260
אל: אליהו
גולומב, תל-אביב
לונדון,
כ"ח יולי [1924]
אליהו,
את שני מכתבי לברל ודאי קראת. מכתבי זה בא כהמשך להם. אני כותב לך לא
רק כדי לענות אגב אורחא על מכתבך אתה,[1] אלא בעיקר כדי שתיכנס בעובי הקורה של שאלת שובי לארץ.
תתהה היטב על קנקנו של ברל, ותודיעני דבר ברור.
אתה כותב, כי אדבר עם בן-גוריון - שמא יש דרך לסדר את עניין חובותי. ובן-גוריון אומר
לכתוב לארץ, לברל, והוא ימציא כסף. הסתירה הזאת מרפה את ביטחוני, כי יֵצא מכל הצירופים
האלה איזה ממש.
אבל אינני רוצה לתת לפקפוקים אלה שליטה בעצמי ואני מוסיף לדון בשאלת שובי
עוד בקיץ או סתיו זה כבעניין מעשי העלול להתגשם.
אפס, מאז כתבתי לברל נשתנו קצת הדברים.
במוצאי שבוע זה הייתה כאן צפורה. ״נכנסנו לישיבה״ אשר הביאה לידי שתי
תוצאות חשובות:
א) הוברר והוסכם בינינו, כי
אם יש חשיבות מיוחדת בבואי לארץ מייד, אסע לבדי וצפורה תבוא באוקטובר.[2] אני אומר - חשיבות מיוחדת; ז״א שאם עומד הדבר בבחינת
״טוב לשוב שעה אחת קודם״ בלי טעמים מיוחדים ומכריעים, כי אז לא אמהר לנסוע ואחכה לצפורה.
ב) התברר בהחלט כי דרוש יהיה
לנו סכום הרבה יותר גדול מ-100 לי״ש כדי לצאת מכאן.
והנה על סעיף ב׳ זה הרצאה קצרה. רק אל נא תיבהל מפני המספרים העצומים.
כיום הזה חייב אני 206 לי״ש. כנגד זה
חייבים לי דב - 31 לי״ש, ואתה - למען החשבון - 2 לי״ש, סה״כ 33 לי״ש. מ-206 לי״ש אלה יכול
אני לדחות 110 לי״ש לארץ, ו-96 לי״ש עלי לשלם
כאן בטרם אצא. כדי לתת לך מושג-מה מן המצב אומר, כי 96 לי״ש אני חייב
לתשעה אנשים שונים, בעוד שאת 110 לי״ש הראשונים חייב אני לארבעה אנשים, אשר אחד מהם הוא
דוד הכהן (15 לי״ש - חוב נושן).
ועתה: מצבנו מחייב קניית דברים רבים בבת אחת אם נאמר לשוב בקרוב לארץ.
אין לנו מעילים, אף לא מעילי גשם, לא לי ולא לצפורה. לי אין גם בגד, פשוטו כמשמעו.
אין נעלי חורף. צפורה דלה בלבנים עד לקבצנות. ועוד ועוד. אילו נשארנו כאן, היו הדברים
מסתדרים לאט לאט ובהדרגה, וגם חסרונם היה נסבל יותר בנקל תוך כדי ישיבה במקום אחד.
לא כן אם נאמר לקום ולנסוע. עשינו חשבון ועלה לנו, כי כדי להתלבש נחוץ לשנינו יחד סכום של 30 לי״ש לכל הפחות.
נוסף לזה חשוֹב 25 לי״ש להוצאות הנסיעה (עם כל הכרוך בה - מלתחות אין לנו
אף אחת - ויזות וכו׳). הרי שבסה״כ דרוש לנו 150 לי״ש. היימצא הכסף הזה?
מצבי כיום רע. אך אילו נשארתי כאן, הייתי מתחיל
להשתכר הרבה עם בוא הסתיו, ואז במשך חודשי הסתיו והחורף וראשית האביב הייתי מסלק לשיעורים
ובסכומים קטנים את חצי חובותי ואולי גם חוסך כסף לנסיעה. מראש ידעתי כי לא אשוב לארץ
נקי מחובות בהחלט. עתה שעלי לשוב בקרוב - מתחדדת שאלת החובות כאשר לא שיערתי ולא פיללתי.
בטוח אני כי תבין מרחוק לכל הסבך הזה ותודיעני דבר ברור במהרה. לא תוכל לשער כמה כוחות
גוזלת ממני הציפייה למוצא פיו של ברל.
עם בן-גוריון טרם הספקתי לדבר כראוי - עסוק
הוא בוועדת התקציבים.[3] ענייני שכונת
העובדים יגעים וספק גדול אם ייצא מזה דבר.[4] תמיכתם של ״חברינו״ מהפוה״צ היא בלב ולב ולב.
דב בבלגיה. יבוא בוודאי בעוד ימים אחדים. על
87 דולר מסרתי לו.[5] הן אתה יודע שאין לו פרוטה.
לענייני הגן. חיים מכחיש בהחלט כל מה שמסר בשמו
פיינמן[6] ואגב מנער את חוצנו מכל ההבטחות שנתן לנו, בקיצור -
להד״ם! בן-גוריון טרם ראהו, אך הפעם אין לי הביטחון כי יוציא ממנו (ז״א מקה״י) איזה
דבר, יותר נכון - יש לי הביטחון כי לא יוציא ממנו כלום. מכתבים לא ייתן יותר, זאת אמר
לדב.
אתה כתבת לאולשן דברים שטחיים במקצת. אם רוצים
בסידור מסע באירופה, צריך לדון על הדבר ולארגן אותו.[7] הן תבין כי עפ״י דבריך לא יקום אולשן לפתע פתאום לנוע
על ערי אירופה. ונדמה לי כי לעורר את אולשן לשוב לארץ אין צורך. הוא עובד היטב כאן,
ואם אסע אני לארץ טוב כי יישאר פה לפחות עוד שנה, עד בוא איזה איש אחר. את העֶמדה כאן
אסור enflӧssen [גרמנית: לאבד] בבת אחת. ואשר
לייפוי כוח שביקש אולשן לא בנת לדבריו. הוא ביקש ידיעות על מצב העבודה, למען דעת מה
להשיב לאפיקורוס. בייחוד לאחר שקפ. פנה לנו עורף והפליט האשמות על חוסר סדר וכו׳.
בעצם - עניין זה רק השבוע, כתום ישיבת הוה״פ, יעלה על הפרק, כשייפנה ב״ג
להתראות עם חיים ולדבר משפטים עם קפ.
אליהו, מה הייתי רוצה להיות עתה איתך. אך ווּ נעמט מען קיין פונט? [יידיש: מאין לוקחים איזו
לירה?].
שמענו על איזו תמונה של עדה והקטנה. שמענו,
אך לראות לא זכינו.
שלום,
מ.
דבר עם ברל וכתוב מייד!
לדעתי צריך דב להישאר לחורף באירופה המערבית.
