הקדמה
שם הספר  מאבק מדיני ב'
שם הפרק  הקדמה
כותרת משנה  מאת יואב גלבר

הקדמה

נובמבר 2014

יואב גלבר

 

שנת 1942 הייתה שנה גורלית בתולדות מלחמת העולם השנייה ובתולדות העולם כולו. בשנה ההיא הגיעו הגרמנים לשיא התפשטותם ונעצרו או נבלמו בסטלינגרד ובאל-עלמיין. אירופה כולה, כמעט, הייתה נתונה לשלטונם הישיר או העקיף וכמוה צפון-אפריקה. ארצות הברית אומנם הייתה כבר במלחמה, אך מכונת המלחמה האמריקאית עדיין לא התגייסה במלוא היקפה. בעלות הברית נחלו מפלות בזירת המזרח הרחוק, ששיאן היה בנפילת סינגפור, והיפנים עמדו בשערי הודו. למרות יוזמות אחדות של בעלות הברית בסוף השנה - הפשיטה הכושלת על דיאֶפּ בספטמבר, מבצע לפיד (הנחיתה בצפון אפריקה הצרפתית), הניצחון על הקורפוס האפריקאי של רומל באל-עלמיין והמרדף אחריו במדבר עד לגבול לוב-טוניסיה, ולמרות תחילת ההפצצות המאסיביות על ערי גרמניה, אי-אפשר היה עדיין לראות אור בקצה המנהרה. זו הייתה שנת החשיכה הגדולה.

בתולדות העם היהודי תיזכר שנת 1942 כשיאה של השמדת יהודי אירופה בשואה. ההשמדה השיטתית בברית המועצות אומנם החלה אחרי הפלישה בשנה הקודמת, וניסויים בשיטות של רצח המוני בגז נערכו בברית המועצות כבר אז, אבל התוכנית להשמדה כוללת הופעלה רק בתחילת 1942 ותואמה בין כל הרשויות המעורבות בישיבת התיאום של ביורוקרטים גרמנים הידועה כ״ועידת ונזי״ ב-20 בינואר. במהלך השנה נכנסו לפעולה מרכזי הרצח ההמוני שהוקמו על אדמת פולין: באושוויץ, חלמנו, מיידנק, טרבלינקה, סוביבור ובלזץ. מערכת השינוע של יהודים מרחבי אירופה אל מרכזי ההשמדה במזרח החלה לנוע, שעון החול החל לפעול, לוח הזמנים הוצא אל הפועל ועד לסוף השנה נספו כבר יותר ממחצית קורבנות השואה. העולם החופשי והקיבוצים היהודיים בו היו שקועים בהישרדותם שלהם ולא הבחינו במתרחש או שלא הפנימו אותו. התפנית בהבנת משמעותן של הידיעות ההולכות ומתרבות על הרצח ההמוני של יהודים באירופה ועל שינועם ממערבה למזרחה התחילה רק בסוף השנה.

במזרח התיכון התכוננה בריטניה לקדם את פני הצבא הגרמני למקרה שהצבא האדום יתמוטט והגרמנים ינועו דרך הקווקז או דרך תורכיה לעבר המפרץ הפרסי ותעלת סואץ. למחנה השמיני במדבר המערבי נוספו המחנה התשיעי בסוריה ובארץ-ישראל והמחנה העשירי בעיראק ובאיראן. הפוליטיקה האזורית נדחקה הצדה מפני ההתכוננות למבחן הצבאי. הבריטים הכתיבו ממשלה למצרים, שלטו למעשה בסוריה ובעיראק וחילקו עם הרוסים את השליטה באיראן, שהפכה לנתיב האספקה המרכזי של אמצעי לחימה לברית-המועצות. החזית הפנימית האזורית נרגעה אחרי התהפוכות של השנה הקודמת, אבל איום הפלישה הוסיף לרחף מעל לאזור ויחד עמו החשש מפני התקוממות ערבית.

חיי היומיום בארץ-ישראל, שלא הייתה חזית, התנהלו כסדרם. הכלכלה שגשגה, והצבא הבריטי מילא את מקומה של העלייה שפסקה בהדרגה אחרי פרוץ המלחמה כמנוע העיקרי של הצמיחה הכלכלית. ידיעות על מעשי רצח המוניים של יהודים, שהתפרסמו כסדרן בעיתונות העברית, אומנם הטרידו, אבל לא גרמו לרוב המכריע של האנשים לשנות את שגרת יומם או לחרוג ממנה. אסון טביעתה של ספינת המעפילים ״סטרומה״ בים השחור במרס היה מוחשי יותר בגלל הקשר שלו לארץ ולעלייה אליה.

מתחת לפני השטח התנהל ביישוב בשנת 1942 ויכוח אידיאולוגי ופוליטי תוסס שבמרכזו עמדו סוגיות השתתפותו במלחמה, אופן בניין כוחו הצבאי (וכתוצאה מכך סדרי העדיפויות בגיוסים השונים למאמץ המלחמתי) ודרכי פעולתו במקרה של פלישת כוחות הציר לארץ. לקראת סוף השנה הצטרפה אליהן סוגיית התגובה לידיעות על ההשמדה באירופה, שהיכו את היישוב בהלם עם בואה של קבוצת נתינים ארצישראלים שנתקעו בפרוץ המלחמה באירופה והוחלפו באזרחים גרמנים שהוחזקו בידי בעלות הברית וביקשו לשוב לגרמניה.

המלחמה וענייני השעה אומנם דחקו זמנית את הדילמות העקרוניות של התנועה הציונית שעורר ״הספר הלבן״ שפורסם במאי 1939 מן הדיון הציבורי, אך לא מחדרי הישיבות של ההנהגה הציונית בירושלים, בבריטניה ובארצות הברית. התנועה הציונית התאוששה לאט ובהדרגה מן התבוסה המדינית שנחלה עם פרסום ״הספר הלבן״, והוסיפה להתווכח על יעדי המדיניות הציונית לאחר המלחמה, כשברקע מתנהל מאבק על הנהגתה בין וייצמן המזדקן ונחלש לבין בן-גוריון העולה ומתחזק. לרגע נראה היה במאי 1942 שנמצאה הנוסחה שתאפשר לשניים לשתף פעולה, כאשר ועידת ציוני אמריקה התכנסה במלון ״בילטמור״ בניו-יורק ואישרה את המצע הידוע כ״תוכנית בילטמור״, שינחה את המדיניות הציונית לקראת תום המלחמה ואחריה.

המציאות שמצע בילטמור נועד לספק לה תשובה כבר לא התקיימה כאשר הוועידה התכנסה. מיליוני היהודים שהמצע קבע כי יזדקקו לבית לאומי בתום המלחמה כבר לא היו בין החיים. התוכנית עצמה כיסתה על חילוקי הדעות בלי שפתרה אותם והמחלוקת בין שני מנהיגי התנועה פרצה מחדש כעבור זמן קצר על רקע פרשנותם השונה את המושג commonwealth שנטבע בוועידה - האם הוא מדינה או שהוא יכול לכלול גם דברים אחרים ושונים כמו, למשל, פדרציה יהודית-ערבית.

בעוד שני ראשי התנועה הציונית רבים ומתווכחים ביניהם בבריטניה, ואחר כך בארצות הברית, מי שהנהיג את ספינת היישוב בים הסוער של שנת 1942 היה משה שרתוק, לימים שרת, שכיהן אז כראש המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית לארץ-ישראל, ומילא את מקומו של בן-גוריון בראשות הנהלת הסוכנות. כרך התעודות הזה מכנס את נאומיו, דיווחיו ומכתביו מן המחצית השנייה של השנה ההיא, ומלמד על ההיקף ועל המגוון של פעילותו באותם חודשים.

הנושא המרכזי על סדר יומו של היישוב בתקופה ההיא היה האיום של פלישה אפשרית לארץ-ישראל, תחילה מצפון ואחר כך מדרום, וגיוס הפוטנציאל של היישוב להתגוננות מפניה אם וכאשר תתרחש. שרת היה פטרונה של תנועת ההתנדבות לצבא הבריטי, שבה ראה את היסוד להקמת צבא עברי, והקדיש חלק נכבד של זמנו לטיפוחה במעגלים שונים: דיונים אינסופיים עם השלטונות הצבאיים הבריטיים בארץ ובקהיר על פתיחת אפשרויות נוספות להתגייסות לצבא, על שיפור תנאיהם של המתגייסים ועל הפיכת היחידות העבריות למסגרות לאומיות; ויכוחים עם השמאל הציוני - סיעה ב' ו״השומר הצעיר״ - שהיה מסויג מהתגייסות לצבא והעדיף את פיתוח הכוח העצמי במחתרת; ומגע ישיר עם המתנדבים עצמם, כאשר הגיעו לחופשות בארץ ובמהלך ביקוריו במצרים, בהתכתבות על ענייני יומיום ובחיזוק רוחם בעתות שפל וייאוש במדבר המערבי ובמצרים, בשמירה המשעממת על מחנות שבויים ומחסני תחמושת בארץ, או בשבי הגרמני והאיטלקי.

בתקופה שבה עוסק כרך התעודות הזה השקיע שרת מאמץ רב בניסיונות לשכנע את הבריטים לאחד את פלוגות ה״באפס״ שהוקמו מאז קיץ 1940 לגדודים. בלחץ ימי אל-עלמיין נענו הבריטים לדרישה ובתחילת יולי הכריזו על הקמת ״הרגימנט הארצישראלי״. לאחר חלוף מצב החירום הם ניסו למסמס את המשמעות ונדרש מאבק ממושך למלא את הקמת הגדודים בתוכן ממשי. באותה תקופה גם התנהל הגיוס לצי המלכותי (שהחל בראשית השנה), התרחב גיוס הנשים והתקבלה ההחלטה על גיוסם בארץ-ישראל של מועמדים לקורס טיס לחיל האוויר המלכותי. מוסדות היישוב ניסו להנהיג משטר של גיוס חובה בחברה שהייתה ביסודה וולונטארית והקימו לשם כך את ״המרכז להתגייסות היישוב״, שנועד לכוון את המתגייסים לצבא, לנוטרות ולסיוע למשקים, להחליט מי הולך לאן ומי פטור מגיוס ומאלו סיבות.

לצד העיסוק ההכרחי בבעיות היומיום, שעיקרן קשורות במלחמה ובכלכלת המלחמה, הותיר לעצמו שרת זמן גם בימים הקשים ההם של קיץ וסתיו 1942 למחשבה, להתנצחות ולכתיבה על סוגיות היסוד של הציונות והיישוב ועל המצפן האידיאולוגי שלהם בסערת הזמן. מומלץ לקורא לעיין בשתי תעודות המייצגות בכרך את הקו הזה בפעילותו המדינית של שרת: פרוטוקול הדיון של נשיאות הוועד הפועל הציוני המצומצם (פורום שכלל את חברי הוועד הפועל הציוני שנמצאו בזמן המלחמה בארץ-ישראל) עם משלחת קבוצת ״איחוד״ על המדינה הדו-לאומית ב-23 בספטמבר 1942 (מסמך 136), והרצאתו של שרת על שורש העימות היהודי-ערבי בסמינר הארצי הראשון למפקדי ההגנה ב-28 בספטמבר (מסמך 139).

הנושא הבולט בהיעדרו המוחלט כמעט מן הכרך הזה ולא באשמת העורך, חלילה, הוא כל מה שעבר בחודשים ההם על יהודי אירופה. שנת 1942 הייתה, כאמור, שנת השיא של שואת יהודי אירופה. העיתונות הארצישראלית של השנה ההיא התמלאה בהדרגה ידיעות על מעשי רצח המוניים במזרח אירופה, ולקראת הקיץ גם על גירושים למזרח מגרמניה, מצרפת ומהולנד. כותרת ענק בעיתוני ה-30 ביוני, מועתקת מן העיתונות הבריטית שפרסמה את הדברים יומיים לפני כן, הודיעה על 700 אלף יהודי פולין שנטבחו עד אז. הידיעות התקבלו תחילה בחוסר אמון, ואף נתקלו בהכחשות. בעיתונות התנהלו דיונים ואף פולמוסים על אמינותן ועל מה שצריך לעשות בעקבותיהן. בסוכנות ובהסתדרות נאספו דיווחים מזעזעים של שליחי התנועה הציונית והחלוץ בשווייץ ובתורכיה הניטרליות, אך לכל אלה אין הד בסדר היום של דיוני מוסדות היישוב, תנועותיו ומפלגותיו.

בסוף יוני ובתחילת יולי 1942 היה מבטו של היישוב כולו מופנה אל המתרחש במדבר המערבי, בגבול לוב-מצרים ואחר כך בתוככי מצרים. החרדה מפני פלישה והניסיונות הבהולים להתארגן לקראתה הסיחו את הדעת ואת תשומת הלב מן הנעשה בפולין הרחוקה. היציאה מן החרדה הייתה תהליך אטי, שהסתיים רק עם המתקפה של המחנה השמיני באל-עלמיין בסוף אוקטובר. במקביל ליציאה ההדרגתית מן החרדה התרבו הידיעות על הרציחות והגירושים מאירופה, שהגיעו ממקורות עיתונאיים או נשלחו על ידי השליחים משווייץ (ריכרד ליכטהיים) ומטורקיה (חיים ברלס) שתבעו תשובות, הנחיות ובעיקר פעולות לעורר את דעת הקהל.

בתחילת אוקטובר 1942 חזר בן-גוריון לארץ והחל במסע שכנוע שנועד להפוך את ״תוכנית בילטמור״ ל״תוכנית ירושלים״. בסוף אותו חודש, ביום בו החלה המתקפה הבריטית באל-עלמיין, עלו הידיעות על גורל יהודי אירופה לראשונה בשנה ההיא על סדר יומה של הנהלת הסוכנות, עדיין כסעיף אחד בין סעיפים רבים שעסקו ביומיום של חיי היישוב וביחסיו עם שלטונות המנדט. חוסר האונים אפיין את הדוברים, שכל שיכלו לחשוב עליו היה להזעיק את בעלות הברית, אלא - כפי שציין שרת בדיון - אלה כבר היו נתונים במלחמה טוטלית עם הנאצים וגרורותיהם, ומה יכלו לעשות יותר מלהילחם (ועדיין היה זה לפני שהמלחמה שינתה את כיוונה והיוזמה עברה לבעלות הברית)?

כעבור פחות מחודש יצא שרת לבריטניה, לראשונה מאז התפשטה המלחמה למזרח התיכון. מבריטניה הוא המשיך לארצות הברית ושב ארצה רק באפריל 1943. שלושה ימים אחרי צאתו התפרסמה הודעת מוסדות היישוב על השואה, שבאה בעקבות העדויות שמסרו חברי קבוצת המוחלפים הארצישראלים שהגיעו ארצה ב-18 בנובמבר 1942 במסגרת הסדרי חילופים של אזרחי שני הצדדים במלחמה. מקצת האנשים היו עדי ראייה בעצמם לאקציות בגטאות פולין, והמפגש הישיר עם מי שבאו ״משם״ הרס רבים ממנגנוני ההגנה שנבנו ביישוב במהלך השנה שקדמה לבואם.

לשרת נודע על עדויות המוחלפים ברגע האחרון, ערב צאתו לשליחות ללונדון (עמ' 614, "אחרית דבר"), אבל הוא החמיץ את הסערה שפרצה ביישוב לאחר פרסום ההודעה, את יום האבל הלאומי שהוכרז ביישוב ב-2 בדצמבר ואת הדיונים האינטנסיביים שהתנהלו במוסדות שונים ובעיתונות על מה שניתן ולא ניתן לעשות, דיונים שיצא מהם מעט מאוד.

באותם ימים היה שרת בלונדון, המנהיג הראשון שהגיע מארץ-ישראל לבריטניה מאז יולי 1941, והביא את דבר היישוב לאנשי המשרד הציוני של וייצמן. המקבילה בבריטניה ובארצות הברית להודעת הסוכנות על השואה בנובמבר הייתה הצהרת שרי החוץ של בעלות הברית ב-17 בדצמבר 1942, אבל התהודה הציבורית נבלעה בידיעות על המלחמה. לא היה בלונדון כר פעולה דיפלומטי של ממש, וכאשר יצא שרת מלונדון לארצות הברית מצא את עצמו לראשונה בעין הסערה של המאבק בין וייצמן ובן-גוריון. הוא ניסה - ללא הועיל - לפשר ביניהם, אך רק קומם עליו את שניהם. שם, בשלהי 1942 ובתחילת 1943, אפשר למצוא את ראשיתו של הקרע שהפריד בין שר החוץ שרת וראש הממשלה בן-גוריון, ובין ראש הממשלה שרת ושר הביטחון בן-גוריון, בשנות החמישים.

 

העתקת קישור