שרת-בן-גוריון - מירושה להדחה, אבא אבן - 1978
שם הספר  שוחר שלום
שם הפרק  שרת-בן-גוריון - מירושה להדחה, אבא אבן - 1978

1978

אבא אבן

 שרת-בן-גוריון - מירושה להדחה

 

משולב מתוך: אבא אבן, פרקי חיים א', 163-162, 184-183, 191-186

 

בסוף 1953 התפטר בן-גוריון מראשות הממשלה. הייתה לו מלוא הזכות שבעולם לחוש עייפות. הוא היה איש נמרץ, עירני, בוטה ושואף קרב, שהפריח ניצוצות של אנרגיה לכל עבר, אך זה למעלה מעשרים שנה נשא על שכמו מעמסות כבדות. חריפות הלחימה הפרלמנטרית, ריבוי המפלגות, הצורך להפיס דעתן של קבוצות קטנות כדי לקיים קואליציה - כל אלה היו לזרא לטבעו הפעיל והשליט.

לדאבון הלב העביר את האחריות ליורשו, משה שרת, לא ברוח אבירית ולא בלב שלם. הוא הבהיר כי פרישתו זמנית; והוא כונן למעשה ממשלת-חלופה בשדה בוקר, מקום שאליו עלו מנהיגים ישראלים לרגל כדי לבקש שם לא רק השראה אלא הוראות ממשיות. מעטים המנהיגים החזקים המתייחסים בהתלהבות ליורשי מקומם. וחוסר הכבוד מצד בן-גוריון לשרת אף לא הוסווה. גלוי היה לעין כל. וכמו לא די היה בכך לערער את הביטחון העצמי והסמכות המוגבלים של שרת, בא מינויו של פנחס לבון [על-ידי ראש הממשלה היוצא] לתפקיד שר הביטחון. לבון הגיב באופן היסטרי כמעט על הסכנות הכוללות שבפנינו וסמך ידו על תוכניות צבאיות אלימות עד כדי כך שאפילו אנשי צבא קשוחים כרמטכ״ל דיין ראו חובה לעצמם להתנגד להן. הייתה לו ללבון גם תפיסה מקורית לגבי מבנה הממשלה, שלפיה לא היה ראש ממשלה אמור למלא שום תפקיד בתחום הביטחון הלאומי. שרת, בן-גוריון ולבון היו עתה בבחינת שלושה מרכזים נפרדים של סמכות ביצועית ומסכת המבנה המדיני של ישראל נקרעה לגזרים.

 

*

בעוד שרת עושה בז׳נבה [בפגישות עם שרי החוץ של ארה״ב, בריה״מ, בריטניה וצרפת, אוקטובר 1955] היה בן-גוריון מרכיב ממשלה חדשה שתקום על בסיס בחירות יולי 1955 לכנסת השלישית, שבהן הופיע הוא בראש הרשימה של ״מפלגת פועלי ארץ-ישראל״. בעת היותנו בז׳נבה חזר שרת מן התפקיד של ראש ממשלה לתפקיד של שר חוץ בלבד. ניכר היה שמאבק פנימי מסעיר את נפשו.

הוא חש כי אסון נגד פניו אם ישמש שר חוץ אצל בן-גוריון, שהתנגשויותיו עמו היו מחריפות והולכות.

מצד שני, אף כי מפא״י לא נתנה לשרת תמיכה בולטת בהיותו ראש ממשלה, לא הייתה מוכנה להשלים עם סילוקו.

תקופת עמידתו של שרת בראש הממשלה, אף כי עכרו אותה סכסוכים פנימיים, הכניסה לחייה החברתיים של האומה תחושה של סדר ופיוס. גישתו השיטתית של שרת השפיעה לטובה על הנעימה והמרקם של המימשל. בסך הכל היו הישראלים מתרגלים והולכים לאפוטרופסותו. אולי לא יהיה משום חוסר נדיבות במחשבה, שעובדה זו עצמה סייעה להחלטתו החפוזה של בן-גוריון לקצר את תקופת פרישתו. כאשר פרש מכהונתו אמר לי בן-גוריון ש״אין לך אדם שאי-אפשר בלעדיו״. אבל היה לי הרושם שלא יתאכזב יותר מדי אם יוכח כי כלל זה יש לו חריג אחד מסוים.

 

*

קיץ 1956 היה רווי חומר נפץ של דרמה הן בפוליטיקה הפנימית שלנו והן בהקשר האזורי. בן-גוריון עודד את עוזריו במשרד הביטחון להמשיך במלוא המהירות במאמציהם להפיק הרבה ככל האפשר מן הקשרים הצבאיים הצרפתיים שלנו. אגב כך חתר בבירור תחת סמכותו השיפוטית של שר החוץ שרת. אך היו עוד קשיים בין שני אלה. להלכה צריכים היו לפעול בהרמוניה מאוזנת. כל אחד משניהם הצטיין בכמה מידות טובות ובכמה חסרונות שחסרו למשנהו. בן-גוריון היה אימפולסיבי, בעל דמיון, נועז, דינמי. שרת היה זהיר, רציונלי, נתחני ומציאותי. אילו יכלו להירתם יחדיו למלאכה כי אז אולי הושג שיווי משקל אידיאלי. לרוע המזל, אותן סתירות שפילגו אותם באופי יצרו גם אי-התאמה שברגש. יחד התנסו בהרבה מן המבחנים הקשים ביותר בהיסטוריה היהודית תוך שכל אחד מהם אמור להוסיף הדגש לקווים המיוחדים של אופיו שלו. ב-1956 רחוקים היו מהתרגל זה לזה כבני זוג, ולא עוד אלא שמבחינה פיסית כמעט לא יכלו עוד לשאת איש את מראה חברו. בן-גוריון מדמה היה כי שרת נמלץ, נקדני, קטנוני ונוטה לערב עיקר בטפל, ראשוני במשני. שרת, חרף כל הערצתו לבן-גוריון, ראה בו אדם דמגוגי, עריץ, דעתן, ערמומי ובמקרים מסוימים לא לגמרי רציונלי. ימים קשים צפויים היו למדיניות החוץ והביטחון של ישראל. בלי איזו מידה של הרמוניה אישית לא יהיו שני אלה מסוגלים להנחותנו בדרך.

לעת הזאת ודאי ידע גם בן-גוריון כי ב-1956 יהיה עליו לקבל החלטות ששרת ודאי יחלוק עליהן, אם לא יחבל בהן. כל אחד משניהם היו לו תומכים נאמנים בשורות המפלגה, אך דווקא בשל כך נוצרה הסכנה שבהיעדר הכרעה חותכת ביניהם תתפלג המפלגה עצמה למחנות יריבים. ביוני 1956, לאחר הרבה תמרונים אדיבים-ביחס, ביקש בן-גוריון במישרים את התפטרותו של שרת. למרות התנגדותם של 40 אחוז מחברי מרכז המפלגה - שיעור בלתי רגיל של מרי נגד בן-גוריון - נתן שרת תוקף להתפטרותו. הוא שלח אלי מכתב נוגע אל הלב, שופע הכרת-טובה על התמיכה שהיה לאל-ידי לתת לו בעבר, אך גם טעון הרהורים מרים בדבר המסיבות שהביאו להתפטרותו.[1]

הייתה זו הופעתו האחרונה של שרת במרכז הבימה בישראל. אף שעל-פי המקובל במנהיגות הישראלית לא היה בא-בימים, מעולם לא הצליח להתגבר על טינתו במידה שתאפשר לו לתפוס מקום בהנהגה הלאומית בצל מרותו של בן-גוריון. עד שפרש בן-גוריון מן הזירה ב-1963 כבר הוסט שרת למים העומדים של ההסתדרות הציונית, ואשכול הוא שמילא את מקומו של בן-גוריון.

שרת הטביע חותם אישי עמוק על העשור הראשון למאבקנו המדיני. בהתלהבותו ובמסירותו לא נפל משאר עמיתיו בהנהגת מפא״י ובממשלת ישראל. אך הדבר שהפריד בינו לבינם היה דייקנות מחשבתו, סגידתו לצורה הנכונה והסימטרית, עומק שורשיו במסורות התרבותיות של העברית והערבית, בוזו לכל דבר שהוא מרושל, בלתי מסודר, בלתי מדויק, וגרוע עוד יותר - מפוקפק מבחינה מוסרית. לא כל עמיתיו קיבלו בברכה את הרגלו לתקן את העברית שלהם, או להצביע על ליקויים בהגיונם. הוא היה איש שצבעיו חדים וקוויו ישרים, אבל עצם היַשרוּת שבאופיו והמוצקוּת שבערכיו הקשו עליו להשלים עם הפשרות הנחוצות לשם שיתוף-פעולה בצוות הנהגה לאומי. דומה היה כי אין בכוחו להתייחס אל כמה מחסרונותיו של בן-גוריון באותה סלחנות מיוחדת שהיה בן-גוריון זכאי לה בשל משקל מעלותיו.

ביוני 1956 ירשה גולדה מאיר את כהונתו של שרת, ואת עשר השנים שלאחר-כך בילה במחשבות-זעף עקרות על נפילתו בלי שיעשה ניסיון רציני להתאושש מבחינה מדינית. בסגולה אחת עלה על כל מנהיגי הציונות וישראל - ברוחו האנושית החמה ובטיפוחם הגאה וחסר האנוכיות של כישרונות צעירים.

 

הערות



[1] המכתב מובא בשלמותו במשה שרת, יומן אישי (להלן: יומ"א), עמ' 1440-1437.

 

העתקת קישור