1987

מוטי גולני

 משה שרת - המדינאי של "חומה ומגדל"

״את גבולות הארץ לא קבעו תביעותינו ההיסטוריות, אלא הנקודות שהיו לנו. תפקידנו עכשיו הוא - לחטוף וליישב״.

(משה שרת, יומן מדיני ב', 7/6/1937)

מתוך: מרדכי נאור (עורך): ימי חומה ומגדל 1939-1936, עמ' 60-51

האומנם מתיישבים הדברים שנבחרו כמוטו למאמר זה עם דמותו של משה שרת (שרתוק עד 1949), המתון, הזהיר, כפי שהוא מצטייר לאחר זמן - בשנות הארבעים והחמישים?

דומה כי הביוגרפיה של משה שרת סובלת מתיאור לא שלם. סיפור מקומו המרכזי בצבירת הכוח של היישוב בשנים 1948-1936 עדיין לא נכתב. המעיין בתולדות היישוב באותו זמן ייווכח לדעת, כי חלקו היה מרכזי - מלגליזציה של כוח המגן העברי על-ידי יצירת מסגרות צבאיות הקשורות לממשלת המנדט (הנוטרות, משטרת הרכבות ועוד), ועד הגיוס לצבא הבריטי עצמו, ששיאו הקמתה של החטיבה היהודית הלוחמת (״הבריגדה״) בספטמבר 1944, וכן בהכנסת הממד המדיני להתיישבות, במיוחד בשנים 1937 ואילך.

אין כוונתו של הדיון הנוכחי לעסוק בתולדותיה של התיישבות ״חומה ומגדל״ מסוף 1936 ועד 1939. ענייננו כאן המנהיג הציוני, שחלקו מרכזי, לעתים בלבדי, בהכנסת הממד המדיני להתיישבות זו. ראשיתה של זו בצמיחה מלמטה והמשכה בהיותה מכשיר מרכזי של המדיניות הציונית בשנים 1939-1937. לשרת, כראש המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית והמנהיג הבכיר השלישי במעלה (אחרי חיים ויצמן ודוד בן-גוריון), היה בזירה זאת תפקיד מכריע.

ננסה לתאר להלן את דרכו של שרת ואת לבטיו במערכת היחסים וקביעת סדרי עדיפויות בין המדיניות הלאומית והבינלאומית של הסוכנות היהודית, שהיה מופקד עליה, לבין ההתיישבות, שלענייניה התקרב ב-1937.

מתיאוריה למעשה

התעצמותו של היישוב היהודי בשנות השלושים והתגובה הערבית החריפה לה הביאו את משרדי הממשלה הבריטית הנוגעים בשאלת ארץ-ישראל (בעיקר משרד המושבות) להתחיל להתייחס גם לאפשרות של חלוקה טריטוריאלית-לאומית של הארץ. ב-1936 החלה המערכת הבריטית להגות ברעיון הקנטוניזציה (מחוזות עצמאיים) של ארץ-ישראל, והמשיכה ממנו אל רעיון חלוקתה. הדיון קיבל דחיפה עם מינויה של ועדת החקירה המלכותית לשאלת ארץ-ישראל (״ועדת פיל"). ההתרחשויות המדיניות הללו הכריחו גם את הנהלת הסוכנות למקד את גישתה בכל הקשור לעתידה המדיני של ארץ-ישראל. הוויכוח על אפשרות חלוקתה של הארץ הפגיש את העוסקים במדיניות החוץ עם העוסקים בהתיישבות. הדיון לא היה עוד תיאורטי. היה ברור כי במקרה של קנטוניזציה, או חלוקה, יהיה לפריסתה של ההתיישבות היהודית הקיימת חלק מרכזי בשרטוטם של גבולות השטח היהודי. כאן החלה המחלקה המדינית של הסוכנות, בראשותו של שרת, לקחת חלק בנושא ההתיישבות, שקודם לא הייתה לה כמעט נגיעה בו. הדברים באו לידי ביטוי בשיתוף פעולה מתהדק והולך בין שרת לבין אנשי התיישבות מובהקים כיוסף וייץ ואברהם הרצפלד, אך גם בהתמרמרות ואי-הסכמה לפלישתה של המחלקה המדינית אל תחום לא-לה, מצד אותם אישים שראו עצמם אחראים מאז ומתמיד לנושא ההתיישבות.

כך למשל, בעת שהִייתה בארץ של ״ועדת פיל״, לא שבע ד״ר ארתור רופין [חבר הנהלת הסוכנות] נחת ממעורבותה הרבה של המחלקה המדינית בענייני ההתיישבות. הוא אף הרחיק וטען באותו הֶקשר, כי בהנהלת הסוכנות שולטת המחלקה המדינית בראשותו של שרת, וזו מתעלמת מהחלטות ההנהלה.[1] אפילו לדוד בן-גוריון נראתה ״פלישתה״ של המחלקה המדינית לנושא ההתיישבות כעמוקה יותר מן הרצוי באורח פורמלי ומעשי. בפברואר 1938, עת היה שרת בעיצומה של ״תקופת ההתיישבות״ שלו, כתב לו בן-גוריון מלונדון:

״אין זה מתפקידה ולא ביכולתה של המחלקה המדינית לטפל בכיבוש וישוב קרקעות״. עניינה, הוסיף, הוא ״רק בהקשר עם החשיבות הפוליטית של הקנייה״.[2]

הדברים הללו, דומה, לא השפיעו על פעילותו של שרת בתחום ההתיישבות. זאת משום שהבין, שלהתנגדותו של רופין סיבות החורגות מן ההקפדה על נהלי עבודה, ואף (ובמיוחד) כיוון שידע כי בסופו של דבר עומד בן-גוריון, אידיאולוגית ומעשית, מאחורי עשייתו. לו היה בן-גוריון מתנגד, סביר להניח כי שרת לא היה פועל בניגוד לדעתו.

חלק נכבד מהצלחתו של שרת בכל הקשור להתיישבות היה טמון, בלא ספק, ביכולתו לסחוף את המחלקה המדינית למעורבות מלאה בכל הקשור לעשייה ההתיישבותית, מהמשא-ומתן המדיני ועד לבעיות הטכניות הקשורות בעלייה על הקרקע.

דרך ההתקדמות הגדולה

ההתיישבות לא הייתה זרה לשרת, אך לידי עיסוק ממשי בענייניה לא הגיע עד אז. הוא ראה את הדברים בעין מפוכחת:

הברירה אשר לפנינו עכשיו אינה בין שתי טובות, אלא בין שתי רעות, בין שתי צורות של הגבלה וצמצום. עלינו לבחור לא בדרך ההתנגדות הפחותה, אלא בדרך ההתקדמות הגדולה ביותר.[3]

הדברים נאמרו בעיצומו של הוויכוח הנוקב בקונגרס הציוני ה-20 בציריך (אוגוסט 1937) על תוכנית החלוקה לפי הצעת ״ועדת פיל״. שרת, שהיה אז בתחילת תקופת עשייתו בהתיישבות, הגדיר בקונגרס, לעצמו ולחבריו, כמה הנחות יסוד, אשר הנחו את מעשה ההתיישבות באותה תקופה:

דרך הגשמת הציונות היא דרך הניצול המקסימלי של ההזדמנויות ההיסטוריות. אפשרויותיה של ארץ-ישראל הן על כל פנים מוגבלות, והסיכויים להוציא מהן את המקסימום בשביל העם היהודי תלויים בשורה הראשונה באותה מידת הכוחות שעולה בידינו לגייס ככל רגע ורגע לשם לחץ על האפשרויות האלה.3[4]

הדברים, כמדומה, מדברים בעד עצמם ומסבירים את המוטיבציה של שרת במעורבותו הרבה בכל הקשור לעלייתם על הקרקע של יישובי ״חומה ומגדל״. תוכנית החלוקה היא ההזדמנות ההיסטורית, ויישובי ״חומה ומגדל״ הם המקסימום שיש בכוח התנועה הציונית והיישוב לעשות ברגע זה כדי לחזק את יכולתם הפוליטית של מנהיגי התנועה להשפיע על אופן החלוקה, כדי שזו תהיה, אליבא דשרת, הרע כמיעוטו.

עלייתם על הקרקע של תל עמל, ב-10 בדצמבר 1936, ו״השדה״ (שדה נחום) ב-5 בינואר 1937 עדיין לא נתפסה כמעשה מדיני. מעשה ההתיישבות הונע באותה תקופה על-ידי דחיפה מלמטה, במיוחד מקרב אנשי תנועות ההתיישבות.[5]

באותו חורף (1936/37) הועלה לראשונה ב״ועדת פיל״ במפורש רעיון החלוקה כאלטרנטיבה לקנטוניזציה. ראשון נרמז על כך ויצמן מפי חבר הוועדה, פרופסור קופלנד, עת העיד לפני הוועדה. אחר-כך שמע ויצמן שוב את הדברים מפי קופלנד בנהלל, כשסיירה שם הוועדה.[6]

ויצמן לא הגיב מייד, כיוון שביקש להיוועץ עם חבריו להנהגה. על-פי עדותו של שרת, התלהב בן-גוריון מייד לשמע הרעיון. ״אשר לי״, הוסיף שרת, ״מן הרגע הראשון היו לי ספקות קשים״. תחילה ביכר שלא להגיב. את הספקות שמר לעצמו. יותר מכל חשש כי החלוקה - שמשמעותה ביטול המנדט - עשויה מחד גיסא להעניק מדינה ליהודים, אך עלולה מאידך גיסא להשאירם בלא כלום.

במרוצת פברואר 1937 יצאה ההנהגה הציונית הבכירה - ויצמן, בן-גוריון ושרת - את הארץ בדרכה ללונדון. ההתיישבות נמשכה עדיין בלא הכוונה מדינית. באפריל 1937 חזר שרת ארצה, בעוד ויצמן ובן-גוריון נותרו להמשיך את העשייה בלונדון בעת גיבוש עמדותיה של הוועדה המלכותית.

דווקא בעת שהותו בלונדון הצליח שרת להגדיר לעצמו את הקשר שבין המדיניות להתיישבות. מתוך שידע כבר את הלך-הרוחות ב״ועדת פיל״, סימן לעצמו את התנאים שבהם תתקבל החלוקה על דעתו, וכאן הסתבר כי לדידו במכלול זה שמור להתיישבות מקום מרכזי:

במה דברים אמורים? אקבל תוכנית כזו [חלוקה] אם נקבל שטח הוגן וסמכות הוגנת. מה זאת אומרת שטח הוגן?

א. שנקבל כל מה שכבר יש לנו. על כל פנים את הגושים הטריטוריאליים הגדולים שכבר התיישבנו בהם;

ב. שנקבל את כל אותם אזורים שאנחנו רואים אותם כשדות ההתיישבות האפשרית שלנו בתקופה הקרובה.[7]

ואכן, שני הדגשים הנזכרים כאן כיוונו בחודשים הבאים את פעולתו של שרת בהתיישבות. ראשית, ניסיונו לחזק יישובים קיימים באזורים רגישים על-ידי הקמתם של יישובים שכנים, וכך ליצור גושים טריטוריאליים יציבים. מכאן דחיפתו לעיבוי ההתיישבות בעמק בית שאן באביב-קיץ 1937, ודחיפתו ליישב אזורים שאין בהם עדיין נוכחות יהודית. הוא תבע להעלות את קבוצת ״בניר״ להתיישבות בג׳וּערה [עין השופט] כדי להציל, כלשונו, את המשולש שממזרח לכרמל. מכאן גם דחיפתו הנמרצת להתיישבות בגבול הצפון (חניתה, אילון) ובצפון הנגב (כפר מנחם, נגבה).

מצויד במגמה זו החל שרת להתעמק בעבודת ההתיישבות לפרטיה: ״בימים האחרונים״, כתב כראשית יוני 1937, ״הכנסתי את ראשי בעניין החשת עלייתנו על שטחי אדמת בית שאן (...) הצגתי את דחיפות השאלה מבחינה מדינית. בין אם אנו הולכים - או מובלים - לקראת חלוקה ובין אם לקראת קנטון, ישנם כמה אזורים שעתידנו בהם מפוקפק״.[8]

הממד הפוליטי בהתיישבות

תפיסתו של שרת, כי חלוקה היא רע הכרחי וכי יש להירתם להרחבתה, כדי לשכנע את ״ועדת פיל״ שתסכים ל״חלוקה טובה״ (מבחינה יהודית), הביאה אל מעשה ההתיישבות אישיות מרכזית, שעד אז לא עסקה בנושא. שרת למד את הנושא במהירות, ובחודשים מאי, יוני ויולי 1937 (גם לאחר חזרתו של בן-גוריון ארצה) עד פרסום דוח הוועדה (ואף אחר-כך, עד 1939) שימש מעין ״מצביא״[9] של תנופת כיבוש הקרקע בדרך של התיישבות. בחודשים הללו עיצב שרת את האסטרטגיה ההתיישבותית. הוא גרס התפשטות מהירה לפינות ארץ נידחות (עמק בית שאן, גבול הצפון ועוד), כדי לקבוע עובדות מדיניות ערב חלוקה אפשרית. זאת ועוד: למעשה, באביב 1937 נעצרה תנופת ההתיישבות. המוטיבציה המדינית של שרת חידשה ביוני של אותה שנה את מעשה ההתיישבות - הפעם כיעד מדיני מוגדר. בשבוע של סוף יוני-תחילת יולי 1937 עלו על הקרקע חמישה יישובים: מעוז [חיים], טירת צבי, מולדת, עין השופט ועין גב. כולם במתכונת ״חומה ומגדל״ וכולם בדחיפתו האישית של שרת.

מהו יישוב של ממש?

התיישבות שיעדיה מדיניים מכריחה להעלות לעתים יישובים גם בלא היגיון כלכלי, חברתי או ביטחוני (התיישבות סמוך לגוש יישובים קיים). כאן מצא שרת את עצמו בוויכוח עם מי שהיה האחראי על מימונה של ההתיישבות, אליעזר קפלן [גזבר הסוכנות היהודית], שרצה רק יישובים של ממש, שיש להם בסיס כלכלי איתן, ועם המעצב הוותיק של תיאוריית ההתיישבות, ארתור רופין, שראה חשיבות ביצירת גושים, בדרך של ריכוז היישובים בכמה אזורים מוגדרים, שאין בהם סיבוכים ביטחוניים וכלכליים מיוחדים.

שרת, שלא חשב עוד ״במושגי המלחמה הקודמת״, הביע את דעתו כבר בהכרעתו הראשונה, שהיה בה מתן יעד מדיני להתיישבות. בשיחה עם אברהם הרצפלד על המשך ההתיישבות בעמק בית שאן אמר:

״מבחינה מדינית ומתוך ראיית עתידנו בחלק של הארץ, חיוני בהחלט שנהיה חזקים ורבים ככל האפשר בעמק בית שאן, עוד לפני צאת הדין וחשבון של 'הוועדה'.״[10]

לאחר עליית תל עמל על הקרקע, בדצמבר 1936, החל גוש יישובי עמק בית שאן להתפתח באופן טבעי צפונה, לכיוון יישובי הכנרת (שדה נחום, בית יוסף, מסדה ושער הגולן). בניגוד לתהליך זה, לחץ שרת להתרחב באביב-קיץ 1937 דווקא אל הפינה הדרומית-מזרחית המרוחקת של עמק בית שאן, במגמה למהר ולקבוע עובדות, כאמור, לפני פרסום דוח ועדת פיל. ואכן, ביוני-יולי 1937 עלו על הקרקע מעוז וטירת-צבי. כשנה וחצי אחר-כך נוספו אליהן כפר רופין, נווה איתן, מסילות, ואחר-כך, במאי 1939, גם שדה אליהו.

שרת, האמון על המאבק המדיני, רתם אליו גם את ההתיישבות:

״עלינו״, אמר, ״לשנות את מפת ארץ-ישראל על-ידי הקמת נקודות חדשות,

(א) כדי להכביד עד כמה שאפשר על פתרון שאלת ארץ-ישראל בצורה של חלוקה או קנטוניזציה;

(ב) כדי להבטיח, שבין אם ההחלטה תהיה חלוקה או קנטוניזציה - היא תהיה עד כמה שאפשר פחות מזיקה״.[11]

לתפיסה כזו אין מתאים יותר מיישוב של ״חומה ומגדל״, שאפשר להעלותו על הקרקע במהירות ולהגן עליו הגנה יעילה; מעין התיישבות מדינית, שצורתה כמעט צבאית.

לגליזם והעזה

גם בשיא פעילותו ההתיישבותית לא זנח שרת את אחריותו המדינית, במיוחד בכל הקשור לשמירה ולחיזוק הקשר עם ממשלת המנדט. היישובים עלו עד 1939 בדרך כלל בהסכמתה, לעתים גם בתמיכתה, ותמיד בידיעתה של הממשלה הבריטית. אך הגברת קצב ההתיישבות מטעמים מדיניים הכריחה לא פעם לדווח לממשלה רק לאחר מעשה. שרת ניסה להקפיד על לגליזם, אם כי משולב בהעזה. דוגמה לתפיסה זו אפשר למצוא בעלייתם של כפר רופין (״מסד״) ונווה איתן (״עקיבא״) על הקרקע בליל 25 בנובמבר 1938. המחלקה המדינית ביקשה את אישור הממשלה רק ימים ספורים לפני העלייה, כך שעם העלייה טרם ידעו על הפנייה כל הנוגעים בדבר. בתגובה לדרישות ״חיל הספר״ לפנות את הנקודות, טען ברנרד ג׳וזף (לימים דב יוסף), איש המחלקה המדינית, כי נמסרה הודעה מראש, כנדרש. הממשלה נאלצה להסכים, ושרת התחייב, לפי דרישת הנציב העליון, כי הסוכנות תודיע מראש על העלאת יישובים על הקרקע. עם זאת לא התנצל, אלא הסביר לנציב הבריטי כי ״ההתיישבות היא תהליך חזוי מראש, שהמאורעות דחפוהו קדימה״.[12]

הקשרים עם ממשלת לבנון

ההתיישבות שימשה בידיו של שרת לא רק מכשיר מדיני מול בריטניה. ראייתו הייתה רחבה בהרבה. נוסף על הגברת הביטחון באזורים ריקים, שאף באמצעות ההתיישבות (ועל מנת לסייע לה) לשפר את היחסים עם השכנים מחוץ לתחומי ארץ-ישראל המנדטורית. הוא זה שהעלה את הרעיון להסתייע בשירותיה וברצונה הטוב של ממשלת לבנון, כדי לדאוג לשקט בגבול הצפון עם עלייתה של חניתה על הקרקע במרס 1938.

ב-16 במרס 1938, חמישה ימים לפני העלייה לחניתה, כתב לראש ממשלת לבנון, ח'יר אל-דין ביי אחדב, והודיע לו כי קבוצת יהודים מתכוונת להתיישב סמוך לגבול ארצו. שרת תיאר את המתיישבים כשוחרי שלום, המכירים את מנהגי המקום. בקשתו העיקרית הייתה כי ראש ממשלת לבנון יואיל

״לעזור, במידת האפשר, ליצור יחסי שכנות טובים ולהגדיל את הביטחון באזור על-ידי מתן הוראות מתאימות לשלטונות המחוז המוסמכים ועל-ידי חיזוקן של תחנות המשטרה בסביבה״.

ראש ממשלת לבנון קלט את המסר ותשובתו, שיצאה כעבור יומיים בלבד (18 במרס), היה בה הרבה יותר מן הצפוי:

ממשלת לבנון, נאמנה למדיניותה, תשתדל לשמור על הסדר ולהבטיח את הביטחון בשטח לבנון הגובל ביישוב זה (...) זוהי למעשה מגמתה של לבנון ביחסיה עם התושבים השונים שבשכנותה.[13]

התעמקותו ומעורבותו של שרת בנושא ההתיישבות הפכו אותו בלי משים, החל מיוני 1937, לדוחף את הנושא כשהוא לעצמו. דהיינו, מעבר למוטיבציה המדינית הראשונית, שהכריחה אותו לעסוק בנושא, נסחף שרת אל העשייה עד להכרעה ודחיפה של עניינים מעשיים ממש. ביומנו המדיני, בחודשים יוני-יולי 1937, בתקופת ״המתקפה היישובית״[14] שלו, תופס העיסוק בהתיישבות לפרטיה מקום רב: מסלילת דרכים ובעיות מים של היישובים ועד אופן רכישת הקרקעות וחלוקתן. האם אופייני הקטע הבא ליומנו של מנהל המחלקה המדינית בסוכנות דווקא?

בכל היישובים, חוץ מתל עמל, עדיין לא נפתרה בעיית המים. ליישובים באזור צמח מובטחת אספקת מים כשפע מן הירמוך, והם מחכים לצינורות שיונחו ולמשאבות שיוקמו. בבית יוסף הוחל זה עתה בקדיחת באר, עד שיוקם מפעל השקיה שיסתעף מן הירדן. בהשדה [שדה נחום] מתנהל משא-ומתן בדבר רכישת חלק ממעיינות ג׳וסק ...״[15]

מעורבות שרת הגיעה לשיא בהכנות לעלייתה של חניתה, בעלייה עצמה ובליווי היישוב לאחר מכן, עד כדי כך שיוסף פיין, המוח'תאר של חניתה, מצא לנכון לדווח לשרת בפרטי פרטים, מדי שבוע כמעט, על המתרחש ביישוב. דומה שהיה ברור לפיין, כי את הרחבת היישוב בהר ואת חיזוקה של חניתה עצמה אפשר לבצע רק באמצעות שרת. שרת קיבל את המכתבים כמחמאה, אך העיר לפיין כי הנחתו, שהוא מתמצא בכל ענייניה ובעיותיה של חניתה - אינה מוצדקת.[16] ואכן, מבחינתם של המתיישבים היה שרת הכתובת המרכזית באותה תקופה ונציגם הנאמן בהנהלת הסוכנות. יתר על כן, הוא גם נחשב באותה תקופה לנושא דברה של ההתיישבות (הדברים הגיעו לידי כך, שבעיני ממשלת המנדט הוא היה המנהיג הקיצוני ביותר בכל הקשור להתיישבות). בקונגרס ה-20 בציריך, באוגוסט 1937, היה שרת דוברה היותר מוסמך של ההתיישבות בפני הפורום הציוני העליון. נראה, כי בואו של שרת מן העשייה בארץ ומעורבותו הכנה הוסיפו כוח רב למחנה התומכים בחלוקה, בוויכוח החריף שהתנהל בקונגרס.[17]

מעורבותו הרבה של שרת בעשייה ההתיישבותית התבטאה גם בהתרגשותו הרבה ערב ההכרעות על עלייה על הקרקע או למראה המתיישבים עצמם. הוא הקפיד לראות במו עיניו את כל היישובים שטיפל בעלייתם, בין בדיונים פנימיים ובין במגעיו עם ממשלת המנדט. ב-10 במרס 1938 נקרא אל המזכיר הראשי [של הממשלה] כדי לקבל את תשובתו בעניין חניתה. ״רועד מקוצר רוח״, על-פי עדותו, הלך לפגישה יחד עם עוזרו ליאו כהן. עם מתן התשובה החיובית, סיפר, ״כמעט נפלתי על צווארו של ליאו״.[18]

דוגמה נוספת למעורבותו הרגשית: ביוני 1937 סייר בעמקים בלוויית חיים שטורמן ואהרון אטקין. בתגובה למראה עיניו, כתב:

״לא ידעתי מה פועל עלי יותר, אם מראה פינת הארץ רבת הסכנות ושכוחת האל הזאת, או ההכרח להתיישב בה ללא דיחוי (...) החברים מאמינים שיצליחו לפלס להם דרך (...)״.[19]

ההתיישבות - מטרה או אמצעי?

הסברנו לעיל, כי המוטיבציה הבסיסית של שרת הייתה הכורח המדיני. ראינו גם כי מעורבותו במלאכת ההתיישבות העמיקה והלכה. אין ספק כי במהלך פעולתו ההתיישבותית, ממאי 1937 עד מאי 1939, ״גילה״ שרת את ההתיישבות. הזדהותו עמה הייתה שלמה. בסתיו 1938 אמר לשליחי ״קרן היסוד״, כי -

לא צריך שייווצר הרושם כי כל הפעולה הזאת מכוונת אך ורק למטרה הפוליטית של הבטחת גבולות. יש בה כמובן מכל אלה, אבל גם יותר מזה. בעיקרו של דבר זוהי התיישבות. המשך אורגני של הפעולה ההתיישבותית שלנו, אשר כמובן פושטת צורה ולובשת צורה ומסתגלת לתנאים המיוחדים שבהם אנו עובדים כיום. כל נקודת יישוב חדשה היא כמובן נשק רב ערך, מבצר, כוח פוליטי, אבל המטרה היא התיישבות.[20]

ובכל זאת, ההייתה ההתיישבות מטרה או אמצעי של המדיניות?

בדיעבד דומה כי התועלת הייתה הדדית - הממד המדיני-פוליטי דחף את ההתיישבות צעד גדול קדימה. הפירות המדיניים נקצרו כעשר שנים לאחר מכן, עם קבלת הצעת החלוקה של אונסקו״פ בידי העצרת הכללית של האו״ם ב-29 בנובמבר 1947. לתפרוסת היישובית היה חלק חשוב בגיבוש הצעת החלוקה של 1947, ומכאן שגם בהקמת המדינה במאי 1948 היה לה חלק חשוב.

בשני המישורים, המדיני וההתיישבותי, היה למשה שרת מקום מרכזי, ולא תהא זו טעות לקבוע, שמעטים המקרים בתולדותינו, שמנהיג פוליטי היה גם ״מצביא״ התיישבותי.

הערות