202

אל: ברל כצנלסון, תל-אביב

לונדון, 18/1/1923

ברל,

 

פנאי הרבה אַין, לכן אכתוב בקצרה ובאופן מעשי.

 

א) ענייני פיני הוטבו.[1] לדבריו - עוד יש צרות, אך חציו כבר יצא ״מן האדמה״.[2] בקרוב יבוא לארץ על מנת להתחיל בעבודה בחיפה[3] ואח״כ ישוב שנית הנה. החברה מתאשרת. ההון: מהברון [4].100,000 מהציונים 50,000 ויותר לא יהיה. מאיש פרטי אחד, יהודי, אותו היהודי שנתן שֶק של 10,000 לקה״י בברלין - [5].50,000 מהגויים - 300,000. כסף זה - של הגויים - לא במניות כ״א ב-debentures, ז״א אובליגציות (בעברית!) המזכות את בעליהן באחוזים מובטחים, אך לא בדיבידנדים, ובשום חלק ונחלה במפעל ודעה בהנהלתו.[6] התנאים נפלאים, לדבריו. מה ראו גויים אלה, שפיקחים הם, להכניס את כספם בעסק ביש זה - פליאה דעת מני. הוא אומר, כי עשו זאת רק מתוך התפעלות מהעסק ומעיניו היפות של פיני. אשרי המאמין. טובת ההנאה שהובטחה להם מחוץ לאחוזים היא רק סוכנות לקניות באנגליה (מכונות, חומרים וכו'). הברון אינו רוצה להיחשב בין מייסדי החברה, ומזה באות הצרות. מאמריקה לע״ע אין כלום. על .D.C.P [7] רוגז הוא מאוד, ברוך השם. מיהודים סתם אין פרוטה.

עוד אומֵר לךָ פיני - ״לךָ״ לא לשם תפארת המליצה, כ״א באמת לךָ[8] - כי לאחר שיבסס את העניין בראשיתו יאסור מלחמה רבתי על ההסתדרות הציונית וכל יתר ההסתדרויות העבריות הלאומיות למיניהן, בפירוש בהדגשת ה״כּל״.[9] ״כתוב כך לברל״. הנני וכתבתי. ושוב אותם הדברים - חטא חטאתי לעם ישראל שהתקשרתי עם הציונים מעיקרא. צריך לקרוע את המסווה ולחשוף את האמת לעיני כל, לגלות את הבלוף. - למי לגלות, ומי הוא זה ואיזה הוא עם ישראל? - תיקו... אבל מילא, עתה כבר אין פחד להיפגש איתו. מרה שחורה היה מהלך עלי בימים שלאחר נסיעתך.

 

ב) כָתב לי אליהו ע״ד הצעת העיתון היומי. אם יש בדברים ממש - דע כי נכון אני לבוא לשם זה לארץ לראשית השנה (העברית) הבאה. אך אני, עד כמה שרואה אני את הדברים מכאן, איני רואה ממש. הכסף מניין? הנייסד עיתון ע״מ להובילו לקבורה לאחר חודשים אחדים של קיום עלוב, מפרפר? אני כולא את משפטי עד אם אקבל ידיעה ברורה ממך. בכ״ז הייתי מציע לך, אם חושב אתה על העניין ברצינות ולמעשה, לחשוב לא רק על כוחות במערכת, כ״א - אולי בעיקר - על כוח הַנְהָלי. דרוש מנהל בעל כישרון ובעל ניסיון ויכולת. אל תשכח, כי זה עיתון יומי. להוציא גיליונות כפולים [גיליון אחד לשני ימים עוקבים] א״א יהיה. דחיות מפני חוסר נייר, מפני סירוב הדפוס וכו' תהיינה מן הנמנע. ארגון ההפצה, המשלוח, החתימה, גביית הכספים, המודעות, הקשרים עם סוכנות תלגרפית ועם חו״ל בכלל - כל זה דורש אדם, שאיני צופה בתוכֵנו. ובלי אדם כזה אסור להתחיל. זה חשוב לא פחות מן ההון או ממקור התמיכה התמידית, אשר גם הם הכרחיים, מפני שהעיתון יפסיד כסדר. אגב, עיתון פועלים צריך שירבה בניקוד ככל האפשר וגם זה דורש הכנה. עוד דבר קטן - הישנם בתוכֵנו האיש, או האנשים, המסוגלים לכתוב מדי יום ביומו, תחת שבט ההכרח הנוגש, מאמר ראשי, או שני מאמרים ראשיים? אם יש תוכן או אין, אם יש מצב רוח או אין, כל יום, כל יום. אני מעיר את השאלה של כתיבת יום יום בכלל; עניין המאמר הראשי בא רק להבליט את הקו הזה. אני מחכה לדבריך בשאלות אלו.

 

ג) ענייני הבנק [הפועלים] – יגעים. עבודה אינה נעשית. הוועדה שהסתדרה חדלת אונים.[10] לע״ע נמשכת תקופת ארגון הוועדה עצמה, גיוס האגודות המשתתפות, בירור היחסים עם הוועדה שהתכוננה פעם ע״י קפלנסקי-טויב.[11] ועם המרכז שבווינה וכו' - הכל עבודות פוריות ומרנינות מאוד. אין יכולת פיזית להיכנס בעובי העניין ולמשוך בעול, ואתה תבין. לדוד יש רצון לעזור, אך אני חושש שאם רק רוצה הוא ברצינות להגיע לידי איזו תכלית אחר כל שנות ישיבתו בלונדון, יצטרך בחודשיים-שלושה אלה לשקע מלוא שיעור קומתו בלימוד - להתכונן לבחינה שבמרץ.

 

ד) ב״פועלי ציון״. בסניף הגדול איני בקי ביותר. בכלל ישנה התעוררות, ישנו דופק פועם. חסין[12] לא הצליח בהחלט. אינו חכם, מתנפח, רגזן ונוח להיעלב על כל שטות. ביחסי חברים לפעמים נְיֶווֹזְמֹוזְ׳ני [רוסית: בלתי נסבל]. כנגד זה חושב על עצמו גדולות ונצורות. הרצה פעמיים - ריקנות מוחלטת מתוכן וממחשבה לוטָה במליצות מקשקשות, גם לא מבריקות. אתה תתפלא על חריפות הטון שלי, אך הוא לא כבש את לבי, ומה אוכל לעשות? הוא הספיק כבר לריב בחוזקה עם דרין[13] והגיש התפטרותו, אך קפלנסקי התערב בעניין והשביח את כעסו וגאוותו. מאז הוא שכך קצת ובזמן האחרון לא שמעתי צווחה. בכ״ז, עצם מציאות המזכיר נופחת חיים בבית שהיה כבר לקבר. עתה עוסקים בהכנות לנשף פורים.

בסניף הנוער. ישנו, קיים. ההרכב אינו מוצלח ביותר. מעט הנערים הנבונים כבר דבקה בהם ספחת הקומוניזם, או שהם התדבקו בה. מה שעשה הקומוניזם לנוער הסוציאליסטי - בעולם כולו - עשה גם לטיפת הנוער שלנו במזרח לונדון. מי שיש אלוהים בלבו הלך שמה, וכיוון שהלך - האמין כבאורים ותומים, למד את ה״אנא בכוח״[14] ועתה הולך הוא שמה לשאול על כל דבר חדש ולבקש פְּסָק - אם כשר או טרף. לע״ע מספר אני להם על א״י. היו כבר ארבע הרצאות. סיפרתי על התנועות המשיחיות, על עולי ה״חלוקה״,[15] על הביל״ויים והמושבות. בשבוע הבא אתחיל לדבר על [תנועת] הפועלים. מבקרים 20-15 נער ונערה. נערות חשובות כמעט שאין, וזה סימן רע לחבורה. כנגד זה נערות לא חשובות בהחלט - ישנן, וזה סימן עוד יותר רע. למשוך נערות חשובות אל החבורה - אי אפשר, לא תלכנה. לפזר את הסניף הזה בתקווה להקים חדש – מסוכן. סוף סוף אלה הסכימו להיקרא ״פועלי ציון״. לי אין יכולת לקחת על עצמי את האחריות של הטלת שינויים וארגון מחדש, כי ערב אחד בשבוע זהו המקסימום שאני יכול להקדיש להם. בשבילי זהו הערב השלישי, ועם איזו אסיפה אחרת - הערב הרביעי בשבוע שאינני בבית ושאני אוכל ארוחת ערב ב-11. ותמיד קודם לערב כזה יום עבודה ארוך וקשה. ולכן, לע״ע, כאילו מתוך ברירה, אני ממשיך, בכ״ז כולם ילדי ישראל, וקסמה של א״י נותן אותותיו גם בהם, לרבות הקומוניסטים. הם מתפעלים מהרצאותי, שאלות רבות אינם שואלים. בפעם האחרונה, למשל, אחרי שסיפרתי על המושבות - הטובות והרעות שבהם - והזכרתי על הגידולים החדשים שהכניסו בארץ, ביניהם היין - קם בחור קומוניסט'ל נאמן למלא אחרַי וסיפר בהתלהבות על ניסיונות גידול הטבק בא״י שהצליחו; הוא עצמו פועל בתעשיית סיגריות ולכן התעניין. שאלו אותו אם הניסיון נעשה באופן קואופרטיבי; אמר לא, ע״י קפיטליסט, אך העבודה מעסיקה פועלים יהודים ובקרוב נוכל כולנו לעשן סיגריות שנעשו ע״י פועלים מאחינו בא״י.

אני אמשוך את הסניף במשך כל החורף. בינתיים נראה איך ייפול דבר. אגב - איני יודע אם זה אגב - בשבת האחרונה הרציתי על בן-יהודה לפני תלמידי שיעורי הערב שלנו ולפני עוד נערים ונערות הלומדים עברית באופן פרטי. באו מעטים, לא יותר מעשרים. הרוב היו נערות. הרציתי עברית לפני קומץ אנשים, אשר לפני שנתיים לא ידעו כמעט כולם אף מילה עברית אחת. לי נדמה היה, והרבה עיניים אמרו לי זאת, כי באולם (זה היה באולם ההסתד' הציונית) עמדה השראה מיוחדת. הקומץ הקטן הרגיש עצמו חלק מדבר-מה גדול ונאדר שנוצר בעולמנו הדווי בארבעים השנה האחרונות. דיברתי בשפה קלה, אך בכ״ז דיברתי שעה שלמה וסיפרתי על ימיו הראשונים של בן-יהודה, על ירושלים בזמן ההוא, על ראשית הדיבור העברי, על הפרובלמה והקושי שעמדו לפני המשפחה הראשונה [הדוברת עברית], על יחס הסביבה וכו' וכו', כל החלק הזה עפ״י סיפורי אבי.[16] ואח״כ על בן-יהודה בכלל - בתור מחייה הדיבור העברי, בתור המורה הראשון של עברית בעברית, בתור מחדש מילים ובתור מחבר המילון. הבינו הכל, הכל. תלמידה אחת באה ואמרה: ״זה היה נפלא! נהניתי כל כך״ (נהניתי - תרגום טוב מאוד של enjoyed האנגלי). וזה היה באמת נפלא.

 

ה) איני יודע אם אספיק לכתוב על עוד עניין אחד, כי השעה מאוחרת ועלי להספיק לדואר ולכן עתה על ה״קונטרס״. קיבלתי חוברת אחת ממישהו שנכמרו רחמיו עלי ועל צפורה. מן ה״קונטרס״ עצמו לא נתקבל דבר. גם לא שלחו לקפלנסקי ולא לפוע״צ. כל לונדון ניזונה מהחוברת היחידה שקיבלתי. ב״קונטרס״ זה, שיצא לאחר הפסקה של כמה חודשים[17] יש מין כוונה - או לא-כוונה - מאכען זך ניט וויסענדיק [יידיש: עושה עצמו כאינו יודע], כאילו לא היה כל הפסק. שום הודעה מן המערכת, שום ביאור על הדומייה. וכנגד זה: ״מתקבלת חתימה על השבועון ה'קונטרס' היו״ל וכו'; התנאים - לשנה כך וכך, וכו'״ מה זאת? - והאומנם יצא ה״קונטרס״? כְּתוב על זה. וכתוב בכלל.

 

ו) הרבה לא אספיק. אני כותב בדואר. רציתי לומר לך כי השערורייה הנעשית בעולמנו, אשר פקידים וכל מיני הולכי בטל מקבלים משכורות גדולות וגם ענקיות בעד לא-עבודה, פשוטו כמשמעו, בשעה שאת הארץ אחז השבץ - זהו דבר שאין ביטוי לו.[18]

שלום לך ולכולנו,

 

משה

 

על הוועידה[19] אינני יודע דבר. מחכה אני לידיעה מאליהו.

אמרתי אכתוב בקצרה והנה הארכתי ולא גמרתי.

 

הערות