו לוועד הפועל. לא עלה בידינו להישאר נאמנים להחלטה זו במשך כל מהלך הפגישה. הדברים חרגו מהמסגרת והפכו לעתים לוויכוח פוליטי.

 

מ״ש דיווח בפירוט על הפגישה עם נציגי ה׳׳איחוד" ביום הקודם. ר' דבריו שם ובישיבת הנה״ס ביום זה (מסמכים 121 ,120) ולהלן סיכם:

 

מ. שרתוק: מצדנו הוגד להם, שההסברה שלהם שהדבר [המצע] הוא פרק ראשון מן התורה, לא התורה כולה. זה שופך אור חדש על העניין, אבל זה מעורר שאלות אחדות. קשה להניח שאנשים היושבים בתוך עמם ויודעים מה הן השאלות הבוערות, מהי נקודת המוקד המרכזית, והנקודה הזאת היא עלייה, שהם יפרסמו תוכנית ולא יאמרו על זאת מילה, וגם לא יאמרו שבשאלת העלייה עדיין שמורה להם רשות הדיבור ועוד יודיעו מה הם חושבים. זה מוקשה מאוד, שלא שיערו מראש איזה פירושים, איזו התנגדות מוכרח ניסוח כזה של המטרה הציונית שלהם לעורר. הם מציגים את עצמם כחלק התנועה הציונית, והם אומרים מהי שאיפתם הפוליטית.

בזה גרמו נזק כבד, כי זה נתפרש פירוש ידוע אצל יהודים, זה נתפרש פירוש ידוע אצל הערבים, ועל יסוד קריאת המצע כתב עיתון ערבי שנוסדה מפלגה אנטי-ציונית.

ואמרתי: יש לי יסוד להניח - אם כי אחד מחברי ה״איחוד״ פקפק בדבר - שזה עשה גם רושם מסוים בקרב הפקידות הגבוהה בארץ. זה הציג את הערבים כאילו הם הרבה יותר טובים מאשר הינם.

אנחנו קיבלנו את ההצהרה בעל פה, ולכן אמרנו: אם הם נאמנים לדברים שאמרו בעל פה, הם צריכים לפרסם את עמדתם בשאלת העלייה. הבהרה זו מוכרחה לבוא בפרסום, בתורה שבכתב, ואז אחד מחברי ה״איחוד״ שאל, אפילו טען, שאולי די בזה שהדבר נאמר בתוכנית הליגה להתקרבות יהודית-ערבית: עלייה לפי מלוא יכולת הקליטה. אני לא קיבלתי מוצא זה, ואז נמסרה הודעה שאגודת ״איחוד״ תנסח את עמדתה בשאלת העלייה ותפרסם אותה.

עד כאן הדין וחשבון. אני חושב שהבירור הועיל, הועיל לברר לנו ביתר דיוק לאן פני אגודת ״איחוד״ מועדות. אם באמת יבוא פרסום בשאלת העלייה, לפי הדברים ששמענו, יש עוד ברכה בבירור זה, שתתגלה כל האמת ותמנע אי-הבנה רצינית, פנימית וחיצונית, בשאלה זו. ואין יסוד להניח שאילולא הבירור הדברים לא היו מגיעים לידי פרסום.

ההנהלה שמעה כבר דין וחשבון על הפגישה הזאת, וההנהלה מציעה לוועד הפועל להפסיק בנקודה זו את הוויכוח בשאלת אגודת ״איחוד״.

בי״ת, ההנהלה מציעה לוועד הפועל לרשום לפניו את ההודעות של אגודת ״איחוד״ בשאלת העלייה, והיא עוד תפרסם את עמדתה בשאלה זו,

גימ״ל, ההנהלה מציעה לוועד הפועל לרשום לפניו שאגודת ״איחוד״ מודיעה שהיא אינה מתכוונת לנהל משא ומתן פוליטי על דעת עצמה, והיא מתכוונת בעניין זה לקיים את חוקי ההסתדרות הציונית - (סירקיס: אבל הם מנהלים!) - הם מכחישים זאת! -

דל״ת, ההנהלה מציעה, כיוון שלפי הידיעות שבידינו חברנו בן-גוריון נמצא בדרך מאמריקה לארץ-ישראל,[3] והיא מתכוונת, לאחר שתשמע את הדין וחשבון שלו, להעמיד על סדר היום את שאלת תוכניתנו המדינית ולכנס מושב של הוועד הפועל לדיון בשאלה זו, אותם חברים בוועד הפועל אשר ירצו אגב דיון בתוכניתנו המדינית לשוב לעניין אגודת ״איחוד״, יוכלו לעשות זאת בדיון ההוא. אלו הן מסקנות ההנהלה.

 

לאחר דיון נתקבלה ההצעה ברוב של 14 נגד 2. להלן התעורר ויכוח בשאלת מסעו של הרב מאיר ברלין לדרום אפריקה בניגוד להחלטת הנה״ס. הרב ברלין טען כי חברי ההנהלה ידעו על הדבר וכי לפני צאתו לדרך שוחח שעות אחדות עם קפלן ועם מ״ש ושניהם ביקשו ממנו "לעשות שם דברים שונים".

 

מ. שרתוק: אני רואה חובה לעצמי, לאחר שנזכר שמי, לברר את העניין. בשבילי הופיעה נסיעת הרב ברלין כעובדה. הרב ברלין הודיע לי שהוא נוסע, לא ראיתי את עצמי בשום עמדה, לא לחיוב ולא לשלילה, אבל ברור שאם יהודי כהרב ברלין נוסע לדרום אפריקה, יש לי מה להגיד לו ושמחתי שהוא בא אלי. הרב ברלין עמד להתראות עם הפילדמרשל סמאטס ודיברנו על נושא זה. כאשר הוא חזר וסיפר לי על השיחה, מסר לי גם דוח בכתב, ואני רוצה לציין שאני רואה ברכה רבה בפגישה זו. אני רואה בזה ערך ציוני, כי זה ידיד גדול שלנו, ואנחנו מעוניינים בפגישה אישית, בשיחה אישית. זה נותן דחיפה ידועה למחשבתו, אבל אין אני קובע פה עמדה בשם ההנהלה לעצם הנסיעה לחיוב או לשלילה.

 

לאחר דיון בפרשת הרב ברלין ודיווחו על מסעו, המשיך מ״ש:

 

מ. שרתוק: אני מבין, שהחברים רוצים לשמוע דוח על הפגישה עם מר ווילקי[4] ועם מר קייסי,[5] מר ווילקי, עד כמה שידוע לי, שהה בארץ-ישראל עשרים וארבע שעות. הוא היה לפני כן בסוריה, ומאיתנו נסע לבגדאד, טהרן, קוויבישב, מוסקבה. יכול להיות שעוד יתעכב בארץ-ישראל בדרכו חזרה מרוסיה לאמריקה. התקשרתי עם הקונסול האמריקני עוד לפני בואו של ווילקי. הקונסול האמריקני לא היה בטוח אם ווילקי יתעכב פה כדי לראות אנשים, אבל הבטיח לי, שאם בכלל יראה אנשים אני אהיה בין אלה שיראה אותם.

ביליתי איתו כחצי שעה. לפני שיחתי איתו ואחרי שיחתי איתו לקחתי דברים עם אחד ממלוויו מסביב לאותו עניין. אופן השיחה לא היה בו כדי להקל, מפני שהוא כל הזמן שאל שאלות ורצה לשמוע תשובות על השאלות, ולא כל השאלות היו דווקא לעניין, ולא כולן היו באפשרות הגיונית כפי שהיא נראית לנו. היה יותר טוב לו הוא נתן לדבר חצי שעה ולהסביר עניינים, אבל הוא בחר בדרך אחרת. עוד לפני כן הזהירו אותי, שהוא לא בא לנהל משא ומתן או עניין מעשי כלשהו, אלא אך ורק לברר לעצמו ולשולחיו את מצב העניינים. הוא פתח ואמר, שהוא מעוניין בעיקר בסידור העניינים בחלק עולם זה לאחר המלחמה. הוא אמר שהוא רואה הבדל אחד בין מצב העניינים כאן ומצב העניינים באירופה. באירופה, עם כל הניגודים הקיימים עכשיו בין העמים, יש איזה מכנה משותף, אפשר למצוא מכנה משותף, בסיס משותף לסידור עניינים מוסכם לאחר המלחמה, מה שאין כן בפינת עולם זו.

אני אמרתי, שמבחינה אחת יסודית שונה ארץ זו מכל הארצות האחרות, באשר בכל מקום בעולם שיש בו ניגודי לאומים, הניגודים הם בין שתי חטיבות - שתיים או יותר חטיבות קיימות ועומדות, בעוד שפה הניגוד הוא לא בין שתי חטיבות קיימות אלא בין חטיבה קיימת וחטיבה מתהווה, שברובה הגדול עוד איננה אלא צריכה להיווצר. אמרתי לו, שלו בעיית ארץ-ישראל הייתה בעיית שלום בין היהודים היושבים בארץ והערבים היושבים בארץ - הייתי מוכן להוסיף, שאפילו אם היישוב היהודי יהיה יישוב הולך וגדל - כי אז הייתה זו בעיה קלה ביחס. אבל אין בעיית ארץ-ישראל כבעיית קנדה ב-[6],1867 שהיה אז ניגוד חריף, הייתה תהום פעורה בין הצרפתים והבריטים שבקנדה ונמצאה הדרך ליישר הדורים. אילו הייתה זאת הבעיה, הייתה גם כאן נמצאת הדרך. אבל הבעיה איננה זאת. הבעיה היא יצירת עם יהודי בארץ-ישראל שעוד איננו, וכל מה שאנו עשינו עד עכשיו זה רק ציון למה שיכול להיעשות. זהו הניגוד.

הוא שאל אותי: איך אתה היית פותר שאלה זו? אמרתי: אני מניח שבגמר המלחמה הזאת יהיה משהו מעין שלטון עולמי. אין אני מתכוון שתקום דווקא מדינת העולם, שכל מדינות העולם ייהפכו למדינה אחת, אבל המנצחים במלחמה זו ייטלו לעצמם את הסמכות לפתור שאלות עולמיות ולקבוע דברים. על כל פנים, עליהם תהיה האחריות, מפני שהם לא עשו את המאמצים האלה כדי להחזיר את העולם לתוהו ובוהו אלא כדי לסדר את ענייני העולם, וסידור צודק ובר קיימא. קודם כל תהיה מוטלת עליהם האחריות להכניס לסדר יומם את השאלה היהודית, זאת אומרת לצרף למניין השאלות העולמיות הטעונות פתרון את השאלה היהודית. והשאלה היהודית היא שאלה הקיימת במשך כל ימי ההיסטוריה כולה, היא תתחדד באופן מיוחד ותחמיר למחרת הניצחון, כשיעלה המסך מעל לגיא ההריגה באירופה. והנה הניסיון מוכיח, שישנה רק ארץ אחת המסוגלת לקלוט המונים, וזה לא דבר של ארעי אלא דבר של קבע.

ישנה רק ארץ אחת שבה האחריות להצלחה תהיה מוטלת על היהודים בלבד ולא על האחראים שישלחו יהודים לאיזה מקום, והאחריות היא הנותנת מאמץ והצלחה. ובכן, זאת אומרת שאני מציע שתתקבל החלטה שארץ-ישראל ליהודים. ברור שזה מעורר שאלה חמורה מאוד, באשר הארץ אינה ריקה ואני איני מציע דווקא להוציא את התושבים הקיימים של הארץ כדי לפנות אותה בשביל היהודים, וזוהי שאלה שמחייבת הכרעה. אם כן, לפי דעתי, יכולות אומות העולם לפנות אל העולם הערבי ולומר: בזכות ניצחוננו במלחמה הקודמת אתם זכיתם לעצמאות, הקמתם מדינות. בזכות ניצחוננו במלחמה [הזאת] העצמאות שלכם ניצלה משיעבוד חדש. יש ארצות [ערביות] שניצלו גם מהתיישבות איטלקית. שום עם בעולם אינו מקבל מה שרצוי לו במאה אחוז, וגם אתם מוכרחים לוותר משהו והוויתור שלכם צריך להיות בארץ-ישראל.

אמרתי: אפשר עוד להוסיף דבר מה, וזהו שהארצות האלה פה אינן מוכרחות להישאר מופרדות לתמיד. אפשר ליצור מסגרת מסוימת שתאחד אותן. ואם הדבר הזה יסתדר בקשר עם ההחלטה שארץ-ישראל היא ליהודים - אז יהיו לזה כמה וכמה יתרונות. היתרון האחד שיהיה לזה הוא שאותו היתרון המיוחד הצומח בכלל במשך הזמן מיצירת מסגרת יותר רחבה של שיתוף, היתרון המיוחד כאן, שהערבים בארץ-ישראל לא יוכלו לטעון שנשקפת להם סכנה של שיעבוד ושל עקירה. לאחר שהם בתוך מסגרת רחבה, ירגישו את עצמם קשורים לעם הערבי הגדול. היתרון השלישי הוא שבמסיבות כאלה תינתן על ידי העם היהודי בעולם כולו עזרה לבניין העצמאות הערבית במובן האמיתי של המילה הזאת - למילוי תוכן כלכלי, חברתי של המסגרת של העצמאות הערבית, שיכולה בלי זאת להישאר מסגרת ריקה.

אחד מהעוזרים שלו שאל לאיזה סידור פדרטיבי אני מתכוון, ואם אני מתכוון למסירת כל הסמכות לשלטון מרכזי או לא. אמרתי: אני בדרך כלל לא מתכוון למסירת כל השלטון למרכז, אבל אני רוצה להבחין כאן בין שתי תקופות: ישנה תקופה דינמית של בניין, של עלייה והתיישבות, וברור שאז כל הסמכות צריכה להיות לשלטון שינהל את המפעל הזה, ובשום פנים ואופן לא נוכל לסמוך שאיזה שלטון מרכזי במסגרת רחבה הוא שיבצע את העלייה וההתיישבות שלנו. אבל במידה שנעבור ממצב דינמי למצב סטטי, במידה שארץ-ישראל היהודית תעמוד על תלה ותוכל להחזיק את עצמה בכוח עצמה, אני מניח שיבוא תהליך של הידוק קשרים והקשרים יתהדקו יותר ויותר בין ארץ-ישראל ושכנותיה.

הוא שאל מה מצב היחסים בין היהודים והערבים. אמרתי שיש להבחין בין שני מישורים של יחסים: ישנו מישור בחיי יום יום בין היישוב היהודי הקיים ובין היישוב הערבי הקיים, כאילו לא הייתה כל בעיה. במישור הזה יש יחסי שלום בין יהודים וערבים. על כל פנים, ישנן תופעות המעידות שייתכנו יחסי שלום וישנו למעשה שיתוף. בשבילו הייתה חדשה שיש עיריות מעורבות, שבהן יהודים וערבים יושבים יחד. הוא שאל: באיזה מקומות אתם מסדרים עיריות מעורבות? הסברתי לו, שאנו לא מסדרם משטר כזה במתכוון, אלא במקומות שיש יישוב מעורב אנו מסדרים עיריות מעורבות - בטבריה, בחיפה, בירושלים. אמרתי: זאת לא אומרת ששם שוררת אידיליה, ישנם ניגודים ולפעמים חריפים מאוד, אבל העניינים כעניינים מסתדרים. מניתי כמה גילויי שיתוף אחרים: בין הפרדסנים, בפינות ידועות בין פועלים, בין סוחרים.

אמרתי: כל זה לא מכריע אבל מלמד משהו. זה לא מכריע מפני שישנו מישור של העתיד, הפגישה בין שני העמים בשטח עתיד הארץ, מה יהא עתידה. וכאן הניגוד הוא חמור יותר ואין קשר עדיין. והעובדה שהניגוד חמור משפיעה, כמובן, על היחסים במישור הראשון והיא מקפחת אותן האפשרויות הניתנות שיכלו להתפתח אלמלא הניגוד השני. מפני שהשאלה היא שאלת עלייה, והערבים מתנגדים לעלייה גדולה של יהודים, שהיא הכרחית לנו. והמצב ברור: במידה שעלייה זו הופכת לעובדה, היישוב הערבי מתפשר איתה, מקבל אותה ומוכן לבנות את השיתוף על יסוד הכרת המציאות הזאת. אין דרישה ערבית פוליטית להוציא מהארץ רבבות או מאות אלפי יהודים, וזה חוזר בכל שלב של התפתחות. הערבים אומרים בכל שלב: את היישוב היהודי הקיים אנו מוכנים לקבל ולשתף איתו פעולה, אבל לא יותר.

הוא אמר: זה מובן. שום מדינאי בר דעת באמריקה לא יעלה על הבמה ויאמר: עלינו לקדם בברכה עוד 10-5 מיליונים מהגרים. בנקודה זו ווילקי עמד, אבל אני שמעתי ממנו גם את המילים שלא אמר. יכול להיות שלא התכוון, אבל הוא רצה כאילו לומר: אבל לאחר שיבואו 10-5 מיליונים, שום מדינאי בר דעת לא יאמר לזרוק אותם הימה.

אני המשכתי: ובכן, אנו לא יכולים לצפות שהערבים יסכימו למפרע לעלייה יהודית גדולה כזו שהכרחית לנו, אבל העובדה שאפילו כיום הזה, כשישנו ניגוד זה, כשישנה התהום הפעורה, למרות זאת ישנם סיכויי שיתוף הצומחים מתוך ענייני יום יום ומתוך הכרה במציאות, נותנת לנו את היסוד להאמין שלאחר שיושלם התהליך הזה, או על כל פנים יגיע לידי ביצוע רחב-מידות, אז מצב היחסים בין היהודים והערבים לא יהיה מצב של מלחמה אלא של שלום, וזה חזון התנועה הציונית. אין חזון התנועה הציונית ריב עולמי בין העם היהודי והעם הערבי. החזון הוא שלום. אבל אין אנו מוכנים להגיע לאותו מצב [של הגשמת החזון] אך ורק בדרך של הסכם.

הוא שאל אותי אז: מה הקושי המיוחד הזה בשאלת העלייה? הוא הסביר לי:

״אני מבין את הקושי בשאלת ההגירה בכלל, הקושי לגבי כניסת עוד אנשים לארץ, אבל מדוע זה מקבל פה איזה אופי לאומי? באמריקה זו שאלה אם בכלל ייכנסו אנשים או לא, אבל אם נכנסים אנשים לא חשוב לאיזה לאום הם שייכים, חשובים המספרים, כמה נכנסים, אבל לא חשוב מאיזו ארץ הם באים. פה אני רואה שזהו העוקץ״.

אמרתי: ודאי שזהו העוקץ. פה הרקע של השאלה אחר לגמרי. פה יש היסטוריה. העם היהודי ישב בארץ הזאת, יצר בארץ הזאת, היה בה לעם, הוגלה. אחר כך היו תמורות: לארץ בא העם הערבי והוא יושב בה כבר מאות שנים, ובשבילו לא מעניין מה הייתה ההיסטוריה הקדומה. העם היהודי עכשיו חוזר לארץ. כאשר החלה תנועת שיבת ציון לארץ אז 98 אחוז מהתושבים היו ערבים וכעת הם רק 70 אחוז. וזה מעורר את השאלה מה עתיד התנועה הציונית, מי יטביע את חותמו על הארץ הזאת, וזה הניגוד.

אני עוד פעם אמרתי, שאם הדבר הזה לא יהיה, אז נשארת השאלה ללא פתרון. ונשארת יהדות אירופה שאין לה לאן ללכת. הוא הניע ראשו ואמר: ״שאלה זו אני יודע״.

היו עוד שני דברים שאני לא שילבתי אותם בדיוק במקומם, והם שני דברים אלה:

כאשר אמרתי ״ארץ-ישראל ליהודים״, הוא אמר: ״ומה בדבר ירושלים? הלא ירושלים היא כמדומני העיר הקדושה השנייה או השלישית לאיסלאם״. אמרתי: ״היא לא רק עיר שלישית בקדושה לעולם המוסלמי אלא היא עיר קדושה ראשונה לנצרות. היא בכלל עיר קדושה. אבל מה שאנו מציעים לא צריך לפגוע בקדושתה. עד כמה שזה תלוי בנו, אפשר ליצור משטר כזה שישמור על קודשי ירושלים״.

הוא שאל באמצע מהי המדיניות הנוהגת עכשיו. אמרתי, שזוהי מדיניות ״הספר הלבן״ שנקבע ב-1939 וסיפרתי לו מהי. הוא שאל האם מוציאים אותה לפועל. אמרתי: עוד איך! אבל רק לגבי שני החלקים הראשונים.[7] החלק השלישי, הקונסטיטוציוני,[8] עיכבו אותו לזמן המלחמה, אם כי הערבים לוחצים כל הזמן ודורשים להוציאו לפועל מייד. אמר אחד ממלוויו, מהאינפורמטורים שלו: כשאתה אומר החלק השלישי, הקונסטיטוציוני, אתה מתכוון לתוכנית החלוקה? העמדתי אותו על טעותו.

זאת הייתה בערך השיחה. יכול להיות שנשמט ממני איזה דבר. אחרי השיחה דיברתי עם אחד מעוזריו והסברתי לו את עניין פליטי רוסיה הנמצאים שם.[9] הוא אמר שאין ווילקי נוסע להציג שום דרישות ולנהל משא ומתן,

״אבל אני אזכור את הדבר הזה ואזכיר לו, ואולי יוכל לעשות משהו״.

עכשיו לשיחה עם קייסי. זה היה ביקורו הראשון בארץ. הוא שהה כאן אחר צהריים אחד, יום ועוד בוקר וחזר לקהיר. פנו אלינו, פנו גם לוועד הלאומי בשם והודיעו לנו, שמר קייסי הביע את רצונו להיפגש עם יהודים אחדים מראשי הציבור, והנציב מציע שנזמין אנשים אחדים. זאת אומרת שקביעת ההרכב נמסרה למוסדות, ואתם יודעים את ההרכב שהשתתף. אמרו לנו, שהכוונה היא לשיחה בלתי רשמית, ואין בשום פנים הכוונה להשמעת נאומים מוכנים מראש, זאת אומרת מסירת הודעות. אמרו לנו גם שרצוי שכל המשתתפים יידעו אנגלית, אבל אין זה בשום פנים תנאי, ואנו יכולים להזמין את מי שרצוי לנו.

ובכן, השיחה נתקיימה בארמון הנציב שלא בנוכחות הנציב. היה קייסי ואחד ממזכיריו, שהוא פקיד גבוה במשרד המושבות, מכירנו הוותיק מכמה שנים, איש צעיר אבל נבון מאוד, והוא ישב ושתק כל הזמן. השיחה נמשכה כשעה וארבעים דקות. ובאמצע השיחה שאלתי אם יש גבול, והוא אמר שלא נקבע גבול.

בניגוד לכיוון שנקט ווילקי, שדיבר אך ורק על עתידות, קייסי ניסה להסיח לגמרי את דעתו משאלת העתיד, ואמר שהוא רואה שאנו מודאגים משאלת העתיד, אבל הוא מוכרח להודות ולהתוודות שהוא איננו תופס כיצד אנשים יכולים לדאוג ליום המחרת בשעה שכל המאמצים צריכים להיות בשאלת הרגע. הוא תופס את עצמו שאינו חושב כלל על העתיד הרחוק אלא רק על מה שעומד על סדר יומו. אפשר היה לחשוב שאם זאת גישתו, הוא מוכן להיכנס ראשו ורובו בבעיות השעה. אפשר היה לחשוב, שאם אנו מעמידים את בעיות השעה הוא ייכנס לתוכן. הוא לא הראה כל נטייה אף לזה. במידה שיוזמת השיחה הייתה בידו הוא חתר לנקודות מסוימות. רצה להבין את שורשי הציונות, אם אפשר לומר כך, ולהבין את שורשיה העיוניים, להבין את התיאוריה הציונית.

הוא פתח בזה שניסה לומר לנו, שהוא לא לגמרי זר לעניינים. אבל כל הנדוניה שיכול להביא הייתה שהוא נפגש עם בן-גוריון והייתה לו איתו שיחה מעניינת מאוד, והוא חייב את הזימון הזה לפליקס פרנקפורטר[10] שזימן אותם שניהם, והוא מכיר היטב את פרנקפורטר וחושב אותו לידידו, וכן הוא מכיר גם את זולצברגר, בעל ה״ניו-יורק טיימס״ וחושב גם אותו לידידו. זו הייתה הדגשה בכוונה, מכיוון שאיש זה הוא אנטי-ציוני גמור. היה רושם שזה בא לשם שיווי משקל. הוא התנצל שלא עלה בידו להיפגש איתנו מאז בואו לקהיר בשל עיסוקיו ומצב בריאותו.

לפי המוסכם בינינו, אני פתחתי ואמרתי שאנו שמחים מאוד להיפגש איתו. יש בינינו כאלה שציפו לזה זמן רב. אנו מקווים שהוא לא רק ישמע אלא תהיה לו ההזדמנות לראות דברים. אלה שנמצאים היום [בפגישה] מייצגים את כל ענפי הפעולה היהודים בארץ, מחוץ לקטע אחד חשוב מאוד והוא החקלאות - כך הצטרפו המסיבות שלא יכולנו לצרף איש החקלאות למסיבה זו, ומפעל זה הוא מפעל של שישים שנה, אבל הוא רק החוליה האחרונה בשלשלת של מאמצים, של ניסיונות של יהודים שנמשכו במשך אלפיים שנה לחזור לארץ. הפרק האחרון הזה מצטיין בזה שהוא בא ללא כל הפסק, ואופיו הוא מפעל של בניין. העבודה שנעשתה נעשתה בייחוד בעשרים וחמש השנים האחרונות הודות להתעוררות הגדולה שבאה עם הצהרת בלפור, ויש בזה חלק גם לעזרה הישירה שקיבלנו מממשלת בריטניה. מ-1919 עד 1939 הייתה לנו תקופה של קואופורציה עם הממשלה, וגם לזה יש חלק ידוע בתוצאות שהשגנו.

אנו איננו מתכוונים לעורר כאן את השאלות הגדולות של עתידנו. אנו מאמינים שיש עתיד גדול לעם היהודי, שיש עתיד גדול לארץ-ישראל כתוצאה משיבת העם היהודי אליה, שלמחרת המלחמה תעמוד הארץ בפני עלייה גדולה שכמותה לא הייתה לרגל חורבן אירופה. אבל אנו לא מעוררים את השאלות האלה, ואנו כשלעצמנו מוכנים היינו להשאיר את הדבר במצב של סטטוס קוו בכל ימי המלחמה ולהתרכז במאמץ המלחמה. במה דברים אמורים? אם כל הגורמים היו נכונים לכך. אבל יתר הגורמים אינם נוהגים כך. הממשלה המשיכה בהגשמת ״הספר הלבן״ בשטח הקרקע, העלייה, ויש לנו חששות בנוגע לדברים נוספים, כך שאנו צריכים לעמוד על המשמר. ואם ייגזר עלינו להתכונן להתנגשות - לא תהיה לנו ברירה אלא להיכנס להתנגשות. אבל אנו כולנו צריכים להתרכז במאמץ המלחמתי ועושים לא מעט. כאשר התחלנו בבניין הזה לא נתכוונו לעזור במאמץ המלחמה, אבל כך יצא שכל מה שאנו היהודים עושים כעת בגיוס, בעבודה - כל זה פרי העלייה היהודית לארץ.

מכאן עברתי לשאלות העומדות על הפרק. דיברתי איתו בשלוש שאלות:

שאלת הגדודים,

שאלת ״משמר המולדת״,

שאלת כוח האדם והעלייה מרוסיה.

הקדשתי לא מעט זמן להסברת הדברים האלה. הוא בתשובה על זה אמר: אתה השתמשת בביטוי ״Jewish race״. אני הייתי רוצה להבין למה הכוונה, ואם אתם כוללים בזה את כל יהודי העולם. אני מכיר יהודים באוסטרליה שהם אוסטרלים לכל דבר. הם אומרים כך על כל פנים. אני מכיר יהודים כאלה באמריקה שהם אמריקאים. כלום אתם תובעים גם אותם?

הצעתי לגברת מאירסון לענות בתור אמריקאית.[11] גברת מאירסון הסבירה לו את השאלה מבחינת יהודי המושרש באמריקה, המרגיש את עצמו באמריקה בתור בן בית, שהוא גם אוהב את אמריקה, עם השניות אשר בנפשו: המרידה הפנימית שלו נגד ההסתגלות שהסביבה כופה עליו, ומדוע הוא מרגיש את עצמו אחר מסביבה זו, ומדוע זה מחזיר אותו למקורו ומעורר בו את ההכרה על היותו בן עם, ומתוך כך הוא מחפש גאולה לעם הזה.

אחרי גב' מאירסון מילא הרב ברלין ושם את הדגש בנקודת המסורת, האמונה בייעוד עם ישראל, הקשר ההיסטורי והדתי של עם ישראל עם ארץ-ישראל. אחריו מילא בן-צבי. השיחה התחילה להרקיע שחקים ולתעות בספירות עליונות וקצת קלושות. נעשה ניסיון נמרץ על ידי מנהל הכספים שלנו [אליעזר קפלן] להוריד את השיחה אל קרקע המציאות והוא הציג שאלות כלכליות אחדות, משקיות, הקשורות בקשר ישיר עם המאמץ המלחמתי, שאלות אספקה, ניצול המשק, ניצול יותר שלם את האפשרויות שלנו. לאחר שכבר חלה במשך הזמן הטבה ניכרת עדיין אין הפוטנציה של היישוב מנוצלת כל צורכה למטרות ישירות של המלחמה. כאן הוזמן מר רוקח למלא אחרי דברי מר קפלן. אבל הוא החזיר את הכדור לחלק השני של השדה, לשטח המדיני. דבריו היו טובים. הוא דיבר בתוקף רב בשאלת הבניין הלאומי שלנו בארץ ותביעת העם היהודי לארץ-ישראל.

קייסי הציג אז את השאלה מה זאת אנטישמיות. הוא אמר שהוא איננו מבין את ההופעה הזאת. הוא אמר שבאוסטרליה אין דבר כזה בנמצא. הוא מאמין שאין הדבר קיים גם באמריקה. הוא מאמין שזוהי מחלה המצטמצמת בתחומיה הצרים של אירופה. הוא איננו מבין מדוע זה. לו זר כל הדבר הזה של שנאה. הוא יודע שבדרך כלל היהודים מצליחים יותר מאחרים והדבר הזה מעורר קנאה, אבל בכל זאת זה עוד לא די בעיניו להסביר את החיזיון המפליץ הזה של שנאת ישראל. עוד דבר הוא אמר ביחס לעתיד. מוחו איננו תופס כשהוא רואה שאנו מודאגים מה יהיה עתידנו כאן. לו אין כוח לחשוב עכשיו על העתיד. ברור שיבוא יום ושאלת העתיד תתייצב בכל גודלה, והוא גמר ב״אֶפּיל״ שאנו נזרוק את עצמנו בכל מאודנו למאמץ המלחמה. הוא הדגיש שהוא איננו אנגלי אלא אוסטרלי. הוא יכול להגיד בבטחה, שלמרות כל הניגודים והצרות שהיו לנו, אין עם שבמידה כזאת מסוגל להקשיב לתביעה צודקת ולתקן עוול כמו העם האנגלי. הוא בטוח שיהיה חשבון צדק.

אני עניתי קודם כל ביחס לאנטישמיות. הסברתי לו דבר זה, שקראתי לו

״הנוכריות ההיסטורית של היהודים בכל מקום ומקום״. אמרתי: ״אני אקח את הטיפוס היהודי שהוא אוסטרלי גמור. כאשר בבית הספר יושבים שני ילדים על הספסל, אחד אנגלי ממש ואחד יהודי בן הארץ, וכאשר קוראים, למשל, על גבורותיו של המלך ארתור, לבו של הילד האנגלי דופק בחזקה מפני שהוא יודע שאבותיו השתתפו בעלילות אלה. לבו של הילד היהודי אינו דופק באותו אופן, והילד האנגלי יודע שאין לבו של הילד היהודי דופק איתו יחד, וזה יוצר את הפסיכולוגיה שאי אפשר בשום פנים להתגבר עליה״.

בנוגע להצלחה, הרשיתי לי לספר לו מההיסטוריה שלי. היינו חמישה ילדים יהודים בכיתה,[12] מפני שלפי ה׳׳נומרוס קלאוזוס׳׳ לא קיבלו יותר. כולנו היינו תלמידים ראשונים בכיתה. מדוע? מפני שהיינו צריכים לצאת מהעור כדי להיכנס לכיתה וצריכים היינו לצאת מהעור כדי להחזיק מעמד בכיתה. מפני שאימותינו שיננו לנו בוקר בוקר, שאם לא נקבל מדליה של זהב לא נתקבל לאוניברסיטה. התוצאה הייתה שחמשת המקומות הראשונים בכיתה היו נחלתם של היהודים, ולכל ילד אחר לא נשארה ברירה אלא להיות שישי בכיתה. מובן שהיינו נושאים של שנאה וקנאה. וכשבאתי לכיתה בארץ-ישראל וראיתי שיש ילד שאינו יודע להכפיל שבר, בשבילי הייתה זו הפתעה, אבל אורו עיני. ראיתי שהיהודים הם עם ככל העמים.

אחר כך עברתי לעניין זה של ״לזרוק את עצמנו למאמץ המלחמה״. השאלה היא, קודם כל, אם ״אֶפּיל״ זה מכוון רק אלינו, או שגם גורמים אחרים צריכים לקיים את ה״אֶפּיל״ הזה. אנו מצטערים להודיע, שגורמים אחרים לא מקיימים אותו. הממשלה הארץ-ישראלית אינה מקיימת אותו. הממשלה הארץ-ישראלית אינה שוכחת את העתיד. יש לנו כמה וכמה הופעות שמוכיחות שדברים ידועים אולי היו נעשים לטובת המלחמה, אבל אין עושים אותם, בניגוד לטובת המלחמה, מפני שדואגים לעתיד. יש גיוס, אבל השלטונות על כל צעד ושעל שואלים את עצמם:

״אנו נותנים נשק בידי היהודים ומה הם יעשו בו?״

אמרתי, יש ניגוד ידוע בין ממשלת ארץ-ישראל והצבא. השלטונות האזרחיים אומרים לצבא: היום אתם פה ומחר אינכם פה ואז אנו נצטרך להוציא את הערמונים מתוך האש, וכל זה נעשה מתוך מחשבה על העתיד ולא מתוך צורכי המלחמה היום.

יתר על כן, גם באותה המסגרת, האם נתנו לנו את האפשרות לזרוק את עצמנו במלוא יכולתנו? היעלה על הדעת לערבב פולנים בצ׳כים בגדוד אחד? לא יעלה על הדעת לערבב אנגלים ואוסטרלים. אותנו ערבבו. וגם כאשר חדלו לערבב אותנו, היעלה על הדעת שיהיה גדוד צ׳כי ולא יקרא בשם גדוד צ׳כי? אנו רואים יום יום כיצד בפרסום שוקדים להזכיר את כל העמים באימפריה: הודים הצטיינו כאן, הצ׳כים כאן ופולנים כאן. השם היחידי שאינו נזכר הוא השם היהודי. השם היהודי הוא הדבר הכי יקר בשביל היהודי בן זמננו, ודבר זה שוללים ממנו. האם אפשר לדרוש מכל בן אדם שהוא יהיה מדינאי?[13] ולכן זה לא כל כך פשוט לדרוש מאיתנו לזרוק את עצמנו בכל יכולתנו. הארכתי קצת בפרק זה. הלאה היו דוגמאות לעניין זה. אנו מוכנים [להתגייס למאמץ המלחמה], אבל זה צריך להיות כלל שווה לכל ולא רק תביעה המופנית אלינו.

קפלן מילא אחרי בשטח הכלכלה. אין כאן נתונים לפני ולפנים של התוכניות. לנו יש אוצר של ניסיון וידיעות ואוצר ידוע של כישרון המעשה. האם נותנים לנו לזרוק כל זה לרגל מאמץ המלחמה? הזכיר את עניין ועידת ניו דלהי,[14] שממשלת ארץ-ישראל בכלל לא חשבה ללכת אליה ורק אנו עוררנו אותה לכך. וכשהצענו שאנו ניסע, וכשוויתרנו על סטטוס של משלחת ועל פרסום וביקשנו רק שמישהו מאיתנו יהיה שם כדי שיוכל לצרף את ניסיונו - גם הדבר הזה לא ניתן לנו.

אמרתי לו, שאנו מוכרחים לציין כי קיים מצב של אי-אמון לגבינו. כל הצעה שאני מביאים מייד מתחילים לפשפש בה ולגלות בה כוונה זרה ולא מקבלים את הדברים כפשוטם. אני מוכרח להגיד, קרה אסון גדול וזה ״הספר הלבן״. ב-1939 נהרס הבסיס של האמון ההדדי. הדבר הזה מטיל את צלו וזה מסרס את כל שאלת הפעולה המשותפת שלנו.

פה עוד הפעם דיבר רוקח ואמר, שאחרי הכל אנו כאן הקיבוץ היחיד שמהווה יסוד נאמן במלחמה זו, ושבגלל כל מיני חשבונות מקפחים את אפשרות שיתוף הפעולה שלנו. אבל אין נבנים מזה, ושום חיזוק לא מקבלים על ידי כך.

נדמה לי שזה היה בערך הכל. הוא הודה מאוד בעד השיחה. אחר כך דיברתי איתו על זה שמוכרח לראות דברים.[15] לא רשם שום דברים. אני יודע מהעיתונות שלמחרת היום הייתה לו פגישה עם ד"ר מגנס ובערב הבא נפגש עם הערבים. יש לי ידיעות שווילקי נפגש עם אלטמן.[16] מה שראה - עבר ביעף את תל אביב, התהלך בירושלים, היה על יד הכותל, היו לו ישיבות עם War Supply Board ואורגנים של האספקה.

[אשר למינוי לורד מוין] אמרתי זאת בהערה אחת בישיבה הקודמת, אחר כך כמה נואמים התעכבו על הדבר הזה. לדאבוני לא היה לי כל יסוד לשנות את הערתי בעניין זה. אינני רואה את מינויו של לורד מוין[17] כצעד מכוון נגדנו. אני רואה זאת כצעד הפוגע בנו, אבל אינני רואה כצעד מכוון נגדנו. קודם כל אני רוצה להגיד, על יסוד כל מה שידוע לי אין המשרד הזה מכריע בשאלות מדיניות. הוא [קייסי] גם הדגיש את זאת. אין המשרד הזה משפיע השפעה ניכרת בעניינים מדיניים. אין המשרד הזה משרד המיועד בראש וראשונה לעסוק בעניינים מדיניים. אילו היה הדבר כך, כי אז כל מערכת היחסים בין המרכזים של המזרח ולונדון הייתה אחרת. הקשר בין הנציב ובין משרד המושבות הוא קשר ישיר. הקשר בין מיילס למפסון[18] ובין [שר החוץ] אידן הוא קשר ישיר. ההוראות הניתנות לבאי כוח אנגליה בגֶ׳דה ובקהיר הן הוראות ישירות. אותן השאלות המדיניות שנחתכו ביניהם נחתכו שלא באמצעות המשרד הזה. המשרד הזה סמכותו רק לגבי אספקה לצורכי המלחמה, קואורדינציה בין הציוד בחזיתות השונות והשאלות השונות הנובעות מזה. אם צריך לקבל מקום לנסיעה באווירון ללונדון, צריך לפנות למשרד הזה, מפני שזה קשור בארגון מכונת ההספקה והציוד. יחד עם זה, ברור שיש למשרד הזה ערך מדיני כמו שיש לכל פעולה חשובה ערך מדיני. אבל אני חוזר ואומר, מתקבל הרושם שלאחר שצ׳רצ׳יל בחר את קייסי לתפקיד זה הוא, בביקור האחרון שלו [בקהיר], נוכח לדעת שקייסי איננו ממלא את תפקידו במאה אחוזים,

ראשית כל מפני שהוא אוסטרלי ולא אנגלי, ואין לו שפה משותפת שלמה עם האנגלים,

ושנית, אולי מפני שאיננו מהאנשים כבדי המשקל ביותר, פחות משקל מליטלטון[19], והוא החליט שיש צורך לשלוח לו עזר כנגדו.

שמעתי שמוין הוא ידידו של צ׳רצ׳יל. ואני חושב שלא הפסיק את היחסים איתו לאחר נאומו של מוין בבית הנבחרים.[20] לא הייתי מופתע אילו צ׳רצ׳יל לא שמע בכלל שהיה נאום כזה. אין לי כל יסוד לקבוע - ואנו רוצים להעריך מאורעות כמו שהם - שמינוי מוין היה צעד מחושב כנגדנו. התוצאות של זה - זהו דבר אחר. יש חותכים דברים באנגליה, גם לגבי קהיר, לאו דווקא מנקודת המבט אם זה טוב ליהודים או לא טוב ליהודים. גם לאו דווקא אם זה טוב לערבים או לא טוב לערבים. אני רוצה שיירשם שזוהי דעתי, וכל מה שיוכלו לומר לי [בעניין] זה לא יזיז את דעתי - (גרינבוים: האם לתוצאות יש הבדל בדבר?) - זאת אמרתי בישיבה הקודמת. אני מסכים לכך שאין הבדל לגבי התוצאות, אבל מה שיערי אמר בישיבה הקודמת, שזה היה מכוון נגדנו, שיש בזה משום גילוי עמדה של הממשלה, שהיא שלחה את מוין לקהיר כדי להזיק ליהודים - נגד תפיסה זו אני מדבר.

אני אומר, מינוי לצירות בקהיר ולצירות בבגדאד לא הרי זה כהרי מינוי למשרד הזה. אבל כשהם ממנים איש למשרד הזה הם מביאים בחשבון שהוא צריך לדבר לא עם ראש הממשלה במצרים ולא עם נציגי אינטרסים פוליטיים אחרים - הוא לא מדבר איתם כלל - אלא הוא צריך לדבר עם הגנרל אלכסנדר[21] וגנרל ווילסון,[22] עם מיילס למפסון, עם הנציב העליון בארץ-ישראל, וצריך לשמש להם ביטאון של הפוליטיקה בענייני המלחמה, והשטח הזה כולו רוחש ניגודים בענייני הנהלת המלחמה ובענייני חלוקת הסמכויות ודרוש איש שיוכל להכריע, והשאלה היא מי האיש שאפשר לסמוך על שיקול דעתו בעניינים אלה ושהוא יפנה לאנשים מסביב, ומתוך שיקול דעת זה בוחרים את האיש הזה. מתוך שיקול דעת זה בחרו את ליטלטון שהיה ״טַבּוּלָה רָסָה״ לגבינו. אינני יודע מה כישרונו הארגוני של מוין, אבל מבחינה זו בחרו את האיש הזה. ברור, זה קובע את מצבנו שהאיש הוא אנטי-ציוני. אבל יש לפעמים אצלנו שאנו נהפכים ליותר מדי אגוצנטריים, שאנו מכניסים לאחרים כוונות בשעה שאין להם כל כוונות, וזה קצת מסלף את ההערכה על עמדתנו בעולם.

 

הישיבה ננעלה.

 

הערות:

[1] מתוך הפרוטוקול.

[3] ב״ג המריא מארה״ב ב-19.9.1942 והגיע ארצה ב-2.10.1942.

[4] על הפגישה עם מר ווילקי, ר' גם מסמך 131.

[5] השיחה עם מר קייסי התקיימה בירושלים ב-17.9.1942 (״דבר״ 18.9.1942).

[6] ב-1867 הוקם הדומיניון של קנדה, ראשון בסוגו בקיסרות הבריטית. הדומיניון כלל מימשל פדרלי בראשות ראש ממשלה ופרלמנט פדרלי לפרובינציות השונות וסר לפיקוח מושל כללי שייצג את ממלכת אנגליה.

[7] הגבלות על העלייה ועל רכישת קרקע בידי יהודים.

[8] מתן עצמאות לא״י כעבור 10 שנים מפרסום הסה״ל, ובמשתמע, א״י בשלטון הרוב הערבי.

[9] הפליטים היהודים מפולין הנמצאים ברוסיה.

[10] פליקס פרנקפורטר (1881-1965). מיועציו הקרובים של הנשיא רוזוולט בשנות מל״ע-2. אוהד הציונות. לימים שופט בית המשפט העליון בארה״ב.

[11] גולדה מאירסון (מאיר) (1978-1898). ילידת רוסיה, גודלה בארה״ב ועלתה ב-1921. ממנהיגות תנועת הפועלות, ראש המחלקה המדינית בוה״פ של ההסתדרות 1948-1936. לימים שרת העבודה, שרת החוץ וראש ממשלה.

[12] בחרסון, עיר הולדתו של מ״ש (ר׳ גם יומ"א ז׳, עמ׳ 1983-1979).

[13] כלומר, לאור החשיבות המדינית של ההתגייסות לצבא הבריטי, יבליג המתגייס היהודי על העלמת לאומיותו.

[14] ועידת ארצות האימפריה הבריטית לתיאום מאמץ המלחמה. התכנסה בניו דלהי באוקטובר 1940 (ר׳ מאבק א-1, עמ׳ 304, מסמך 76; יומ״מ ה׳, עמ׳ 152).

[15] לסייר ולהתרשם מהישגי היישוב.

[16] אריה אלטמן, ראש המחלקה המדינית של ״ההסתדרות הציונית החדשה״ בי-ם (ר׳ עליו מאבק א-1, עמי 28, מסמך 1, הע׳ 47).

[17] מינוי לסגנו של ריצ׳רד קייסי, שר המדינה הבריטי בקהיר.

[18] סר מיילס למפסון (1964-1880). נציב עליון בריטי במצרים ובסודן 1936-1934. שגריר בריטניה בקהיר 1946-1936. מראשי הקו הפרו-ערבי במדיניות הבריטית.

[19] אוליבר ליטלטון (1972-1893). ממנהיגי המפלגה השמרנית. חבר פרלמנט מ-1940. ביוני 1941 מונה לשר המדינה המיוחד לענייני המזה״ת ונשלח לקהיר. שר הייצור 1944-1942.

[20] הכוונה לנאום האנטי-ציוני החריף שנשא לורד מוין בוויכוח שהתנהל בבית הלורדים ב-9.6.1942 בשאלת צבא יהודי. קטעים מנאום ארוך זה הובאו לעיל בעמ׳ 344, הע׳ 7. להלן קטע נוסף מן הנאום, שבו נדרש מוין לראש הממשלה צ׳רצ׳יל: ״כשראש המיניסטרים של עכשיו היה מזכיר המושבות הוא הוציא הודעה על הפוליטיקה הבריטית בא״י, הודעה קולעת מאוד ביחס לתביעת היהודים לשלטון פוליטי וטיבוע התושבים הערבים ע״י העלייה. מר צ׳רצ׳יל קבע, כי ממשלת ה״מ לא חשבה מעולם לשעבד את התושבים הערבים, הלשון והתרבות של א״י. כן נקבע, כי העלייה אינה יכולה להיות כה גדולה עד שתעבור על היכולת הכלכלית של הארץ באותה שעה לקלוט עולים חדשים. ׳חשוב מאוד׳, ממשיכה ההודעה ההיא, ׳להבטיח כי העלייה לא תהיה למעמסה על תושבי א״י בכלל׳. על הלורדים הנכבדים לזכור את המספר של 25,000 עולים אשר מר צ׳רצ׳יל הניח כמתקבל על הדעת למשך 4 השנים לאחר המלחמה הקודמת. את המספר הזה יש להשוות אל הדרישה [הנוכחית] להכניס לארץ מייד אחרי המלחמה שלושה מיליון יהודים״ (״דבר״, 14.8.1942). ועוד אמר שם מוין, כי ״הציונים מתקינים מחסום לרגשות החיבה והשתתפות העולם בשואה היהודית באשר הם דוחים כל הצעות המכוונות ליישב מחדש את קורבנות הרדיפות במקום אחר״ (״דבר״, 8.9.1942).

[21] גנרל הרולד אלכסנדר. מאוגוסט 1942 מפקד הכוחות הבריטים במצרים, א״י וסוריה.

[22] גנרל הנרי מ' ווילסון. 1940-1939 מפקד הכוחות הבריטים במצרים; 1941 מפקד חיל המשלוח הבריטי ביוון ואח״כ מפקד הצבא הבריטי בא״י; ב-1942 פיקד על הארמייה השמינית בחזית לוב.

 

העתקת קישור