173

אל: אליהו ששון, ירושלים

11/9/1946

(העתק במכונת כתיבה)

לעטרה שלומות שגיאים,

את מכתבך היקר[1] קיבלתי והמה לבי בקריאתו. כל תפילתי כי הכישלונות וההחטאות[2] לא ישברו רוחך וכי תוסיף לחתור קדימה בכל העוז ושאר הרוח שניחנת בהם.

אבל אל תאמר: ״הגישה שלי לא הייתה ציונית אלא מזרח-תיכונית״.[3] דיבור כזה אין להעלות על הכתב ובקריאת המכתב לחברים הוכרחתי להשמיטו. אמור: ״גישתי הייתה מזרח-תיכונית יותר מציונית גרידא״. כל ההסבר על עצם בגרון[4] הוא ציוני נוקב!

ממכתבי שהגיע לידיך היום ראית כי בשבילי נסיעתך לבל עובדה ואני מחייבה בכל לב. אני מניח שפקפוקיך נעלמו או לפחות נכבשו. היה מקום להיסוס אילו כפינו אותך על היושבים שם. אך אם גם הם דורשים - ובמפגיע[5] - הרי דרכך סלולה. תשתדל להעביר את רפאל [שילוח] אליך, כי בכמה עניינים יוכל להיות יותר לעזר מנתנאל, אך תשפוט בעצמך בהגיעך.

עכ״פ תצטרך לקפוץ אל לוט כדי לשוחח יסודית עם אלופנו [ב״ג].

*

אני כותב בלי ביטחון אם שדר זה ימצאך לפני צאתך או אַחַר. אם אבודן נוסע [איתך] - מה טוב. אם לא ויש שהות להסיעו - הריני בעד זה בכל תוקף. אם אין שהות - אין עצה!

ידעתי היטב את תככיו של החמרן - הייתי הראשון להזהיר את אנשינו מפניו - אבל דווקא מפני שהוא [ערבית: ״ממזר״] צריך שיקבל תשובה כדבעי וחשוב לאין ערוך שיקבלנה בשפתו כי הוא יחבר דו״ח ויש לשים בפיו. הוא לא יוכל שלא לחבר דו״ח על השיחה - אצלם מקפידים מאוד בכמו אלה. ואין להשוות את בעל זלדה [משה עיראון] לאבודן. וכמובן [ייאמר לו כי] לא בא אבודן במיוחד. בא לגושן בעניינים כספיים שלנו - מו״מ עם חוגים יהודים וכיו״ב. ולא אכפת כלל אם תלכו שלושתכם. אתה ובעל ז. - הלא כבר אורחים קבועים, ומכיוון שנזדמן אבודן, לקחתם אותו איתכם.

גם אצל ראש המשלחת [סטנסגייט] - אם יתקיים הראיון - יועיל מאוד אבודן, כי הוא אוצר בלום של ידיעות ואין לדעת מה ישאל אותו זקן (אגב - מכרי, היה בביתי בירושלים).

כיוון שאתה נוסע [ללונדון] רצוי שתדע בדיוק עמדתי בשאלת המו״מ [וש״ע]:

1) הייתי בעד השתתפותנו [בוש״ע] אגב הודעה מראש שאנו דוחים בסיס הממשלה ועומדים על בסיסנו. לא ראיתי שום נזק בהשתתפות כזאת. שללתי הדעה, כי ע״י עצם ההשתתפות אנו מתחייבים על גזר הדין, נותנים יד להחנקתנו וכו'. דעה זו מופרכת לחלוטין לאור הניסיון של הוועידות הקודמות ושל הופעותינו בפני ועדות. ולהיפך, ראיתי בזה אפשרות של מניעת נזק. כי אי השתתפותנו פוטרת מאחריות כלפינו ומשחררת מלחץ שלנו, מגבירה לחצו של הצד שכנגד, אינה מוסיפה לנו סעד בדעת הקהל ונותנת תירוץ בפי השלטון שאנו, בהפקירנו את ההגנה על ענייננו, בעצמנו אשמים בתוצאות שליליות לדידנו. גם לא שללתי אפשרות שנועיל ע״י השתתפות. לא היינו באים, כמובן, להציע תיקונים בתוכניתם, אבל ע״י לחץ לצד תוכניתנו והסברת הכרחיותה אולי היינו מצליחים להביא אותם לידי תיקונים בתוכנית שלהם, מבלי שאנו נתחייב עליה; ז״א שבבואם לכפות היו מנסים לכפות תוכנית קצת פחות גרועה, בעוד שלנו כל החופש להילחם גם בתוכנית המתוקנת. גם ראיתי אפשרות להסתייע במו״מ שלך ובהישגיו מעבר [הירדן] ובגושן - אפשרות המתקפחת בהרבה ע״י אי השתתפות.

2) מלבד השיקולים הכרוכים במו״מ כשלעצמו, ראיתי צורך ב-de’tente [הפגת מתח] בינינו לבין השלטון בשלב זה, למען נוכל לערוך כוחותינו לקראת המשך המאבק תחת חיפוי של המו״מ מבלי להבליט שהוכרחנו לקבוע הפוגה [ב״מאבק המזוין״] ולמען השג בינתיים הקלות ידועות: שחרורנו והפסקת חיפושי נשק מגן.

3) לא גרסתי את נוסח המכתב מ-16/8 [אל הול] שדרש מהממשלה אולטימטיבית לקבל את בסיסנו. היה ברור שהתשובה תהיה שלילית, כי תשובה חיובית היה פירושה אחת משלש:

א) הסתלקות מבסיס שכבר הוכרז עליו והערבים דחוהו;

ב) ויתור על המו״מ עם הערבים והסתפקות במו״מ איתנו בלבד;

ג) מו״מ עם הערבים על בסיס אחד ואיתנו על בסיס אחר.

אף אחת משלוש אלה לא באה בחשבון. חייבתי את נוסח התשובה רק במידה שהיה זה ניסיון אחרון להזיז את הממשלה לטובתנו כדי להוציא ממנה איזו הבטחה, אבל לא על מנת למצות את הדין עד לאי-השתתפות. עניין הצגת אותו תנאי במכתב מ-16/8 נראה לי גם מבחינה אחרת. דבר אחד אם אנו מביאים לציבור חלוקה כהישג, דבר אחר לגמרי אם אנו מכריזים על חלוקה כוויתור ואיננו משיגים אותה. אני מבין שהיה הכרח באמריקה להציע דבר ממשי - ובמסיבות הנתונות רק מדינה בחלק הוגן מהארץ היה יכול לשמש אותו דבר ממשי. אבל גם אם לא הצלחנו ״להרכיב״ את התוכנית לממשלת ארה״ב על מנת שתציע אותה ללונדון כתוכנית שלה, ונודע בשערים שזוהי תוכניתנו - לא היה הכרח לקבוע זאת במסמרות במכתב רשמי למה״מ שהפך עכשיו מסמך פומבי.[6] מדוע לא יכולנו להסתפק, בכתב, בנוסחה כללית, שהבסיס שלנו הוא מדינה יהודית, ורק בשיחות שבע״פ להסביר שנהיה מוכנים לדבר גם על מדינה בחלק מהארץ. עתה אנו עומדים בפני העולם כולו, בכלל זה עולמנו [היהודי], בחלוקה כמכסימום בלתי מושג של דרישותינו. במכתבי ללוט שנשלח בתחילת ההתייעצויות שם[7] - נכתב בטרם התחילו ההתייעצויות - הצעתי שנכריז כי אנו הולכים לוועידה להגנת זכויותינו במלואן, על יסוד תוכניתנו המדינית המוצהרת [״בילטמור״]. אחרי כל התהפוכות אינני סבור שטעיתי אז.

4) בתשובת הול מ-26/8 ראיתי פתח. אומנם צר, אולי רק סדק, להסכים להיכנס למו״מ גם לאחר מכתבנו מ-16/8, כי יכולנו לפרש התשובה כאומרת, שאין בסיס קבוע מראש לוועידה בתור כזו - יש בסיס לממשלה ויהיה בסיס לנו ונראה מה יצא. אין זאת אומרת כלל וכלל שראיתי סיכוי ממשי להביא את הממשלה לידי קבלת תוכניתנו לאחר שבירור הביניים עם ב.[ווין] העלה חרס, אבל מבחינה פורמלית ראיתי אפשרות לוותר באותו שלב, ואילו את הכניסה למו״מ חייבתי כמקודם לגופה, לפי הנימוקים שבסעיפים 2-1. גם בשאלת הנציגות ראיתי במכתב הול נסיגה, כי לכתחילה היה הנוסח שלהם - תציעו ואנו נבחר, ופעם אחת נאמר בפירוש כי העצורים אינם באים בחשבון, ואילו במכתב מ-26/8 נאמר ״על מנת שנגיע להסכם״ וב. אמר בע״פ שבעניין זה לא יהיה קושי.

5) לאחר הליכת נ״ג אל ב. בשלב שלאחר קבלת מכתבם מ-26/8, שחזרה ואישרה את עמדתנו מ-16/8, שוב לא ראיתי אפשרות של נסיגה מבלי ביזיון כלפי חוץ (להופיע בפניהם כסחטנים, שאין להתיחס ברצינות לדיבורם) והשפלה ומבוכה מבפנים, שכן העמדה נקבעה במסמרות ונתפרסמה.

6) תשובתו האחרונה של הול, ובייחוד אופן פרסומה ב-בי.בי.סי., היו בעיני בבחינת ״אשר יגורתי״. כלפי דעת הקהל באנגליה הייתה יד הממשלה על העליונה: ״לא ייתכן שצד אחד יכתיב את הבסיס שלו דווקא״ או משהו מעין זה (לכך נוספה עכשיו עוד שפת החלקות של הרחמן [אטלי]: ״אין זו החלטה, חלילה, זוהי רק 'הצעה'״[8] וכו׳). תחת רושם התשובה הזו לחץ עלי ד״ר [דוד רמז] שאעביר דעתו, כי יש להיאחז בהזדמנות המכובדת הראשונה כדי להיכנס למו״מ, ואתמוך בה. ד״ר לפחות רואה את הקושי שיש בנסיגה לאחר קביעת העמדה פעם ופעמיים ושלוש. י״ג כאילו מתעלם מקושי זה ומציע בתכלית הפשטות: להציג שני תנאים - שחרור והפסקת חיפושים - ואם יתמלאו - אזי ללכת. (ב״י [ברנרד יוסף] תומך בקו לוט לכל שלביו). מתוך כך הבעתי גם דעתי שאם יש מוצא מכובד לנסיגה - יש להשתמש בו, אבל לאמיתו של דבר איני רואה מוצא כזה כיום. כלפי עצמי התפשרתי עם העובדה כי בשלב זה איננו משתתפים. עוד הדרך ארוכה והמאבק חמור ומורכב ומי יודע מה ילד יום ואיך ייפול דבר. אין זה חורבן העולם. נוכח השיקולים החמורים שהיו לעיני הרי דבר החמצת ההזדמנות לשחרורנו - אם אומנם הוחמצה הזדמנות - היא מהקלות.

אקווה שפרשתי זו נתחוורה ונתלבנה לך לכל פרטיה ותוכל להרצותה בנאמנות לפני כל מתעניין - מובן מאליו רק בפנים שבפנים.

הקו שהצעתי לדידי-אני בשיחה עם החמרן יש להשתמש בו בשיחות פרטיות גם אצל בל.

אבל אם יתברר כי מעצרי-אני (אני מניח - יחד עם ב״י) הוא לאורך ימים - אזי אני מציע מאמץ מיוחד, פרטיזני, למען שני הזקנים [גרינבוים ורמז]. אולי אפשר לשלח את הצלבן [קרוסמן], או מישהו מעין זה, באולם [הול] או ברציני ולבייש אותם שנטפלו לשני זקנים על לא עוול, שניים המפורסמים במתינותם, ושאין להם כל צורך בהם, כאשר לא מילאו שום תפקיד מכריע במדיניות ובניצוח על המאבק - ישלחום לחופשי ועדיין פגיעתם הממשית בנו בעינה.

*

מסור שלום מיוחד ממני לרפאל, לנתנאל, לאוריאל, לפנחס, לתשבי, ללבנוני[9] - לכל משפחתנו [עובדי הממ״ד] הפזורה במרחקים. חזק את ידיהם ואמץ את לבם בשמי, להכפיל הפעילות ולהישאר מלוכדים בינם לבינם ועם ירושלים. אני עם כל אחד מהם בשוכבי ובקומי. מי יודע מה יהא עלי - מתי אצא ואם אשוב למשמרתי בצאתי. מה שיהיה - ישארו פעילים ומלוכדים וינצלו את כל האפשרויות שדווקא הפורענות הגדולה פותחת לפנינו.

להתראות וחזק!

אביחי

מסור לעמי כי מברקי דתן, המכילים שדרים ממני, ברובם סיכום מכתבַי, מכילים העיקר, אך מבחר המילים, ההדגשות והגוונים אינם שלי ולכן יש לעתים אי דיוק מה.

הערות: