208

פגישה במשרד המושבות, לונדון [1]

30.12.1942

(אנגלית)

שיחה גלוית לב במשרד המושבות

סודי

מר שרתוק: מעולם לא היו ימים, שבהם שיתוף הפעולה בין ממשלת ארץ-ישראל והסוכנות היהודית היה נחוץ כל כך. אני מקווה, שאוכל לדבר בגילוי לב מלא.

סר ג'ורג' גייטר: אני מצפה לדברים גלויי לב. עליכם לדעת, כי אם לא אומר מייד ״כן״ או ״לא״ לגבי הנושאים שיועלו בשיחתנו, אין פירוש הדבר בהכרח כי זו עמדתי.

מר שרתוק: לעתים אנו מואשמים בכך שיש לנו מטרות נסתרות, ושאנו מנסים לנצל נסיבות שונות, ככל שהן מתרחשות, לקידום מטרותינו. אנחנו תנועה מדינית ויש לנו אינטרסים מדיניים. אנו יוצאים מנקודת הנחה, שאינטרסים מדיניים אלה ידועים. אנו דוחים את ההנחה, כי בפעילותנו לאור האינטרסים הללו אנו עושים משהו בלתי חוקי.

פרופ׳ ניימיר: נוצר רושם, שבחתירתנו אל מטרותינו אנו עושים משהו לא מוסרי.

מר שרתוק: ״הספר הלבן״ על משמעויותיו המדיניות הוסיף הכבדה על מצב לא נחוץ זה של חיכוך בין הסוכנות היהודית וממשלת ארץ-ישראל. ממשלת ארץ-ישראל חושדת בסוכנות היהודית, שכאשר היא מעלה תביעות מסוימות היא חותרת למימוש מטרותיה הציוניות ולא לקידום מאמץ המלחמה. והסוכנות היהודית, מצדה, חושדת בממשלה - לפעמים אולי שלא במוצדק - שהיא משתדלת לבלום את תמיכתנו במאמץ המלחמה וכי היא מקריבה אינטרסים חיוניים של המלחמה לצורך מניעה זו. מצב זה מזיק למאמץ המלחמה ולאינטרסים של האימפריה הבריטית.

הייתי רוצה לסקור את המצב באופן כללי ולהביא דוגמה או שתיים. אצביע תחילה על התעשייה בארץ-ישראל. אנו סבורים, כי הממשלה משתדלת להגביל ככל האפשר את הפוטנציאל התעשייתי של היישוב. אנו סבורים, כי הממשלה מתייחסת לכמה מהצעותינו כהצעות שאינן כנות. למשל, להצעותינו כי יוקמו מחסנים לשעת חירום. הממשלה פירשה הצעה זו כי הסוכנות היהודית מבקשת לבצר את התעשייה היהודית. הסוכנות היהודית סבורה, כי אילו התקבלה הצעתה היו נחסכים מיליוני ליש״ט וכן גם חיי אדם רבים - כל זה לאור הסכנות הכרוכות בתעבורה הימית.

סר ג׳ורג׳ גייטר: חל שינוי במצב המלחמה מאז 1940. ייתכן, שבעניין זה הייתה נבואת הסוכנות היהודית נבואת אמת, אולם בקיץ 1940 המצב לא נראה כמצב חירום.

פרופ׳ ניימיר: בימי מר צ׳מברליין ומר מלקולם מקדונלד התרשמנו, כי ממשלת הוד מלכותו אינה רוצה לעשות דבר כלשהו שעשוי לחייב אותה כלפי היהודים. כאשר לורד לויד נכנס לתפקידו [כשר המושבות], חל שינוי.

סר ג׳ורג׳ גייטר: אני נכחתי בפגישה עם לורד לויד. אולם עליכם לזכור, שבאותו זמן צרפת כבר הייתה בתהליך התמוטטות.

מר שרתוק: כאשר ממשלת ארץ-ישראל החלה לחשוב על ארגון התעשייה של היישוב ורתימתה למאמץ המלחמה, ניצבנו לפני שתי שאלות:

א) היש לעשות זאת בכלל;

ב) כיצד לעשות זאת?

את היהודים בארץ-ישראל אי אפשר לראות אך ורק כפרטים ולפנות אל כל אחד לחוד. לנהוג כך הרי זה להתעלם מן המציאות. אנחנו יחידה מלוכדת ויש לנו גופים מייצגים. לא זו בלבד שיש ברשות הנציגים הללו מידע חיוני, אלא שהם עשויים לסייע בפועל [במאמץ המלחמה], שהרי למעשה הם שסייעו להקמת התעשייה הזאת. נציגי היישוב היהודי יכולים להפעיל לחץ מוסרי כל אימת שהוא נחוץ. הם מדברים בשפה שאותה מבינים התעשיינים. בידיהם נמצאים המפתחות ללבבות אותם האנשים שאליהם אפשר להגיע אך ורק באמצעות המוסדות המרכזיים. אולם הממשלה הניחה בבירור, כי הסוכנות היהודית היא גם מוסד המתנגד ל״ספר הלבן״ ומשום כך, אם תנקוט שיתוף פעולה עמה, היא תחזק את כוחו של היריב.

סר ג׳ורג׳ גייטר: ייתכן שהסוכנות היהודית מחזיקה בהשקפה הפוכה - שמכוח שיתוף פעולה עם הממשלה ישתמע שהיא מסכימה עם מדיניות ״הספר הלבן״.

מר שרתוק: אנו מעולם לא נקטנו קו זה, שכן אנו מציאותיים. היה ברור לנו, שעלינו להחליט אם לשתף פעולה במאמץ המלחמה או לא, ואנו החלטנו לשתף פעולה. בתוך כך הבינונו, ששיתוף פעולה זה פירושו שיתוף פעולה עם הממשלה. איני רוצה לעורר רושם, שהממשלה מעולם לא פנתה אלינו. פקידי ממשלה פנו אלינו וביקשו מידע. אנו העמדנו כמה פקידים לרשות הממשלה. תחילה הממשלה פנתה אל פקידינו ישירות, ואנו שללנו שיטת פעולה זו.

סר ג׳ורג׳ גייטר: ייתכן שהגישה הישירה ביטאה אמון והַחְמאה.

מר שרתוק: הממשלה מתעלמת ממנו אלא אם כן הדבר בלתי נמנע ממש. לעתים היא נועצת בנו לאחר שכבר קיבלה החלטות, או לאחר שהתעוררו קשיים בביצוע החלטות שכבר התקבלו ופורסמו. אני סבור, שאנו היינו יכולים לסייע הרבה יותר אילו היו פונים אלינו לפני קבלת החלטות. הקושי נעוץ בכך, שהממשלה אינה נותנת בנו אמון, או שאינה רוצה לחזק את מעמדנו. אשר לעניין המעמד, האמת היא שלא ניתן להוסיף עליו לאור מה שכבר נקבע בסעיף 4 של כתב המנדט.[2] אומנם נכון הדבר, כי ״הספר הלבן״ ראה בעתיד פעילות ממשלתית ללא מגע עם ה״סוכנות היהודית״ ודבר זה, כמובן, עשוי גם הוא לחזק את עמדת הממשלה השלילית כלפיה. אולם כתוצאה מכך נעשו שגיאות מיותרות. את יכולות היישוב היה אפשר לרתום למאמץ המלחמה ביתר יעילות אילו נועצה הממשלה בסוכנות היהודית.

לדוגמה, אין שום נציג יהודי במועצת הייצור המלחמתי. אילו נגרם הדבר בשל הצורך למנות גם נציג ערבי, כי אז היה אפשר למצוא ערבי כלשהו והדבר לא היה גורם שום נזק. אין רציפות במגעי הממשלה איתנו ואנו איננו מרגישים את עצמנו שותפים למאמץ המלחמה. זה מעליב. יש לנו יוזמות בתחום זה, אולם לא ניתן לנו לממשן.

הדוגמה השנייה היא הגיוס לצבא הבריטי. אנו התרשמנו כבר מתחילה, כי הממשלה שוללת את התפקיד הפעיל שנטלה הסוכנות היהודית בתחום זה. אולם הציבור היהודי רוצה כי הסוכנות היהודית תהיה הגורם המנהיג בתחום זה. הסוכנות היהודית, יחד עם הוועד הלאומי, פרסמה קריאות להתגייסות ונקטה צעדים מעשיים לייעול ההתגייסות. בשלבים הראשונים של המלחמה שררה מחלוקת ב״ההסתדרות הציונית החדשה״. כמה מראשיה סברו, כי יש להתנות את הגיוס בהקמת כוח יהודי לוחם. בהזדמנות אחת, כאשר גנרל נים[3] ביקש להודות ליישוב על מאמצי ההתגייסות לצבא הבריטי, הוא ציין לשבח את הסוכנות היהודית, הוועד הלאומי, ״ההסתדרות הציונית החדשה״ ו״אגודת ישראל״, אם כי באותו זמן איש מאנשי ״אגודת ישראל״ לא התנדב ואילו ״ההסתדרות הציונית החדשה״ לא הוציאה אף לא קול קורא אחד להתגייסות. שני הגופים האלה נכללו בדבריו באופן מלאכותי בכוונה לגרוע ממעמדה של הסוכנות היהודית. אנו לא יכולנו, כמובן, למחות בפומבי. שתקנו, אבל זעמנו.

הגיוס היה ביטוי להווייתנו הלאומית, ומן ההכרח היה לבצעו במאורגן. לא כל גבר ביישוב יכול להתנדב לשירות צבאי. יש בארץ פעילויות חיוניות אחרות המחייבות ריתוק מספר מסוים של עובדים. כל האומות הדמוקרטיות האחרות נוהגות לקיים גיוס חובה מכוח חוק. הקהילה היהודית הדמוקרטית בארץ-ישראל נקראה על ידי מוסדותיה הלאומיים למלא את חלקה במלחמה בלי יכולת זו. אנו איננו יכולים לחוקק חוק גיוס חובה, ולפיכך היה עלינו להפעיל לחץ מוסרי מסוים. רק כאשר ניתן לסגור את כל הדלתות הצדדיות, אפשר לאלץ אנשים לצעוד דרך השער הראשי. הממשלה לא אהדה את פעילותנו זו. היא חששה שבתוך כך אנו בונים מדינה בתוך מדינה, אך למעשה לא עשינו שום דבר חדש, שהרי כבר הקמנו ארגונים לאומיים בתחום החינוך, העלייה וכולי כבר לפני שנים רבות. בשנות המלחמה הצטרכנו להוציא תלמידי בתי ספר ליישובים, כדי לסייע בעבודות חקלאיות. כל הפעילויות הללו התנהלו במאורגן על ידי המוסדות הלאומיים. אולם הממשלה, לא זו בלבד שלא הושיטה סיוע, אלא לפעמים אף חיבלה. למשל, מושל מחוז אחד פסל פרסום קריאות להתגייסות בטענה, שריח של כפייה נדף מהן. מכשולים רבים הוערמו על תעמולת הגיוס שלנו. למשל, היהודים הארץ-ישראלים משרתים [בצבא הבריטי] כבני-בלי-עם, הם לא רשאים להניף דגל משלהם, עברית אינה שפת הפיקוד, לא הוקם גוף צבאי אחד למתגייסים והיחידות נשלחו למילוי תפקידי משנה. אנו יכולנו לעורר התלהבות לגיוס רק מתוך שקראנו לבני היישוב להתנדב כיהודים, למרות הכל. אולם פירושו של דבר מבחינת הממשלה היה ״תעמולה יהודית לאומית״ ודבר זה עורר קשיים עצומים. למשל, נאומַי והצהרותי בנושא ההתגייסות עוכבו זמן רב על ידי הצנזור, או קוצצו בידו, וכתוצאה מכך איבדו את ערכם.

ההרגשה הכללית שלנו היא שהממשלה אינה שבעת רצון מהתגייסותם של יהודים במספר כה רב. הנציב העליון, למשל, אמר פעמים אחדות כי עובדי החקלאות והתעשייה שווים בחשיבותם לחיילים, או אפילו עולים עליהם בחשיבותם. שאל אותי פעם מדוע אנו נותנים נהגים כה רבים לצבא. הממשלה הזהירה אותנו לא אחת מפני ההשפעה השלילית האפשרית של הגיוס על זמינות כוח אדם למטרות אחרות, אך מעולם לא זימנה אותנו לשבת יחדיו ולדון בבעיה בכללותה. נטען, כי למאמצי הגיוס שלנו יש סיבות נסתרות.

העובדה ש-20,000 יהודים התגייסו לצבא הבריטי היא גורם מדיני, אם כי אפשר שאין זה גורם ניכר ביותר. אולם אלמלא גייסנו גברים ונשים לצבא הבריטי, כדי שלא נואשם שאנו עושים זאת למטרות נסתרות, מה היו אומרים לנו בתום המלחמה? נניח שהיינו מגבילים את עצמנו אך ורק לסיוע כלכלי למלחמה, הלא אז היו אומרים לנו כי בריטים, אמריקנים, אוסטרלים, קנדים, דרום-אפריקנים, וכולי וכולי באו כולם להילחם במזרח התיכון ואילו היהודים, שהם תושבי האזור, הגבילו את עצמם למאמצים למכור תפוחי-אדמה במחירים גבוהים, או לבצע עבודות בניין בשביל הצבא ברווח הגון. החשד הזה נגדנו, כאילו אנו מונחים על ידי מניעים לא ראויים, עשה כנפיים וחלחל גם לתוך שורות הפיקוד הצבאי הבריטי. שורשיו של חשד זה נעוצים ב״ספר הלבן״ ובדרכי ביצועו. אנו שמענו פעם בפעם מפי אנשים שהייתה להם אפשרות לעיין במסמכי מודיעין, או מאחרים שאפשר כי הגיעו לידיהם דיווחים על מה שנאמר בסוכנות היהודית, כי ההנחה הרווחת בקרב המימשל בארץ-ישראל היא שמאחורי רעיון הגיוס עומד הרצון להשיג נשק ולאמן אנשים בנושאים צבאיים, כדי למרוד בשלטון הבריטי אחרי המלחמה. ככל שניתן לנו לדון בנושא זה עם אנשי השלטון, יכולנו להוכיח איזו איוולת הייתה זו. יכולנו להצביע על 2,000 חיילים מבני היישוב שהתגייסו לחיל החפרים, שאך מעטים מהם זוינו ורובם נפלו בשבי ביוון ובכרתים. יכולנו להצביע על כך שנתנו 1,500 חיילים לשירות הקרקע של חיל האוויר המלכותי ו-2,000 נשים לא.ט.ס., ועל כך שרוב המתגייסים שלנו משרתים ביחידות טכניות, אם גם צוידו בנשק, וכי אין צל של ספק כי בתום המלחמה הם לא ייקחו איתם הביתה את המשאיות והטרקטורים ואת הדחפורים. אם הכוונה הייתה למרוד, כי אז נשאלת שאלה מדוע שלחנו רק כ-20% מן המתגייסים לגדודי הרגלים? ואולם החשד של הממשלה נשאר בעינו. דוגמה אחרת: התגלעו סכסוכים בין ממשלת ארץ-ישראל והסתדרות העובדים הכללית. הסוכנות היהודית תיווכה בין שני הצדדים ועלה בידה ליישב כמה מן הבעיות. לנו היה ברור, כי אילו נקראנו בשלב מוקדם יותר כי אז סכסוכים אלה לא היו באים לעולם. עמדת ממשלת ארץ-ישראל לגבי הבקשה להגדלת שכר העובדים לא הייתה כי לא מדובר במשכורות רעב, אף כי יוקר המחייה בארץ-ישראל הגיע ל-206, אלא שההסתדרות חותרת לעוצמה כלכלית ומנצלת את מצב המלחמה למטרה זו.

אני יכול להביא דוגמאות נוספות. אני סבור, שקיים צורך חיוני בהרפיית המתח. הניחו לנו להשתתף במלחמה כבני ברית, ואל תרשו לשום גורם להפריע. הדרך לפנות אל יהדות ארץ-ישראל היא דרך הסוכנות היהודית. איני מתכוון, כמובן, להתעלמות מכל הגופים האחרים, אולם רצוני להדגיש כי הממשלה לא תוכל למצות את המרב מן היישוב מבלי להיזקק לסוכנות היהודית. כמובן, אפשר שיש סודות שהממשלה סבורה שאסור לה לשתף בהם את הסוכנות היהודית. אין לי כל דרישות בכיוון זה. אבל אני סבור שעל הממשלה לעשות כל שניתן לביטול חשדות. הסכנה לארץ-ישראל לא חלפה כליל גם לאחר ניצחונות מונטגומרי. עדיין יש צורך במאמץ מלחמתי מרבי. אחרי ניצחונות מונטגומרי חשבנו שהצרכים בכוח אדם יפחתו, אולם ההפך היה נכון. אני כבר דנתי עם סר וויליאם בטרשיל ועם מר בויד בשאלת הבאתם של יהודים מאירופה הכבושה בידי הנאצים, וממקומות אחרים, לא רק במטרה להציל חיים אלא גם במטרה לשתפם במאמץ המלחמתי.

אשר ל״ספר הלבן״, אנו יכולים בשלב זה להסכים להיותנו חלוקים לגביו. איננו מתכוונים לעורר את השאלה עכשיו, אולם עלי להוסיף, כי הממשל בארץ-ישראל חרג מעבר לכוונות ״הספר הלבן״. למשל, הסוכנות היהודית ביקשה רישיון לחקור את מרבצי הגופרית שמדרום לעזה, ושלחה לשם כמה מומחים למטרה זו. אנשים אלה הוחזרו כלעומת שבאו בטענה שהמקום נמצא ב״אזור אסור״. הממשלה עצמה לא עשתה דבר לחקירת מרבצי הגופרית הללו. אדמות ממשלה נחשבות כחורגות מתחום החקיקה הקרקעית, אולם הממשלה מסרבת למכור מהן ליהודים, ויהודים הוצאו מקרקעות ממשלה שכבר עובדו בידיהם. אף על פי כן, אני גורס כי לפי שעה עלינו להניח את ״הספר הלבן״ בצד ולהתמקד במאמץ המלחמה.

סר ג'ורג' גייטר: האם יידעת בכל הנושאים האלה את הממשלה בירושלים?

מר שרתוק: עשיתי זאת על קצה המזלג. מעולם לא עלה בידינו לדון עם הממשלה בבעיות אלה במפורט. אנו עמוסים בעבודה יומיומית וגם המזכיר הראשי עסוק מאוד. בדרך כלל, פגישותינו עם המזכיר הראשי קצרות. אנו יודעים כמה קשה לו למצוא פנאי לפגישות בענייני יומיום, וחוץ מזה, האווירה בירושלים אינה נוחה לדיונים שכאלה.

סר ג'ורג' גייטר: לא היה בכוונתי לומר, שהיה עליך לעשות זאת. אני רק רוצה לדעת אם עשית זאת, או אם זו פעם ראשונה שאתה חושף עניינים אלה.

מר שרתוק: על רוב הדברים דיברתי, אולם לא במרוכז אלא מפעם לפעם. למשל, על עניין ה״מרד״ דיברתי עם

מר מקפרסון והוא הכחיש שרעיון כזה נשמע אי פעם.[4] אולם השמועות בעניין זה שרירות וקיימות.

פרופ' ניימיר: קציני צבא בלונדון שאלו אותי מה אנו עומדים לעשות בכל הנשק אחרי המלחמה.

מר שרתוק: הסוכנות היהודית נחשבת לארגון זדוני, שתמיד זומם ומְתַחבל. למשל, הגיעה לאוזני שמועה, כי מודיע אחד דיווח לממשלה על התנקשות מתוכננת בחיי ד"ר מגנס. אני מקווה, שאיוולת שכזאת נזרקה לסל ולא הועברה אל משרד המושבות.

סר ג'ורג' גייטר: אנו שמענו צד אחד של התמונה. אין לי ספק, כי עשוי להיות צד שני שגם הוא צריך להישמע. אני יודע מניסיוני, כי שיתוף פעולה מצריך מאמצים משני הצדדים, אולם אם יינָקטו מאמצים גדולים, גם צד אחד יכול לעשות הרבה. מהי התרומה שאתם מוכנים לתרום?

מר שרתוק: אני כבר הודיתי, כי כמה מחשדותינו היו ללא יסוד. לעומת זה כל חשדות הממשלה אין להם יסוד.

סר ג׳ורג׳ גייטר: אני רוצה להסב את תשומת לבכם לדוגמה אחת של התעוררות חשד. הדבר היה קשור בביקורו של ד"ר סמארט בארץ-ישראל ובטענה שהושמעה בדבר היעדר אדיבות או עלבון כלפי היישוב היהודי. ד"ר סמארט בא לארץ-ישראל במסגרת ביקורו בכמה ארצות. הוא שהה בארץ-ישראל כשבוע בלבד. מטרתו העיקרית הייתה לבדוק את שירותי הרפואה הקולוניאליים שלנו. יהודים בארץ-ישראל קישרו את ביקורו עם הצהרה מסוימת על ביקורי פקידים בכירים של משרד המושבות במושבות בריטניה. ידועה לי הצהרה שכזאת אולם לא ירדתי לסוף מה שאמר פרופ׳ ניימיר בעניין זה. ד"ר סמארט ביקר במוסד יהודי אחד או שניים. לא נעשה שום ניסיון למנוע מגע בינו ובין מוסדות יהודיים. התרשמתי לרעה מממדי החשדנות שהייתה עשויה להתעורר עקב ביקורו של ד"ר סמארט.

פרופ׳ ניימיר: בעניין זה הייתי רק דוור. העברתי מסמך שנשלח אלי.

סר ג׳ורג׳ גייטר: אני שמח שעשית זאת. דברים כאלה יש להניח על השולחן אם רוצים לקיים יחסים נאותים.

מר שרתוק: אי אפשר לקבל מושג כלשהו על תחום הרפואה בארץ-ישראל בלי לסקור את שירותי הרפואה היהודים. קולונל הרון [מנהל מחלקת הבריאות הממשלתית] היה יכול לטלפן למזכיר מחלקת הבריאות של הוועד הלאומי ולהסדיר לד"ר סמארט פגישה איתו יחד עם נציגי ״הדסה״ ו״קופת חולים״.

סר ג׳ורג׳ גייטר: נראה לי שאתם רגישים וממוקדים בעצמכם יותר מדי בעניינים אלה.

מר שרתוק: ייתכן, אולם עובדה היא שהמגע לקה בחסר, ולא בגללנו. סר ג׳ורג׳ שאל מה יכולים אנו לתרום. אנחנו כבר הכרנו בממשלת ארץ-ישראל.

סר ג׳ורג׳ גייטר: אני בטוח כי הסוכנות היהודית לא תרצה לעשות דבר כלשהו שעלול להחלישנו במלחמה.

מר שרתוק: בממשלה יש ניגוד בין מאמץ המלחמה ובין הקו המדיני שהיא רוצה לנקוט.

סר ג׳ורג׳ גייטר: האם הממשלה חיבלה במאמץ ההתגייסות?

מר שרתוק: הממשלה לא נקפה אצבע לעידוד ההתגייסות. הנציב העליון לא אמר מילה על ההחלטה להקים את הרגימנט הארץ-ישראלי. הוא חוזר ואומר שהעבודה בחקלאות ובתעשייה חשובה מן השירות הצבאי.

סר ג׳ורג׳ גייטר: האם למעשה לא עשיתם כמה דברים בעוצמת יתר בתעמולה שלכם לגיוס?

מר שרתוק: לא עשינו שום דבר בניגוד לחוק. למשל, לא היה שום דבר בלתי חוקי בכך שמעסיק לא רצה להמשיך להעסיק משתמט. אילו רצתה הממשלה לקבוע כי פיטורי משתמט אינם חוקיים, כי אז כמובן היה עליה לנקוט פעולה.

פרופ׳ ניימיר: אני רוצה להדגיש, כי היישוב הארץ-ישראלי נתן למאמץ המלחמה, יחסית לגיוס בבריטניה, קרוב לשני מיליון מתנדבים.

מר שרתוק: בנוסף לבעיית מעמדה של הסוכנות היהודית, שוררת באופן כללי אי שביעות רצון משום שהממשלה אינה משתפת פעולה מספיק עם היישוב במאמץ המלחמה. למשל, ליהודים ניתנו תפקידים טכניים אבל לא עמדות ניהול, ואפילו כטכנאים, לרוב הם מספר שתיים ומספר שלוש ולא מספר אחת. הנטייה בארץ-ישראל היא להסתייע בחברות בריטיות. אין לי דבר נגד זה, אבל תמוה שחברות מקומיות אינן מובאות בחשבון. למשל, אנו הצענו הקמת חברות יהודיות-ערביות משותפות. אילו היו מגעינו עם הממשלה הדוקים יותר, אפשר שהצעותינו היו מיישרות הדורים רבים.

סר ג׳ורג׳ גייטר: הייתי רוצה שתתנו דעתכם על מה שאמרתי בעניין תרומתכם.

פרום, ניימיר: תרומתנו היא עצם בקשתנו לשיתוף פעולה אמיתי. אנו תמיד ביקשנו זאת ונמשיך ללחוץ על כך.

מר שרתוק: דרוש מאמץ ממדרגה ראשונה כדי לסלק את החשד.

מר לוקר: טוב יהיה אם תוסדר היוועצות בין הממשלה בארץ-ישראל והסוכנות היהודית.

סר ג׳ורג׳ גייטר: אני ארצה לחשוב על מה שנשמע פה.

הערות: