5

אל: עדה גולומב, תל-אביב

מחנה לטרון 2/7/1946[1]

עדוצ׳קה[2] נשמתי,

כך באו ולקחוני אחר כבוד ואפילו שלום לא הספקתי לומר לאימא ולך ולאשר עמך בבית.

ברגע זה באו להודיע כי מי מאנשי ת״א שיש ברצונו לשגר איגרת למשפחתו - יקבלוה מידו וימציאוה לתעודתה. עם מסירת ההוראה לנו ניתן לה פירוש בית הלל, שהיא חלה על כל איגרת שלוחה לת״א אפילו מאת מי שמשפחתו הקרובה שרויה בירושלים. ישבתי אפוא להריץ לך שורות אלו.

אני מחזק את לבי להאריך שֶבת אם גם איני מוציא מכלל חשבון אפשרויות אחרות. התנאים כשורה ולפנים,[3] רק החום גדול במשך מרבית היום. העתות עוברות בכתיבה, בשיחה ובקריאה. אני פורע לעצמי חוב של שינה שנצטבר בחודשים האחרונים, מראשית ההכנות לוועדת החקירה[4] ועד היום, ויהי רצון שאצבור עודף לכסות בו גירעונות יבואו.

משאלותי לפי שעה צנועות וזעירות, כי רבות כבר קיבלתי.

חוששני שעבודתך[5] מתרחבת ומסתעפת ותקוותי שאינך מאבדת את עשתונותיך.

נשיקות לכולכם,

מ.

הערות: