משה שרת - ואלה תולדות, דוד לאזר - 24/7/1953
שם הספר  שוחר שלום
שם הפרק  משה שרת - ואלה תולדות, דוד לאזר - 24/7/1953
שער  שער ראשון - היבטים ומבטים

24/7/1953

דוד לאזר

  משה שרת - ואלה תולדות

 

מתוך: "מעריב", ראשים בישראל, ההערות משל המערכת

 

הוא ישב על ספסלו, ה"זקן" - זועם, מתוח, שותק. זה כמה ימים נמשכה הביקורת עליו והיא הייתה קטלנית ממש. מה לא השמיעו הנואמים באוזניו! אוזלת-יד, חוסר כל יוזמה, שגרה משרדית ותבוסה לכל אורך החזית הצבאית והדיפלומטית, בדידות מוחלטת בעולם, ללא ידידים ובני-ברית, וכישלון רודף כישלון, ורגש של דיכאון משתלט בציבור, ואכזבה, וחוסר אמון בממשלה... כל זה נאלץ היה לשמוע - ולהדק שיניים ולשתוק.

זה היה מצבו הנפשי של ווינסטון צ׳רצ׳יל באותם הימים המרים שקדמו לאל-עלמיין, כפי שהוא מתאר אותם כיד התיאור הדרמטי הטובה עליו בספר זיכרונותיו. הביקורת הושמעה בעיתונות ובבית הנבחרים, ובכל מקום שנפגשו בו בני-אדם - והוא יכול היה לכל היותר לגמגם, אך לא היה בכוחו להשיב לעניין וכהלכה. אי-שם במדבר המערבי ריכז מונטגומרי כוח אש אשר לא היה עוד כמוהו בתולדות המלחמות בעולם. ההתקפה הנגדית הגדולה הייתה כבר כמעט מוכנה, והמפנה הגורלי מתקרב בצעדים מהירים, אך אסור היה לתת אינפורמציה מוקדמת, פן יביא הדבר נזק לכל המשימה - וצריך היה לבלוע את כל הגלולות המרות של הביקורת, להבליג על הצער ולשתוק. רמז קל שבקלים היה סותם פיות מקטרגים. ידיעה כלשהי הייתה שמה קץ לביקורת ולהלך הרוח של מרירות ותבוסנות - והוא ידע את כל המתרחש ואת כל העתיד להתרחש בקרוב - ושתק.

בממדים אחרים - בזעיר אנפין - היה נתון במצב דומה שר החוץ של מדינת ישראל. הכנסת דנה על תקציב משרד החוץ - וכמה עקיצות נכללו בדברי הנואמים על חוסר הישע והיוזמה, על חוסר ״קו״ ועל בדידות לא-מזהירה לגמרי, ועל ה״מערב״ העוין וה״מזרח״ שניתק את היחסים איתנו ואינו חושב אפילו לחדשם - ואנה אנו באים. מה לא נאמר ומה לא נכתב? מזמן כבר לא הייתה לשום שר ״עיתונות כה רעה״ כלמשה שרת. ממש דב יוסף בימיו הרעים ביותר כשר האספקה והקיצוב. אף בשורות המפלגה עצמה נשמע הריטון על חוסר ההצלחות המתמיד ועל המצב והתבוסות החדשות לבקרים - בוושינגטון, במוסקבה, באו״ם - וצריך היה לקרוא ולשמוע כל זה ולא להגיב, לשתוק. האופוזיציה השמאלית דיברה על שיעבוד לאימפריאליזם האמריקני ועל ביקורו של ג׳ון פוסטר דאלס. וברושורות ושאר כתבי פלסתר כתבו על חוסר מדיניות חוץ בכלל ועל ירידת הפרסטיז'ה שלנו בעיני העולם - ושאילתות בכנסת ועיתונאים סקרנים רצו לדעת מתי סוף סוף עובר משרד החוץ לירושלים, ומה האמת בשמועות על חידוש היחסים עם ברית-המועצות[1] - וצריך היה להכחיש ולחזור ולהכחיש ולהעמיד פני תם, ולגמגם, ולשתוק.

שני קלפים חזקים היו בידי משה שרת: אי-שם בסופיה ניהל גרשון אבנר את המשא-ומתן עם נציגי מוסקבה, ואי-שם בקרייה הושלמו ההכנות האחרונות למבצע ההעברה. ויומיים לפני המאורע השיב עוד השר בכנסת בצורה הקצרה ביותר, כדרכו בקודש, כי ״שיקולים פנימיים״ יכריעו על מועד ההעברה - והפופולריות בציבור הייתה בסימן ירידה, והריטון גבר, והגיעו הדברים לידי ייאוש. יום לפני חידוש היחסים עם ברית-המועצות היה שר החוץ אורחם של עיתונאי ירושלים, וגם שם לחצו עליו שיאמר משהו על הסיכויים להשיב את הציר הד"ר אלישיב למוסקבה - ומשה שרת, שהייתה כבר בכיסו תשובתו החיובית של מולוטוב, הסתפק בהערה המתחמקת, שאין ברצונו להתחרות בנביאים - ושתק.

ולפתע - הייתה הרווחה. שתילי עצי האורנים שנשתלו ליד הביתן המרכזי של משרד החוץ בקרייה הירושלמית, בשכונת שיח' באדר, נקלטו יפה. עתה מזבלים את אדמת הסלעים הצחיחה, הממטרות מסתובבות - פעם יהיה כאן גן פורח. והיה העקוב למישור. אלישיב ישוב למוסקבה, יורשו של השגריר ירשוב יבוא ירושלימה. מדיניות החוץ הישראלית יצאה מן המבוי הסתום. והאישיות הפופולרית ביותר בממשלה ברגע זה הוא שר החוץ שהוטל עליו גם באופן זמני התפקיד של מ״מ ראש הממשלה. אבן מאסו הבונים.

 

*

 

נחום סוקולוב, שר החוץ של ״המדינה בדרך״ כפי שהיו קוראים לזה פעם, היה עסוק בסוף ימיו בהכנת חומר לעבודה מקורית ומעניינת שדיבר עליה בהתלהבות רבה, אך לא זכה לגשת לביצועה: לקסיקון גיאוגרפי של התנועה הציונית: עיר עיר ומקומה בציונות - קטוביץ ובזל, קלן וקושטא וגדרה הביל״ויית - מאות אלפים שמות של מקומות גיאוגרפיים בכל רחבי תבל אסף סוקולוב ורשם על פתקים בודדים, כדי להכין פעם את ה״גיאוגרפיה הציונית״ שחלם עליה. ראוי הרעיון להגשמה - אולי ייקח על עצמו מישהו את העבודה וישלים את מפעלו של סוקולוב? יהיה זה אחד הספרים המעניינים ביותר - רומן ממש. ירושלים ומוסקבה, ורשה ובודפשט, קפריסין ואל-עריש, יפו והאג ואודסה וחרסון - ו...עין-סיניה. מי יודע היום מה היה שם זה בתולדות היישוב בארץ? דיפלומטים ישראליים יוצאים למקום כהונתם - ולא שמעו שם כזה מעולם, ואם ישאל אותם מישהו - לא ידעו להשיב. הנוער שלנו לא למד ואינו יודע - ובאמת, מניין ידע? אחת הפרשות המעניינות ביותר בתולדות ההתיישבות בארץ טרם הועלתה על הספר, והאיש היחיד המסוגל לעשות זאת - שר החוץ של מדינת ישראל - אין לו פנאי לכך.

 

*

 

בעגלה היו נוסעים מירושלים לעין-סיניה שתיים וחצי שעות, ואילו על גבו של חמור רכבו חמש שעות רצופות. אך אפשר היה להגיע גם ברגל. כך, למשל, נקלעה לשם פעם קבוצת צעירים, בדרכה מירושלים לטבריה - טיול קטן ברגל - וביניהם צעירה בשם רחל ינאית וצעיר בשם יצחק בן-צבי. מה הביא אותם לעין-סיניה? זה כפר ערבי קטן בהרי אפרים הדרומיים, בדרך מירושלים לשכם - ולידו אחוזה גדולה, מין חווה חקלאית, שלפני כחמישים שנה הייתה רכושו של אחד ממשפחת החוסיינים, דודו של חאג' אמין. אחוזה זו לקח בחכירה מן החוסייני - יעקב צ׳רטוק, הביל״ויי מחרסון, אישיות מעניינת ובעלת שאר רוח, מתרגם יוספוס פלוויוס לרוסית ומחבר חוברת על ה״פנמה הארץ-ישראלית״ שי״ח ברנר תרגמה לעברית - חובב-ציון נלהב שעלה כבר פעם לארץ ונאלץ לשוב, ועלה בשנית עם בני משפחתו - והלך לעין-סיניה זו כדי להיאחז שם בקרקע. המחשבה הייתה להשקיע באחוזה הגדולה קצת כסף כחוכר, ובמרוצת הזמן לרכוש אותה מידי האפנדי הערבי. ומירושלים היו באים לעין-סיניה לראות את הפלא הגדול - חוכרי אחוזה יהודים בתוך הסביבה הערבית.

הרעיון היה נועז, החשבון היה מוטעה. האחוזה לא נרכשה. היא לא נשאה את עצמה. היה זה מפעל חקלאי כביר - שדות וכרמים, כרמי זיתים וכרמי תאנים ובוסתני עצי פרי וטחנת קמח ובית בד עם מכבש הידראולי להפקת השמן ואכסניה ו״חאן״ ועדרי בקר וצאן וסוסים - ״ומשה היה רועה צאן״... לא, הרועה היה יהודה, היום מלחין ידוע וחבר קיבוץ יגור, ואילו משה צ׳רטוק, האח הבכור, היה ממונה כמעט על המשק כולו - על העדרים ועל הלולים והרפתות והשדות והכרמים, על סוסו היה רוכב בשדות ומכלכל את העניינים ביד רמה, גובה הלוואות שניתנו לפלחים הערביים ומשלם שכר פועלים, מיישב סכסוכים וקטטות, משתתף בשמחות וביגונות - ולומד להכיר מקרוב את כל ההווי הערבי הכפרי המגוון הזה, השוקק וסואן, לומד את שפת הפלחים (שפת הבית הייתה רוסית), קוצר וחורש ומוסק, עובד לעיתים קרובות עשרים וארבע שעות ביממה - וגדל ללא לימוד וללא תורה זולת זו הערבית, שהועילה לו הרבה בקריירה המדינית שלו, לאחר שנים.

כאן, באותו כפר נידח, בתוך הסביבה הזרה, חגג הנער את חג הבר-מצווה שלו. אחד הדודים, שאף הוא הלך לעין-סיניה, למד שחיטת עופות, כדי לספק את הצרכים הדתיים (אך את הבשר היו מביאים מירושלים) - ולימים הנוראים הייתה כל המשפחה עולה ירושלימה, מתאכסנת במלון וחוזרת למחרת החגים אל הכפר.

שם למד משה צ'רטוק (עדיין לא שרתוק) להכיר את המזרח ומנהגיו עם המנטליות שלו, אך שם למד גם להתייחס ברגש של כבוד אל האדם, ואפשר להניח כי אותן השנתיים שבילה בכפר הערבי נטעו בלבו יחס אנושי לערבים. שנים רבות לאחר מכן, כשהיה ראש המחלקה המדינית של הסוכנות עורך ביקור נימוסין בעין סיניה, היו תושביו, שעבדו פעם בהנהלתו, מקבלים אותו בכבוד מלכים והיו מתפארים בו כבאחד משלהם.

 

*

 

הניסיון לא הצליח, כאמור, הן מסיבות כספיות והן מסיבות נפשיות - קשה היה להחזיק מעמד בפינה הנידחת, בתוך העולם הנוכרי והזר, בבדידות מעיקה וללא קשר עם יהודים. שנתיים ימים (1908-1906) נמשך הניסיון לתקוע יתד בתוך שממת הרי אפרים, ומשגדלו ההפסדים, צריך היה לוותר על המפעל החלוצי ולשוב העירה, לאותה שכונה קטנה ״אחוזת בית״ שהייתה אז בשלב התארגנות והפכה בבוא היום לתל אביב שלנו. כאן רק נשלחו הילדים לבית ספר עברי, וכאן נאלץ היה הבן הבכור, שהיה ממונה על המשק בעין-סיניה - ״לקפוץ״ שלוש שנות לימודים בשנה אחת כדי להדביק את המחזור הראשון של הגימנסיה ״הרצליה״.

ישר מעדרי הצאן ומן השדות והכרמים נכנס הנער לאותה אווירה של תסיסה רעיונית עשירה בקרב חניכי הגימנסיה - כאן בא במגע ראשון עם שני גיסיו לעתיד לבוא, אליהו גולומב ודב הוז, כאן נרקמו הרעיונות והאידיאלים הנשגבים לעתיד, כאן הוקמה אותה ״ההסתדרות המצומצמת״ שטיפחה מחשבות נעלות על הקדשת כל הכוחות לשירות העם. חברי האגודה, החשאית למחצה, נתחייבו חגיגית לא לבחור בשום מקצוע בחיים בלי לברר קודם לכן אם הדרך שהם בוחרים בה מתאימה לצורכי האומה. הברירה הייתה או ללמוד מקצועות חופשיים שיהיו לתועלת העם, או ללכת לעבודה חקלאית. על משה צ'רטוק הוטלה החובה להמשיך בלימודים בקושטא. היה עליו ללמוד משפטים ולהיות עורך-דין בארץ, כדי לדעת להגן על היישוב מבחינה חוקית בפני שרירות-הלב של השלטון התורכי הרקוב.

בקושטא מצא התלמיד התל-אביבי חבורה מעניינת למדי. צעירים מרוסיה ובחורים מארץ-ישראל נפגשו כאן באותה המגמה - ללמוד ולהתכונן לחיים בארץ-ישראל, אולי אף לתפוס עמדות חשובות בתוך השלטון הטורקי ולהשיג השפעה על מהלך העניינים בארץ. צעיר נלהב מפולין, שהיה פעם פועל חקלאי בסג'רה, דוד גרין, ששינה אחר-כך את שמו לבן-גוריון - רקם שם חלומות נועזים על קריירה של וזיר טורקי היושב על שפת הבוספור ומכוון את העניינים בארץ לפי צורכי העם היושב בציון. הייתה זו תקופה של אוטופיות והזיות. חברו לחדר של בן-גוריון, יצחק בן-צבי, היה צנוע יותר בהליכותיו, שקט ומרוכז בתוכו, שוקד ולומד ואינו מעלה על הדעת אף בחלום, שיום יבוא והוא יהיה נשיא מדינת ישראל העצמאית, כשחברו הנסער יהיה אומנם לא וזיר טורקי, אלא ראש ממשלת ישראל.

קושטא הייתה אז מרכז ציוני חשוב. ההסתדרות הציונית העולמית החזיקה בה נציגות חצי-דיפלומטית, חצי-חוקית משלה, ובראשה ד״ר ויקטור יעקובסון, שהיה כעבור שנים נציגנו ליד חבר הלאומים. כמה עיתונים ציוניים בשפות שונות הופיעו בבירת טורקיה - והוויכוחים בין הנציג הרשמי לבין חבורת הצעירים מן הארץ היו לא פעם סוערים, ומלחמת הדעות והאידיאלים התנהלה גם בתוך הקבוצה עצמה, וכל זה תוך כדי חיי צמצום ועוני, ללא תקציב קבוע וללא מקור פרנסה יציב - בקיצור, תקופת חיים מעניינת, סוערת, רומנטית. והיו גם חיפושי דרכים להבנה עם בני העמים האחרים במזרח - ארמנים וערבים ומקדונים, ושאר בני העמים שהיו תחת עול השיעבוד הטורקי, והחלו להיווצר קשרים ומגעים, והתנהלו שיחות ממושכות עד חצות הלילה - כשלפתע, בתוך כל זה, פרצה מלחמת-העולם הראשונה. חלק מן הבחורים נמצא בימי החופש הגדול בארץ ולשוב לקושטא כבר אי-אפשר היה. צריך היה להחליט: לוותר על הנתינות הרוסית ועל חסותו של הקונסול הרוסי ביפו ולקבל את האזרחות העותמאנית, כלומר להתגייס לצבא, או להיות נתיני אויב העלולים כל רגע להיאסר או להישלח למקומות גזירה.

צ'רטוק הצעיר צידד ב״אוריינטציה״ טורקית כהוראת שעה. חבוש תרבוש אדום היה בין מארגני פעולת העזרה לקורבנות הגירושים שמנמל יפו גורשו למצרים. פעם, בהיותו בנמל, ראה משה צ'רטוק כיצד איש טורקי מכה איש עברי, והוא התערב להגנתו של המוכה והגיש תלונה בפני חסן בק, הקצין הטורקי המפורסם. הלה דחה את התלונה כעלילת שווא, ציוה לאסור את הבחור החצוף שהעז להעליל על פקיד טורקי, וצ'רטוק נכלא בבניין ה״סראיה״ היפואית, וכנהוג בבית סוהר טורקי, ספג מכות הגונות מידי חסן בק עצמו. למחרת שוחרר תודות להשתדלותם של יהודים טובים, וחזר לביתו. כך טעם בקצה המזלג טעם של בית סוהר טורקי, בטרם יטעם טעם של מחנה הסגר בריטי בלטרון.

ושוב עמד בפני הברירה: לרדת למחתרת או ללכת לצבא. אליהו גולומב היה בעד עריקה, צ׳רטוק בחר בצבא, נשלח לקושטא לבית ספר לקצינים ועבר דרך נדודים אקזוטית במקצת ממקדוניה עד לצפון חיג׳אז, ובדרך חזרה לארם-צובא, היא חלב, כקצין מתורגמן ליד מפקד גבוה גרמני, שעמד בראש יחידה טורקית. כך למד גרמנית - שפתו החמישית, לפי שעה, אחרי העברית, הרוסית, הצרפתית, הערבית ויידיש. במסעות מייגעים, שנמשכו לפעמים 36 שעות ללא הרף, ברכיבה על סוס, עבר הקצין הטורקי הצעיר מתל אביב במרחבי המזרח בדרך הרפתקנית ורבת סכנות, כשמעבר לקו החזית פועל לורנס המסתורי המעורר את המרד במדבר ומחבל מאחורי הקווים. כך העמיק בנו של הביל״ויי מחרסון שבאוקראינה את ידיעותיו על המזרח המוסלמי, וכך הגיע לסוציאליזם.[2]

הייתה זו חוויה דרמטית, בלתי רגילה. פעם, באישון לילה, במחנה צבא, תוך כדי ביטויי התמרמרות על המצב בכללו בחזית ובצבא הסולטאן, דפק בשולחן אחד הקצינים הטורקים וקרא בקול רם: ״העולם צריך להיות סוציאליסטי!״ ״ברגע זה״, סיפר כעבור שנים שר החוץ, ״הרגשתי כי אני סוציאליסט לפי הכרתי העמוקה״.

בחלב נפגש לראשונה הקצין התל-אביבי במדים הטורקיים עם יחידות הכובשים הבריטיים, וקצין האינטליג׳נס שחקר אותו, לאחר ששמע שהוא ציוני, הניח לו לחזור לארץ. שמונה ימים נמשכה הדרך מחלב לחיפה. היא הובילה ישר לשורות הקבוצה הרדיקלית שקראה לעצמה ״אחדות העבודה״, שנמנו עליה בן-גוריון ובן-צבי וברל כצנלסון, שלושתם חיילי הגדוד העברי. כמובן, איש לא חשב עוד על חידוש הלימודים בקושטא. המטרה הייתה כעת - לונדון.

ושוב, כבאותם ימי הלימודים בקושטא, נמצא הסטודנט משה צ'רטוק בחוצות לונדון ללא פרוטה בכיס, ללא כל תמיכה ועזרה. כדי להתפרנס בדוחק ולשלם שכר דירה בעד חדר עלוב, משותף עם חברו ללימודים דוד הכהן, צריך היה לחפש כל מיני עבודות צדדיות, לתת שיעורים בעברית ובצרפתית, לקחת עבודות תרגום מערבית ומטורקית ועוד כל מיני המצאות מסוג זה. צריך היה לפעמים לנסוע חצי יום כדי לתת שיעור בעברית לילד יהודי ולהיוודע לפתע, שהילד ילמד מעתה בבית ציור, ומשום כך לא יספיק זמנו לשיעורים נוספים בעברית - דבר שעלול היה להרוס לגמרי את התקציב של מחצית החודש לנותן השיעורים הנבוך. ולעיתים קרובות צריך היה גם לקבל כל מיני עבודות בהתנדבות במשרדי ההנהלה הציונית בלונדון, להשתתף כמתורגמן בפגישות עם ערבים או ללכת במשלחת למשרד המושבות - הכל שלא על מנת לקבל פרס ושלא על מנת לשמוע לפחות פעם אחת, האם אחרי מילוי תפקיד מעין זה יש בידי הבחור התל-אביבי כמה פרוטות כדי ללכת לאכול ארוחת צהריים דלה. והפרוטות - לא היו. וצריך היה עוד להתרוצץ בין יהודי ווייטצ׳פל ולאסוף כספים לצורכי ה״הגנה״ בימי מאורעות 1921, ותרומות למען ההסתדרות ו״סולל בונה״ הכושל, ולהרצות, ולתת שיעורי חינם - וללמוד אחרי ככלות הכל, ולשמוע את הרצאותיו של סידני ווב, איש הרוח, האידיאולוג ומורה הדרך של מפלגת ה״לייבור״, שהקסים מאוד בהברקותיו (שלא תמיד היו מקוריות) את קהל מאזיניו הצעירים, והפך במרוצת השנים ללורד פספילד, זה שהיו לנו צרות לא מעטות איתו.

באותה חבורת נוער ארץ-ישראלית הייתה גם צעירה בשם צפורה מאירוב, שבאה ללמוד חקלאות באנגליה ושכרה כדיירת-משנה חדר קטן, יותר מאשר צנוע, בדירתו של מטאטא רחובות ברדינג. דוד הכהן היה עד יחיד בחתונתם של צפורה ומשה צ׳רטוק. הזוג הצעיר גר בדירה משותפת עם דוד הכהן - חדר לזוג, חדר לשכן וחדר משותף למשק בית משותף. גם זו הייתה רומנטיקה.[3]

מ. בן-קדם - זה היה כינויו הספרותי של משה צ'רטוק, כך חתם על כמה ממאמריו שפרסם ב״קונטרס״, ביטאונה של ״אחדות העבודה״. ברל כצנלסון שם עין על בעל המאמרים ולקראת הקמת ״דבר״ הזמין אותו לבוא לעבוד במערכת, אף שלח כסף להוצאות הדרך - 50 לירות, סכום עצום באותם הימים. כך הפך הסטודנט הלונדוני לעיתונאי תל-אביבי. הוא עבד משעות הבוקר המוקדמות עד לסגירת העיתון - עבד בכל השטחים: בעריכת לילה ובעימוד, בכתיבת המאמר הראשי ובכל שטח אחר. כאשר הקים ״דבר״ שבועון באנגלית לצורכי תעמולה כלפי חוץ, נתמנה צ'רטוק לעורכו. כבר אז הייתה האנגלית שלו מלוטשת וצחה עד שאפשר היה למסור לידיו את העריכה. ומכאן רק צעד אחד הוביל לעבודה במחלקה המדינית של הסוכנות היהודית, כיד ימינו של ארלוזורוב, בעיקר בעניינים ערביים. באותם הימים התנהלו בסודיות רבה השיחות עם האמיר עבדאללה על רכישת שטחים והתאחזות יהודית בעבר-הירדן, והמזכיר המוכשר, שדיבר ערבית כערבי מבטן ומלידה, השתתף במשא-ומתן העדין, שמספר עליו באריכות חיים ארלוזורוב ביומנו הירושלמי. כמה פעמים נפגש צ׳רטוק עם עבדאללה איבן חוסיין, ודיבר איתו ערבית וטורקית (שפת הטרקלין של עבדאללה).

עתה נתן כבר צ׳רטוק צליל עברי לשם משפחתו הסלבי - ששינה בעקבות מורו ורבו ד"ר בוגרצ'וב שהפך לבוגרשוב - ואף הוא החליף את הצד״י לשי״ן. רק במדינת ישראל בא השינוי השני - משרתוק לשרת.

וייצמן חיבב את המזכיר רב-המרץ והעריך את כישרונותיו, ארלוזורוב הפליג בשבחו ושמו הלך לפניו בצמרת התנועה, כשהוא מלווה הד רומנטי במקצת - קצת ״מזרחי״, קצת אקזוטי. איש לא התפלא כאשר אחרי רצח ארלוזורוב נבחר בקונגרס ה-18 המזכיר הצעיר שרתוק, בן השלושים ושבע, לראש המחלקה המדינית. הוא עשה רושם נעים מאוד בהליכותיו, ידע היטב כמה שפות, היה דייקן וחרוץ, אחראי ומסור - לא נמצא מועמד טוב יותר ממנו. עשרים שנה ממלא שרתוק-שרת את התפקיד של ״שר החוץ של מדינת-ישראל-בדרך״ ושל זו שהגיעה למחוז חפצה - שיא יחיד במינו בין המדינאים שמעטים מאוד זכו לו בתולדות הדיפלומטיה. לא הייתה אף הפסקה קטנה במילוי התפקיד. גם בימי לטרון - לאחר ה״שבת השחורה״ ומאסר המנהיגים, ששרתוק היה אחד החשובים ביניהם - נמשכה העבודה היומיומית המסודרת, כמעט ללא כל הפרעה. קשר הדואר החשאי (באמצעות כדי חלב) היה תקין, וראש המחלקה המדינית ישב בצריפו וקרא כרגיל מכתבים ומסמכים ודוחות, והיה מחזיר אותם בצירוף הערותיו ונותן הוראות לעוזריו שישבו בירושלים.[4]

ה״עסק״ התנהל כסדרו, כאז וכתמיד. תנאי העבודה היו רק קשים יותר, העבודה עצמה לא נשתנתה. נוספו לה עוד הרצאות שהרצה ראש המחלקה המדינית במחנה - מחזור שלם נתן על תולדות היישוב בארץ, מחזור שני על המדיניות הציונית, ולאיש אחד - מפקד ה״הגנה״ במקום, שהעמיד את עצמו לרשותו במשמעת צבאית מלאה - נתן שיעור-יחיד בתורת הכלכלה המדינית. חוץ מזה ניהל גם קורסים לדקדוק עברי וניצח על המקהלה במחנה, מין ״הובי״ צדדי הקרוב במיוחד ללבו של שר החוץ, אחיו של הקומפוזיטור, והוא נוהג להשתעשע בו בקונגרסים ובכינוסי נוער.

 

*

 

זה עניין למונוגרפיה שלמה - והיא אולי תיכתב פעם - על עשרים שנות פעולתו המדינית של משה שרת ועל מדיניות החוץ שלו. היו בה עליות וירידות, היו הצלחות גדולות וגם תבוסות קשות, היו רגעי דיכאון וייאוש לאחר ״הספר הלבן״ ושאר הגזירות, בימי המאבק והתוהו-ובוהו שקדם לקום המדינה ובראשית ימי המדינה - כשהשיא הדרמטי - רצח המתווך ברנדוט העכיר את הרוח לגמרי (ג׳יימס מקדונלד, שגרירה הראשון של ארצות-הברית בישראל, מתאר בספרו את פגישתו עם שרת לאחר הרצח: שערו השחור של שר החוץ הפך לאפור והוא נזדקן בין רגע בעשר שנים). והיו רגעים של התרוממות הרוח והתרגשות של אושר, וחוויות לא נשכחות - הפגישה עם הבריגדה והנפת הדגל בחזית, וההופעה הראשונה בעצרת או״ם והחלטת 29 בנובמבר, והפגישות רבות הרושם עם יהודי מזרח-אירופה - לפני השואה ולאחריה. רק פעם אחת נפגש שרת עם יהדות פולין - ב-1939, חודשים מעטים לפני פרוץ המלחמה, כשבא להכין את הרוחות לקראת הזעזוע הקשה של ״הספר הלבן״. ורק יומיים היה בוורשה וחצי יום בלודז', וחמש פעמים נאם באותו חצי יום ב״מנצ׳סטר של פולין״. הייתה זו פגישה ראשונה ואחרונה, נרגשת, בלתי נשכחת.[5]

ועשרות ומאות פגישות עם מדינאי העולם, ראשי מדינות, שרי חוץ דיפלומטים, מפקדים עליונים - שלא כל נציג מדינה קטנה זוכה לראותם פנים אל פנים. מתי תיכתב כל הפרשה הזאת? בתוך הקלחת הרגילה של העבודה במשרד אי-אפשר אף לחשוב על כך. הימים עמוסים עבודה ואי-אפשר לכתוב וגם לחיות בצורה כה מאומצת ואינטנסיבית. כך הולכים לאיבוד הכרכים המעניינים ביותר שאפשר היה לקוראם בשפה העברית. רק לעיתים רחוקות מאוד מתפנה שר החוץ כדי למסור קצת רשמים אינטימיים יותר וקצת זיכרונות על פגישותיו עם אישים בעלי שם ששוחח איתם. רושם חזק ביותר עשה עליו באישיותו הרצינית הגנרל ג׳ורג׳ מרשל הזקן, שר החוץ האמריקני בימי הקמת המדינה, שצריך היה לשכנעו שלא ״ידאג״ לנו כל כך ולא יחשוש כל כך שמא ישמידו אותנו הערבים כליל אם אומנם נכריז על הקמת המדינה.[6] יחס לבבי מאוד לענייננו מצא שר החוץ אצל הנשיא טרומן, ומבין הגנרלים הבריטים התרשם ביותר מפגישתו עם גנרל ווייוול ועם גנרל אוקינלק - ״איש חמודות, למרות הכל״, כפי שהגדירו פעם. יש והוא מראה לאורחיו - אם הוא במצב-רוח טוב - את השטיח הפרסי הגדול הפרוש בחדר-עבודתו, שקיבל במתנה מן האמיר עבדאללה עוד בימי המשא-ומתן שניהל איתו מטעם הסוכנות היהודית, ואת האגרטל האמנותי הגדול המצויר ביד - תשורתו של קלמנטיס האומלל, שביקר אצלו שרת בימי היותו בפראג.

לא נעשה עדיין הניסיון לסכם את שיטתו ודרכיו של משה שרת כמדינאי ודיפלומט. מי היה מורו, מי השפיע עליו - טליירן או בלפור, ואולי אדוארד בנש או וייצמן? האם יש לו בכלל ״שיטה״ משלו? משה שרת עצמו אינו אוהב שאלות עיוניות מסוג זה והוא עלול להתרגז - אולי בצדק - אם שואלים אותו על כך. הוא נוהג לומר, שיש לו רק שיטה אחת: ללכת בדרך השכל הישר ולשאוף למקסימום של עצמאות למדינת ישראל. דומה, שמן האסכולה הפוליטית האנגלית למד שרת לא להציג לנגד עיניו שום ״דוקטרינה״ פוליטית נוקשה, אלא ללכת בדרך האמפירית, הניסיונית, לבדוק ולחקור ביסודיות מה יש לעשות בכל מקרה ומקרה לחוד. דרכו תמיד בחיפוש הסינתזה. בימי הפולמוס הסוער - בריגדה או פלמ״ח, היה שרת בעד שניהם והאמין בייעודן של שתי החטיבות גם יחד. גם ביחסו לגולה אין הוא בעד פתרון ״קיצוני״, אין הוא סבור שיש לצאת רק בתביעה לעלייה טוטלית - נחוצים לנו יהודים גם בגולה. דרכו להקיף, לא לצמצם, ולא להירתע ממצבים ומתוכניות מורכבות, אם יש בהם משום תועלת לעניין. ביחס לגרמניה, למשל, מעולם לא חשב כי נוכל להסתפק בהחרמה בלבד.

יש לו ״חולשה״ מיוחדת: דיוק קפדני בלשון, בניסוח דברים קצר, מלוטש וקולע: לא לומר שלוש מילים כשאפשר לומר זאת בשתיים. מכאן התיקונים הרבים שהוא מכניס בטיוטות של מסמכים, תיקונים בלשון ואף בפיסוק. ״בשפה העברית מיותרים פסיקים רבים״, נוהג הוא לומר לעוזריו. לא פעם אפשר לראותו במזנון הכנסת כשלפניו סטנוגרמה של נאום שנשא לפני רגע והוא יושב ומוחק פסיקים ״מיותרים״ ורוגז על הכתבניות המכניסות אותם ללא צורך.

ואהבתו הגדולה - זו הלשון העברית על כל מכמניה העשירים, ושאיפתו הגדולה - היגיון במחשבה וצחות הלשון. ״רגע אחד!״ - כך הוא מפסיק תמיד בעצבנות-מה את האיש היושב לפניו המתווכח איתו, המעמיד שאלה שאינה במקומה או יורד מפסי הוויכוח. מחשבתו עובדת כשעון מדויק. אין הוא ״מבריק״ בנאומיו, אם כי הלשון העברית שלו היא לכשעצמה מוסיקה ערבה לאוזן, שתמיד מאזינים לה בתענוג. אך הוא אינו רודף ״אפקטים״ והברקות, אינו גורס רטוריקה דינמית, רווית פתוס ומליצות.

יש לו נטייה בלשנית מובהקת לחידוש מילים ואף היא תוצאה של אהבת הדיוק - מידה נדירה למדי בין מנהיגים יהודיים, המרחפים לעיתים קרובות על פני שטח הדברים ואינם מגיעים לעומקם. פעם אהב - מתוך חיבה לשונית יותר מאשר מנטייה פיוטית - לתרגם לשם נופש יצירות ליריות קטנות משירת העולם לעברית.[7] עתה, כשלא נשארו אף רגעי הפנאי המעטים, הזניח את השעשוע, אך הוא אוהב את הדקדוק ואוהב לעיין במילונים עבריים. ״אילו היה לי פנאי, הייתי לומד עברית״, נוהג לומר לפעמים שר החוץ, כשרוחו טובה עליו. אין לו פנאי לקרוא, אבל הוא קורא הרבה ובמהירות רבה - ספרות פוליטית ואף ספרות יפה. הוא קורא את עגנון ואת הזז (ארבעה כרכי יעיש), ומתעניין בעיקר בספרות על רוסיה הסובייטית.

עוזריו הקרובים ביותר מתפלאים לא פעם כיצד יכול הוא לעמוד בפני המעמסה הקשה המוטלת עליו. כל אדם אחר היה כורע תחתיו תחת עול העבודה המפרכת - מנת חלקם של רוב המנהיגים בישראל. ועוד הוא מוצא אפשרות לבקר בקונצרטים ובתיאטרון - והוא השר היחיד הנאלץ לערוך לפחות שלוש פעמים בשבוע מסיבות רשמיות ״צורניות״, כמו שאומר השר במקום ״פורמליות״ - אם כי החידוש הלשוני אינו שלו.

חובבי לשון נהנים מאוד מחידושיו של משה שרת. יש האוספים אותם במיוחד, כיוון שהוא עצמו אינו מתפנה לכך. עם כל החשיבות שבשעשועים בלשניים אלו, חשוב לאין ערוך יותר חידוש בשטח אחר - כמו עתה - חידוש היחסים עם מוסקבה. ל״חידושים״ נוספים מסוג זה, ליציאה למרחב, לתנופה גדולה במדיניות החוץ, מחכה תמיד האזרח הישראלי הפשוט גם אם אין לו הבנה גדולה לדקדוקי לשון, אך הוא שומע יום-יום על מסתננים וזוכר, כי שכם וחברון, עיר-דוד ו...עין-סיניה נמצאים עדיין בידי נכדו של עבדאללה, השליט העבר-ירדני הערמומי, שהשטיח הפרסי הנאה שלו פרוש על הרצפה בחדרו של שר החוץ.

 

הערות



[1] ברית-המועצות ניתקה את קשריה הדיפלומטיים עם ישראל ב-11/2/1953 בעקבות התפוצצות פצצה בבניין צירותה בתל אביב, יומיים לפני כן, במחאה על האשמת קבוצת רופאים יהודים במוסקבה ב-13/1/1953 בהרעלת מנהיגים סובייטיים ובמזימה להרעיל מנהיגים נוספים בהשראת ה״ג׳וינט״. בהתפוצצות נפצעו ארבעה מאנשי הצירות ובתוכם רעיית הציר. מאחורי הפיגוע עמד ארגון ימני שהתקרא ״הליגה האנטי-קומוניסטית הישראלית״.

[2] מכתבי משה שרת משנות שירותו כקצין בצבא העותמאני יצאו לאור על-ידי העמותה למורשת משה שרת: נתראה ואולי לא, 1998.

[3] מכתבי משה שרת משנות לימודיו בלונדון יצאו לאור על-ידי העמותה למורשת משה שרת: ימי לונדון, כרכים א׳-ג׳, 2008-2003.

[4] מכתבי משה שרת ממחנה המעצר לטרון לרעייתו צפורה יצאו לאור על-ידי העמותה למורשת משה שרת: מאסר עם נייר ועיפרון, 2000; מכתביו המדיניים לאישי הנהלת הסוכנות יראו אור בספר ירחים בעמק איילון, הנמצא בהכנה לדפוס [כבר יצא לאור].

[5] על הביקור בפולין באפריל 1939 ר׳ משה שרת, יומן מדיני ד', עמ׳ 246-230.

[6] על שיחת מ׳ שרת עם מזכיר המדינה מרשל ב-8/5/1948 ר׳ שרת, בשער האומות, עמ׳ 228-224.

[7] משה שרת הוציא לאור בשנת חייו האחרונה את תרגומי השירה שלו - רובם מן השירה הרוסית - בספרון מחברת תרגומי שירה. מהדורה שנייה של מחברת תרגומי שירה, בלווית שירי המקור, מקור מול תרגום, יצאה לאור על-ידי העמותה למורשת משה שרת ב-2003.

 

העתקת קישור