252

אל: חברי לשכת מפא"י, תל-אביב

15/10/1946

(העתק במכונת כתיבה)

קווים לוויכוח במלחמת הבחירות לקונגרס הציוני הכ״ב

1. חשבון בילטמור:

א. זו הייתה התוכנית המדינית המוכרחת היחידה בתקופה זו.[1] חייבוה:

א) הסה״ל שגזר על ידי גודל מדינה ערבית[2] וקרא לנו תגר להכריז על תוכניתנו אנו;

ב) התבגרות היישוב במלחמה, בכור הגיוס והמאמץ הכלכלי, והבלטת הסתירה בין היכולת הכבירה הספונה בו לבין משטר כפיפותו לשלטון זר;

ג) שואת אירופה ושאלת הקיום שהועמדה בפני הגזע היהודי;

ד) ההכרח בעלייה המונית ומהירה ובפיתוח רחב ממדים אשר רק שלטון יהודי יבצעם;

ה) השלמת התעצמותו של המזרח התיכון שהעמידה את בעיית עתידה המדיני של א״י להכרעת-אלתר;

ו) התגבשות חבר אומות ערב והתנשאותו לבלוע את א״י;[3]

ז) הקמת איגוד האומות המאוחדות [באוקטובר 1945] ושאלת מקום העם היהודי בתוכו;

ח) תקופה הרת עולם - אם לא עכשיו, אימתי?

ב. צו השעה היה לראות את תעודת דורנו באספקלריה היסטורית מרחיקה ולהעמיד את המטרה הסופית כתוכנית המדינית המעשית, מתוך שיקול הצרכים והאפשרויות האובייקטיביים של העם היהודי ושל א״י.

ג. תוכנית אחרת הייתה תוכנית ללא מטרה. כל תוכנית אחרת הייתה מפגרת אחרי קצב הזמן ומתנכרת לרוח התקופה.

ד. שום תוכנית אחרת לא הייתה מאחדת את העם ומרימה את רוחו. שום תוכנית אחרת לא הייתה מרכזת במידה כזו תשומת לב בין-לאומית ומחייבת לחוות את השאלה היהודית

א) כשאלה בין-לאומית דוחקת;

ב) כשאלה שפתרונה קשור אורגנית בא״י.

ה. אלמלא תוכנית זו - היינו נותנים את הדין לפני הדורות הבאים, וכל התולדה היהודית, כדור קטן-אמונה, מעוט-העזה, דל-חזון.

2. מדינה בחלק מהארץ:

א. א״י כולה כמדינה יהודית - זו הייתה תוכנית מכסימום, לא מינימום. השגת המכסימום הייתה אפשרית מבחינה אובייקטיבית, אך בשום פנים לא הייתה בטוחה. רק תמימים יכלו להניח בבִטחה כי המטרה תושג במלואה ובזמן הזה. רק קנאים שוטים יכלו להיתפס לגרסה של הכל או לא כלום. מדינאות מעשית הייתה חייבת להביא בחשבון מראש אפשרויות של הגשמה מפושרת, פגומה, מקוצצת.

ב. א״י כמדינה יהודית - פירושו שני דגשים:

א) מלוא השטח;

ב) מלוא הריבונות.

היה ברור שהפשרה והקיצוץ עלולים לחול בכל אחד מהשניים. אי-אפשר היה להירתע בתביעת מלוא הריבונות מחשש פן יביא הדבר למדינה בחלק מהארץ. אי-אפשר היה להירתע בתביעת מלוא השטח מחשש פן התוצאה תהא א״י שלמה ללא מדינה יהודית. עד היכן אפשר לוותר בשטח ומהיכן ואילך ויתור בשטח מרוקן ריבונות מתוכנה הממשי; וכן עד היכן אפשר לוותר בריבונות ואילך והיכן קיצוץ בריבונות גורם הפסד שאינו יוצא בשכר שטח נוסף - זאת תקבע המדינאות המעשית.

ג. עמדה המקריבה מראש את הריבונות על מזבח השטח והדוגלת באי-ויתור כלשהו על שטח מבלי לשים לב למחיר שישולם בריבונות - זרה לעבר ומתנכרת להווה: היא מנתקת עצמה משורשי ההיסטוריה היהודית, אשר עליה, לכאורה, היא נשענת, ומתעלמת מהצרכים המשוועים של השעה הנוראה. מפת העצמאות היהודית, הממשית על פני שטחה של א״י, השתנתה בעבר מתקופה לתקופה - לפעמים התרחבה ולפעמים הצטמצמה מאוד. גם אילו נכלל כל שטח א״י המערבית בתחום המדינה היהודית, היו חלקים ניכרים של הארץ נשארים עוד זמן רב סגורים למעשה בפני התיישבות יהודית של ממש. בינתיים, ולתקופה ארוכה, כל שטח שיש עמו ריבונות - גם אם תהא מסויגת, אבל תכלול את הסמכויות העיקריות - יגדיל לאין שיעור את ממדי השטח הזה כשדה קליטה וכיסוד לעצמאות חיה.

ד. פתרון שאין עמו עצמאות לאלתר, או לפחות קפיצת דרך לעצמאות, עלול לדחות לתקופה ארוכה את התגשמות תקוות הדורות אם לא להצמיתה כליל. הוא, על כל פנים, יניח את העם היהודי עומד כעני בפתח אצל האומות, יכבול את יוזמתו ותנופתו ההתיישבותית ויקפח את אפשרות ההצלה הרחבה לשארית הפליטה. שמירת שלמות הארץ בשום אופן לא תכפר על ההפסדים וההחמצות הפטליים האלה, כל שכן אם שלמות זו תהא מסגרתית בלבד ולמעשה תחובל ותקוצץ ע״י אזורי המשטר הקרקעי או המינהלי [״תקנות העברת קרקעות״] שיקוים או שיוקם בארץ.

ה. חומר המצב אינו מצדיק תקווה קלה להגיע במהרה אפילו לריבונות מסויגת אך ממשית בשטח מקוצץ אך הוגן. החזות שלפנינו היא ניסיון נמרץ להטיל עלינו בכפייה את תוכנית מוריסון[-גריידי] עם כל הכרוך בה. אנו נעבוד בכל משטר וניאבק עם כל משטר עד שנגיע למטרתנו. אך השאלה היא, במידה שהיוזמה והברירה בידנו, לאיזה פתרון מעשי אנו חותרים ובאיזה מוצא מן המצר אנו בוחרים. במילים אחרות - מהו לדידנו הרע במיעוטו. לא ייתכן שערכים שנתקדשו ונתאבנו יעבירונו על דעתנו לבלתי הישמע לצו החיים וההתפתחות ע״י בחירה בדרך המבטיחה יתר כוח וחירות בפחות זמן. אם תתייצב התנועה על הדרך הזאת ותחתור בכל הכוח והתבונה למטרתה, לא מן הנמנע שתוכל לסייע ליצירת מסיבות אשר יעשו את ההישג ההיסטורי הגדול לאפשרי במהרה בימינו.

3. כלפי התנועה לאחדות העבודה:

א. יש להזמין את סיעה ב'[4] לערוך מאזן - מה הרוויחה, מבחינתה, ע״י פרישה מהמפלגה? במה סייעה בהתבדלותה, להרמת קרנם של אותם ערכי תנועה ומדיניות בהם היא דוגלת ואותם היא עושה יסוד לפירוד וקרניים לנגח את המפלגה. בהיותה בתוך המפלגה הגדולה [מפא״י], הנושאת באחריות מרכזית להנהגת ענייני תנועת הפועלים והציונות, היה לאל ידה להשפיע ברוחה ובמשקלה על הכרעות מדיניות. ע״י התבדלותה היא שללה מעצמה אפשרות זו והפקירה את הערכים עליהם היא נלחמת. אם כזהו מאזן קיומה הנפרד, מה זכותה לקרוא לפועלי א״י שיתמכו בהופעתה הנפרדת בבחירות ובקונגרס?

ב. סיעה ב' בהתבדלותה ניתקה את עצמה מאחריות מדינית. שוב אין היא נתבעת לפתור בעיות הלכה למעשה. היא חזרה להיות מפלגת אופוזיציה קטנה היודעת למפרע שאין ההכרעה תלויה בעמדתה ובהחלטותיה. ובאמת מכוונים דיוניה לקביעת עמדה בלבד ולא להכרעה, להצהרה ולא לביצוע. במידה שחבריה נושאים בתפקידים אחראים בשליחות כלל התנועה, הם מצטמצמים ממילא בפינות שבהן הועמדו על המשמר.[5] אין מפלגתם חיה את חיי החזית הרחבה והמסועפת. עם הצטמצמות מגעה עם המציאות המדינית לכל שטחיה, הולכת ומצטמקת מחשבתה המדינית, הולכת ונשדפת יוזמתה. אחד הקווים הבולטים בעיתונותה הוא העקרות הגמורה של מחשבה מדינית חיובית והשקעת כל המרץ והלהט בדברי פולמוס וקנתור.

ג. מתוך שסיעה ב' חדלה לחיות את חיי הכלל האחראי והפכה חלק, היא נקטה שיטה לרכז כוחה בעמדות מסוימות והפקירה, מבחינתה, גזרות אחרות של החזית. כך נהגה בשדה בניין כוח המרי. בשלב מוקדם מאוד של המלחמה [מל״ע-2] היא פסלה מבחינה ציבורית את הגיוס לצבא.[6] חבריה הוסיפו להתגייס, אך הסיעה כגוף הפסיקה את דאגתה לגיוס ציבורי ומדיני. היא חדלה לשלוח לצבא כוחות מדריכים בעלי ותק בתנועה כשם שעשתה בתחילה. חבריה התגייסו לחטיבה היהודית הלוחמת ונלחמו בשורותיה בגבורה, אך לסיעה כגוף מכַוון אין חלק ונחלה ביצירה הזאת. אדרבא, אילו הייתה הלכה כמותה - היינו, התנגדות ליציאת הגדודים מהארץ - לא הייתה יציאה זו באה לעולם כלל והפרק המזהיר בתולדות ישראל בימינו - הופעת החטיבה העברית בחזית - לא היה נכתב. עיתון הסיעה [השבועון ״התנועה לאחדות העבודה״] היה היחיד בארץ שבו נכתבו דברים אשר פסלו לחלוטין את הכוח העברי הלוחם בחזית המלחמה. הכרוז על הקרבות בחזית איטליה, שלא הכיל ברכה ללוחמי החי״ל, היה של סיעה ב'.[7] וכאשר נסתיימו הקרבות הזדרזה הסיעה לסתום את הגולל על שליחות החי״ל באירופה. מנהיגיה תבעו במוסדות מאמצים דחופים להחזיר את החיילים מייד לארץ והריצו מכתבים לחטיבה לאמור: תפקידכם נגמר - שובו הביתה! ושוב, אילו הוכרע אז גורל החי״ל לפי אצטגנינותה של הסיעה, לא היה קם כל המפעל הנשגב והנהדר של החטיבה בהצלת שארית הפליטה, בשיטוט על פני כל אירופה לכינוס נידחים, בארגון המחנות וההכשרה החלוצית, והעיקר - בהרמת נס העלייה, בפילוס נתיבות לנדידה הגדולה [״הבריחה״] לקראת החופים ובביצוע ההעפלה בפועל ממש.

ד. דוגמה אחרת לאותה מידה של שמרנות נוקשה ואי-ראיית הנולד היא עמדת הסיעה לוועדה האנגלית-אמריקנית, אשר היא דרשה להחרימה.[8] ההופעה היהודית בפני אותה ועדה, בהנהגת הסוכנות היהודית, נתנה לנו אך כבוד, וההמלצה היחידה שיש לה כיום משקל בדיונים בשאלת א״י היא ההמלצה על העלאה מהירה של 100.000. הוועדה גם מילאה תפקיד מכריע בקביעת עמדתו השלילית של נשיא ארה״ב לתוכנית מוריסון. מסקנות הוועדה, עם כל השלילה שבהן מבחינתנו, באו כאכזבה מרה והכבדה רצינית לממשלה הבריטית בתוכניותיה לגבי א״י. המסקנות לא היו מתנסחות בשום פנים כאשר נוסחו אלמלא ההופעה היהודית, לאורך כל החזית, ובייחוד בירושלים.[9]

ה. בפורענות הנוכחית, ולקראת הימים הבאים, מושתתת מדיניותה של התנועה לאחה״ע על שלושה יסודות:

א) ריכוז כל המרץ במאבק הכוח [״המאבק המזוין״] כדרך המלך, אם לא הדרך היחידה, של המאבק הציוני בכללו, והתנגדות גמורה לכל ניסיון של מו״מ מדיני עם אנגליה כל עוד לא חל שינוי גמור ומכריע במדיניותה;

ב) שלילה גמורה ומוחלטת של כל תוכנית לחלוקת הארץ עם הקמת מדינה יהודית בחלק ממנה;

ג) המשך המנדט הבריטי, כמובן מאליו, על מנת להכריח את אנגליה לקיים באמונה את הוראותיו לגבי הקמת הבית הלאומי היהודי.

לעומת זה, המפלגה [מפא״י] גורסת:

1) מאבק ציוני בכל החזיתות ובכל השיטות, גם דרך ההתנגדות בכוח, אבל לא מתוך הטלת כל התוקף על הדרך הזאת אלא מתוך שילובה בכל יתר כיווני המאבק והתאמתה לחילופי המסיבות והשלבים;

2) נכונות לכל הזדמנות נאותה ומכובדת לחידוש המו״מ ומאמצים להגיע להזדמנות כזו;

3) חתירה בכל הכוחות להגיע לעצמאות יהודית ממשית, אם לא בכל הארץ אזי בחלק הגון ממנה, ולהוציא את מפעל התקומה היהודי ממחנק המנדט הבריטי.

השמרנות, הנוקשות והתלישות של סיעה ב' נותנים אותותיהם בכל אחד מיסודות תוכניתה ובצירופם יחד. הצירוף הזה אכול סתירות פנימיות. יש מן ההיגיון בהנחה שע״י הטרדה והצקה עקשנית, מתמדת וממושכת, אפשר להמאיס על האנגלים את תפקיד שלטונם בא״י עד כדי כך שיום אחד תקוץ נפשם בכל המכשלה הזאת והם יחליטו לצאת מכאן וחסל! למעשה זו אפשרות רחוקה מאוד. אבל יש בזה לפחות היגיון מופשט. יש יותר היגיון מעשי בהנחה, שבדרך זו, עם לחץ אמריקה, ועם גירוי דעת הקהל בתוך אנגליה ועם הוכחות מעשיות, בכוח וגם לא בכוח, שאין כל תכלית למדיניות שהם נוקטים בארץ, אפשר יהיה להביא את האנגלים לידי הסדר שישמור בידם מה שהכרחי להם אבל מבחינות אחרות יפרוק מעל שכמם-הם את המשא ויטילו על שכמם של אחרים. אבל אֵי ההיגיון שבהנחה, שבדרך ההטרדה והפגיעה אפשר להכריח שלטון לא רק לפרוק מעליו את העול אלא להטיל על עצמו עול עוד יותר כבד ולהוסיף שאת בו - ודאי שוב מתוך חימור וזירוז בלתי פוסק בדרך ההטרדה והפגיעה? אפשר להביא בכוח את הסוס אל השוקת אבל אי-אפשר להכריחו לשתות. נמצא שאל״ף וגימ״ל של סיעה ב' הם תרתי דסתרי. אבל גם אל״ף ובי״ת אינן מתיישבות. כי מהו ההיגיון הפנימי של דרך אל״ף, אם רואים בה לא פרט מכלל אלא חזות הכל? ההיגיון הפנימי, בהתפתחות הדרך, הוא עד חורמה - ז״א צאו מכאן. אזי אנו נשארים טן-דו [היישוב וערביי א״י] והדבר היחיד שניאלץ ונוכל לעשות הוא לתפוס בידינו אותו חלק, או אותם חלקים של הארץ, שנוכל להחזיק בהם בכוחנו-אנו - הווה אומר, חלק יותר קטן, ואולי הרבה יותר קטן, מזה שמדובר עליו לרגל איזו תוכנית של חלוקה היכולה להתקבל על הדעת.

סעיף זה נכתב בהנחה שבשאלת מדינה בחלק מהארץ הגיעה שעתנו לדבר דברים ברורים – וגם אין לנו ברירה, לאחר העמדה שנוקטה בפריס. אם את מחירה נשלם בין כה וכה, ננסה לפחות להרוויח משהו.

4. כלפי השומר הצעיר:

א. הרבה ממה שנאמר על סיעה ב' חל גם עליהם (בייחוד סעיפים א-ב של פרק 3). הדוגמה הניצחת - מדיניות הגיוס שלהם ״רק להגנת הארץ״, שהייתה בלתי מציאותית לחלוטין מהצד המעשי ונפסדת לחלוטין מכל בחינה מדינית, לאומית ומוסרית. אילו הייתה הלכה כמותם, לא היינו באירופה, לא היינו בחזית, לא הייתה בריגדה, לא הייתה אפילו הפעולה, הנראית עכשיו כצנועה, של הפלוגות [היהודיות הא״י בצבא הבריטי] באיטליה לפני היות הבריגדה, לא היה כל מפעל הגולה הכביר של הבריגדה. אבל הלכה לא הייתה כמותם וחבריהם מילאו חובתם ונטלו חלק בשכר - שלא בזכות תנועתם.

ב. מדינה דו-לאומית היא סיסמת-פתרון לבעיית א״י בארץ.[10] אין בזה שום פתרון, אף לא ניסיון של פתרון, לבעיית העם היהודי.[11] מדינה דו-לאומית זהו הסדר בשטח הסטטיקה הפלשתינאית. אין בזה שום נגיעה בדינמיקה היהודית, בבעיית מעמדו וגורלו של העם היהודי בעולם לעתיד לבוא. נקודת המוצא שמתוכה מגיעים לדו-לאומיות נעוצה בחיי הארץ. אם עומדים על רקע חיי העם ומבקשים פתרון לבעייתו, תשובה לשאלת קיומו ועתידו - אין בשום פנים להגיע לפתרון זה. נמצא שזהו סילוף מהותה של הציונות, תחליף-כזב לחזון ההיסטוריה היהודית. מדינה דו-לאומית פירושה: כמונו כהלווציה [שוויץ] כקנדה. אבל עומד עם יהודי ברחבי תבל ועל משואותיו באירופה עם גרעין כוחו המגובש בא״י ומתריס: אני עם ואני תובע לעצמי ארץ בעולם ומקום במשפחת העמים. מה תשובה יש לתביעה זו במדינה דו-לאומית? אך גם לגבי א״י כארץ זהו פתרון אך להלכה, לא למעשה. כי על גבי התהום הפעורה כיום בין שתי החטיבות הלאומיות [בא״י] אי אפשר להקים בניין ממלכתי שיחזיק מעמד. ממילא פירושו המלכת הכתוב השלישי[12] והאדרת כוחו. א״י כמדינה דו-לאומית [היא] מסווה מתוצרת מרחביה ומשמר העמק[13] לשלטון בריטי, אימפריאליסטי זר, מוחלט בא״י.

הערות: