250
אל:
ברל כצנלסון, תל-אביב
לונדון, ג'
יולי [3/7/1924]
ברל,
הבחינות מאחורי גבי, ואיתם - כל הררי ההתאמצות
שצריך הייתי לפסוג ולעבור. במקצת האירה לי ההצלחה פנים ובמקצת הושיעה לי ידי. על כל
פנים עשיתי במשך ארבעת החודשים האחרונים מה שרק היה ביכולתי, ולשמחתי נוכחתי, כי כשאני
נפנה מטרדות צדדיות וארעיות שונות ומשתקע כולי בדבר אחד, אין יכולתי קטנה. התוצאות
הרשמיות אינן ידועות עדיין, צריך להמתין כחודש בערך, אך ברור לי כי עמדתי בבחינה, כלומר
- סיימתי את לימודי. אילו היית פנוי בזמנך ובדעתך אפשר שהייתי שולח לך את גיליונות
השאלות שלי - מהן היית מקבל מושג על מהותו והיקפו של חוק הלימודים שהשלמתי.
ועתה הסכת ושמע. לא רק עלה על לבי דבר הבליעל,
אלא כלה ונחרצה היא מלפני לדחות את שובי לארץ עד האביב הבא. כיום הזה חייב אני לאנשים
מאנשים שונים סכום העולה על 150 לי״ש. בזה אינני חושב את עשרות הפונטים האחדות שחייב
לי דב, ואשר התקוות לפירעונן במשך השנה הבאה רופפות הינן מאוד, בעוד שאני חייב לשלמן.
זאת בינינו. איני יודע אם כדאי לפרש לך כיצד נערם על גבי חוב כזה. בקיצור נמרץ: לרגל
חיי ״הפרישות״ השנה גדלו מאוד הוצאותינו. לזה נוספו הוצאות שכר הלימוד של צפורה - כ-50 לי״ש. הוריה עזרו
ועוזרים לה, אך אין עזרתם מספיקה כדי מחצית הוצאותיה. אף זאת בינינו. ואולם המקור העיקרי
לחוב הוא כמובן ההפסק שחל בהשתכרותי, הפסק בן ארבעה חודשים וחצי.
אתה כותב,[1] כי בנוגע לחובות נטכס עצה בארץ. צר לי מאוד שאיני יכול
להתייחס לדבריך אלה ברצינות. אשמח אם המוסד שבו אעבוד יהיה ביכולתו לשלם לי משכורת
כדי מחיה; אני חושש מאוד שלרגלי צרכי המיוחדים - בזה נכנסת שאלת [מחייתה של] אמי, שאיני
רוצה לגעת בה כאן - אהיה אנוס לקבל על עצמי גם עבודות צדדיות, כמו הוראה ארעית, כתבות
וכיוב׳. אך בשום אופן
שבעולם איני יכול להשלות את נפשי בשווא, כי אוכל בעובדי בארץ לחסוך לפירעון חובות.
ועל מי אבוא להטיל את יהבי? איך אוכל להעמיס על מישהו או על איזה מוסד שהוא את משא
חובותי? אנחנו גמרנו אומר לא לזוז מכאן עד אם שילמנו את חובותינו, לפחות את רובם הגדול.
לפי חשבוננו מחייב הדבר את דחיית נסיעתנו לאביב הבא, ואדירת תקוותנו היא להיות בימי
הפסח הבא בתל אביב.
מצבי החומרי כיום אינו מזהיר ביותר. להסתדרות [הציונית]
לא שבתי ולא אשוב. אינני נחוץ להם, ואחרי ארבעת חודשי ההפסקה בעבודה הציעו
(או הציע שטיין) לפני תנאים מגוחכים. העבודה בשכר עם קפלנסקי לא נתחדשה השנה, כידוע לך בוודאי,
ואיני חושב כי תחודש. הרי שכל יהבי על ההוראה. בשדה זה הצלחתי
בכל המובנים ושכרי השבועי עולה עתה במהירות רבה. בשוב צפורה ללונדון
- בסוף ספטמבר - תירתם גם היא להשתכר. אינני חושב, כי היה או כי יש או יהיה לפנינו מוצא אחר
מן המצר שאנו נתונים בו, ואשר עלינו להיחלץ ממנו במהרה ובכבוד.
אשר לצפורה - היא עודנה ברדינג ותישאר שם עד
סוף הקיץ. הידעת, ברל, כי
במכתבך, שבו יעצת לה להתמחות כהוגן במלאכת הגיבּוּן, כיוונת לשעה הנכונה. באותו השבוע
נדונה בינינו השאלה - אם להישאר ברדינג או ללכת משם לאיזו חווה סתם. במשך חודשים אחדים
קודם לכך ברור ומוחלט היה, כי את חודשי הקיץ תבלה צפורה באיזו חווה, אך כשהגיע הזמן
ללכת מרדינג החלה רובצת הרגשת האחריות בפני המשק שלנו בארץ וחובת ההתמחות במקצוע אחד
על בוריו שהיא מטילה. מכתבך בא כפוסק אחרון, ומפניו נתבטלו כל הספקות. כיוון שאני עומד
בפרשה זו אומר לך, כי אתה והרצפלד, כפי שנראה לנו, מייעדים את צפורה לשני דברים שונים.
אתה - ל״משביר״, לעבודה בתעשיית חמאה וגבינה באחת המחלבות המרכזיות. הוא - למרכז החקלאי,
לעבודה באחד ממשקי הצעירות ביהודה, או ביתר דיוק - בשכונת ברוכוב. מובן שאין השעה דוחקת,
אבל טוב היה אילו התפשרתם ביניכם בנוגע לצפורה. הייתי רוצה שבמשך הזמן שהיא נשארת פה
תקבל מהארץ לפרקים הוראות מסוימות במה להתעניין ואיזה דברים לפקוד. אין כאן רק שאלת
פרוצס העשייה של חמאה וגבינה. כ״א גם מציאת הכלים הדרושים, התאמתם לתנאי הארץ, ידיעת
סידור העבודה והכינון וכיוב׳.
בדרך כלל נדמה לי כי ההצלחה האירה פנים לצפורה
הרבה יותר ממני. היא לא הלכה בגדולות, אך תחת זה רכשה לה דבר שלם ויסודי. שנה זו הייתה
לה שנה פורייה, שנה שחייתה בה חיי בדידות והייתה מסורה כליל לעצמה ולעבודה. היא בריאה
ורעננה מאוד, חזרה כאילו לימים שלפני כנרת. תמול היינו שם, דב ואני, וביקרנוה במחלבה.
המוסד עושה רושם חשוב ורציני. מקום עבודה ממש, בלי שום חוכמות ופרכוס. המנצח האמיתי
על העבודה הוא פועל פשוט, אשר ניסיון של 35 שנה מאחוריו. מובן שגם מומחים מכל המינים, גבוה מעל
גבוה, מכהנים שם. החשמל והקיטור יסוד מוסד לכל, אך עבודה רבה, אולי רובה, נעשית ביד
- יתרון חשוב לגבי ההכנה לארץ.
עצותיך, ברל, נאמנו וחכמו מאוד. על כל הדברים
האלה, בייחוד על העירייה ועל השלטון, הרביתי לחשוב ולציין דברים לעיון. אני מקווה להרבות
קרוא וחשוֹב ורשום בעניינים אלה - באמת רק באלה השנַיים, ואת חוקי ההגנה וכו׳ אניח
לאחרים. (?). ספריית ה-Colonial Office פתוחה לפני, כאשר
פתוחה הינה לפני כל משחר לדעת. גם בנוגע למשק העיתונות אשתדל לעשות מה.
העיתונות. קראתי את ההחלטה[2] וקראתי את דבריך לדב. מה אענה?[3]
לענייני ציבור לא שבתי ואין לי כל חשק לשוב. בפועלי-ציון כמעט
שקצתי בהחלט - א״כ אני מתחרט כבר על משפט זה שנפלט, כי הערב הולך אני לישיבת הצ.ק. [ועד מרכזי] ובוודאי אֶמָשֵך
שוב לתוך הביצה. בימי הבחינות חשבתי, כי את מותר זמני כאן אקדיש אך ורק לבנק הפועלים
- לגול את החרפה מאנגליה ומעצמי, אך הנה בא דב והכריז על ״סולל בונה״.[4] הרי שרצים אנו כל הימים לכל מיני שיחות ופגישות ומעלים
חרס, חרס, חרס. ההתקפה על ג׳ימי עלתה בתוהו. עצתו הייתה לפנות לפועלים היהודים באנגליה
- הוא בטוח כי כל אחד ייתן בשמחה 10 ש.[ילינג] וכיוצא בזה במקומות אחרים. יש שבילים שחורבת
הבונה חוסמת בהם את המעבר. אעפי״כ מנסים אנו מה שאפשר, מסדרים ועד וכו׳. על ועידת ״אחדות
העבודה״[5] בפעם אחרת. הצורך
לשוב לארץ הולך ונעשה לכאב ממושך. עם קפלנסקי עוד לא דיברתי - לא היה פנאי, והאיש כבד
מאוד במלאכתו. מה ראה לשטות
זו להופיע בהצעת שני הבתים בוועידה, לאחר שההצעה נפסלה אפילו בוועדה הקטנה שלנו כאן
- לא אוכל הבין. בענייני ה״הגנה״ - עמדתו הרת סכנה.[6] על זה כתב אולשן לבחורים.
וזאת ליודעי ח״ן: הידוע לך, כי אותו מומחה שטרחו והביאוהו מעבר לים, Mead [7] שמו, הגיש את הרצאתו וחרץ בה את משפטו על ההתיישבות
הקבוצתית לשבט? ההרצאה גנוזה היא לע״ע והדבר אינו ידוע אלא לצנועים, אך הסער בוודאי
יתחולל על ראשנו, עם שאר פורענויות, בכנסייה הבאה [בהתכנסות הוהפ״צ הגדול].
משה
