199

תזכיר לקולונל פרדריק קיש[1]

לונדון, 18/12/1922

 

 

על קבוצות באוכלוסייה הערבית בארץ-ישראל ויחסן לציונות

 

הגדרת עמדותיהם של מגזרים שונים באוכלוסייה הערבית בארץ-ישראל כלפי הציונות פשוטה וקשה גם יחד. היא פשוטה מפני שההשקפות והדעות שבהן מדובר, יהיו אשר יהיו, אינן מורכבות בכללותן. היא קשה בשל היעדרן של עובדות והנחות מקובלות על הכל, שיוכלו לשמש בסיס להגדרת דעות אלה ולהבהרתן. על מי שמבקש לעשות זאת נגזר להסיק מסקנותיו מכוח הבניית התרשמויות והתנסויות אישיות אל תוך מערכת הגיונית תוך השלמתן, פה ושם, במידע השאוב מן העיתונות המקומית ופעמים אף תוך הסתמכות על מידע זה בלבד.

 

המגזר הראשון הממקד את שימת-לבו של המשקיף הוא זה המורכב מן ״הפוליטיקאים״, הללו הם אנשים משכילים יותר ובעלי מודעות פוליטית רבה יותר, שהתארגנו בגוף המתקרא ״האגודה המוסלמית נוצרית״ (״אל גַ׳מְעִיאת אוּל מוּסלימיאת אוּל מַסיחיאת״), כולם אנטי-ציונים מובהקים ומושבעים וביסודם אנטי-יהודים ואנטי-בריטים. חרף מספר חברים קטן יחסית - האגודה מונה לכל היותר 500 חברים רשומים ברחבי הארץ - היא הצליחה לרכוש במרוצת שנות קיומה גם מעמד מכובד, וגם, בשעת צורך, היענות של חלק ניכר למדי מתוך האוכלוסייה הערבית, וכן להעניק משקל לעמדותיה ולהשיג הכרה דה-פקטו מצד הממשלה, הן זו שבלונדון והן זו המקומית, כגוף הייצוגי של אוכלוסייה זו. נסיבות מגוונות החוברות יחדיו מסבירות תופעה זו. החברים המאורגנים ב״אגודה״ כוללים נכבדים רמי מעמד, צירים לשעבר במוּרשוֹן העותמאני, בעלי קרקעות עשירים, סוחרים, עיתונאים, עורכי-דין ונציגי מקצועות אחרים - בקצרה, כל אותם אנשים שתושבי הערים הורגלו מימים ימימה, מכוח מסורת ותלות ממשית, לראותם כמנהיגיהם הטבעיים. הודות להסתעפויות המשפחתיות השונות של הנכבדים, וכן גם מכוח קשרים אישיים, רכשה ה״האגודה״ השפעה בתוך מערכת השירות הממשלתי מזה ובשכבת הנכבדים והשייח׳ים מזה. התחושה הפרימיטיבית של נאמנות טבעית לחברי החמולה, והמשמעת המתחייבת לבוגרים בכל משפחה - שני כוחות שעדיין שרירים וקיימים בקרב ערביי ארץ-ישראל ללא הבדל מגזר ודת - הם המלט המלכד שבאמצעותו שולטים מנהיגי ה״האגודה המוסלמית הנוצרית״, אם יחדיו כגוף ואם כפרטים, בכשלושה רבעים של העיתונים הערביים המקומיים ונהנים מגישה חופשית לעיתונות הערבית בארצות השכנות. במקומות שהמילה הכתובה נטולת השפעה, כבכפרים ובעיירות, משפיעים חברי ״האגודה״ על דעת הקהל בביקוריהם ביישובים ברחבי הארץ, בנאומים ובאסיפות עם, ומסתייעים בשייח׳ים העושים להשרשת השפעה זו לאחר ביקורים אלה.

האנטי-ציונות של קבוצה זו מושתתת בעיקר על ההנחה שהעלייה היהודית וההתיישבות היהודית יוליכו בהכרח לקיום עליונות יהודית בארץ הן מבחינה פוליטית והן מבחינה כלכלית, ומכוח זה ייגזר על הערבים מצב של נחיתות עד שלבסוף יהיו חייהם בארץ-ישראל בלתי-נסבלים. העוינות כלפי היהודים נובעת גם מן העובדה, שהם נחשבים למשענת שמציב האימפריאליזם הבריטי בארץ-ישראל, ובאותו זמן יש בקרב האנטי-ציונים גורמים שאין להם דבר נגד שליטה בריטית, אבל הם שונאים את היהודים מפני שהם מונעים בעדם להשיג תנאים טובים יותר - מנקודת המבט הערבית - מן הבריטים.

קנאות דתית מהותית ממלאת תפקיד שולי בקרב מנהיגי תנועה זו, מוסלמים ונוצרים כאחת, אולם היא מנוצלת במיומנות כמכשיר תעמולה לעירור שנאה, ולעתים להתפרצויות זעם של ההמונים. אולם ראוי לציין, כי לגבי הנוצרים לובש הרגש האנטי-יהודי גוון נוצרי אנטישמי מיוחד. בעוד שאלימות מאפיינת יותר את הדיבור והמעשה של המוסלמים, תככנות מעודנת תהיה הגדרה נאותה לאפיון פעילותם של הנוצרים. נוכח ההיבדלות המסורתית המפרידה בין מאמיני שתי הדתות, אפילו במקומות שבהם הם חיים אלה בסמוך לאלה זה מאות בשנים כבמזרח התיכון, ונוכח העובדה שהנוצרים מקיימים מגעים רבים יותר עם יהודים בשדה המסחר, אין ייצוגם המספרי של הנוצרים בקרב האנטי-ציונים הפעילים עומד ביחס ישר לצפוי לאור רמת ההשכלה והתרבות שלהם, אם כי ייצוגם היחסי בתחום זה עולה, מבחינת שיעורם באוכלוסייה, על זה של המוסלמים. חלקם של הנוצרים בקידום התנועה האנטי-ציונית בולט ביותר. הנוצרים הם מוחה של התנועה, הם פעיליה המרכזיים והם מקור יוזמותיה. כל העיתונים הערביים המופיעים בארץ-ישראל עד אחד, ללא יוצא מן הכלל, יוצאים לאור בידי נוצרים. עבודת המשלחת הערבית ללונדון התבצעה כולה בידי מזכירה, ערבי נוצרי. החבר האחר היחיד במשלחת, שסייע במידה כלשהי למזכיר, היה גם הוא נוצרי, ואילו ארבעת האחרים - כולם מוסלמים - חסרי כל משקל.

 

כל שכבות האוכלוסייה הערבית, המיוצגות בקרב הפוליטיקאים האנטי-ציונים, כוללות חברים רבים בעלי מעמד, שעד כה לא התחברו בשום צורה עם ״האגודה המוסלמית הנוצרית״. מספרם של הנכבדים, פקידי רשות בכירים, בעלי קרקעות, סוחרים, עורכי-דין וכו׳, שאינם נוטלים חבל בהתקפות על הציונים, גדול לפחות כמספרם של המשתתפים בהן. גם פה פועלים גורמים שונים. כמה מבין אנשים אלה פשוט אינם מעורבים בחיים הפוליטיים. אחרים עומדים מנגד בשל שיקולים אישיים - בגלל מריבה עם מנהיג כלשהו או מפני שלא הוצעה להם משרה מכובדת דיה באחד מסניפי האגודה. חברי קבוצה אחרת מתרחקים מתוך דאגה למעמדם ומפחד פן יבולע להם מצד פקידי רשות פרו-ציונים, לרבות הנציב העליון.

 

לבסוף, ישנם מי שמתקראים ערבים ידידותיים. הללו ראויים לשימת לב מדוקדקת יותר.

קודם כל, ערבי עשוי להיות ידידותי, או להיעשות ידידותי, כלפי יהודים וכלפי התיישבות יהודית בשל סיבות אישיות חומריות, אם מיידיות ואם מצופות. ציפייה שכזו עשויה לעיתים ללבוש צורה של ראייה רחבה יותר את ההתפתחות העתידית של הארץ, שבה נתפש הגורם היהודי כמי שימלא תפקיד מכריע. ערבי הדוגל בהשקפה זו מאמין, שהממשלה הבריטית אכן גמרה אומר לקדם את ההתיישבות היהודית בארץ-ישראל, או שהוא מאמין בניצחונם הסופי של ההון היהודי והאנרגיה היהודית, אם בסיוע הבריטים ואם בלעדיו. בכל אחד משני מקרים אלה אין אהדתו של ערבי זה למפעל היהודי מושתתת על שיקול חיובי - היא תוצאה של השלמה עם הגורל.

עמדה ידידותית זו מצדם של ערבים מסוימים אינה מתבטאת כלל ועיקר בפעילות פוליטית מוגדרת כלשהי, שיהיה בה משום משקל-נגד לתעמולה האנטי-ציונית. הערבי הפרו-ציוני מן הסוג שתואר לעיל עשוי, לכל היותר, להימנע מהשתתפות בפעילות האנטי-ציונית. אין שחר לציפייה כי אל מול הסתה אנטי-יהודית אלימה, המוצדקת בעיני אחיו-הוא, יקום ערבי זה וינקוט פעולה מרצונו כמי שמצדד בעלייה יהודית ובהתיישבות יהודית.

מנהיגים יהודים, שהסתייעו בוועד הצירים ואחר-כך בהנהלה הציונית, ניסו כוחם שוב ושוב בארגון יסודות אלה בקרב הערבים למסגרת מיוחדת של אגודות ברחבי הארץ כתנועת-נגד ל״אגודה המוסלמית הנוצרית״. ניסיונות אלה לא קצרו הצלחה בממדים המצדיקים במידה כלשהי את כמויות הכסף והאנרגיה שהושקעו בהם. ההישגים היחידים שעליהם אפשר להצביע בתחום זה הם ״המועדון הפלסטיני״ בטבריה, ו״האגודה המוסלמית הלאומית״ בחיפה. המועדון בטבריה הוא אגודה מבוססת היטב, שחבריה מעטים אך נאמנים. האגודה בחיפה היא ארגון חלוש. היא ניסתה להקים סניפים בעכו, בנצרת, ביפו ובירושלים, ודומה שכנראה הצליחה רק בראשונה מבין ערים אלה. שתי האגודות הללו נתמכות במישרין בידי קרנות יהודיות. אלמלא תמיכה זו הן לא היו באות לעולם, או היו מתחסלות לאחר ייסודן.

המועדון בטבריה נוקט עמדה פרו-ציונית מוצהרת. הוא קורא לאחדות כל שלוש הדתות למען טובת הארץ, וטוען כי התפתחותה הכלכלית מותנית בעלייה היהודית ובעשייה היהודית. הוא נתון במאבק ללא לאות בנציגים המקומיים של המחנה האנטי-ציוני, מאבק הגולש פעמים תכופות לסכסוכים קטנוניים. אין זה בלתי סביר, כי כמה מבין חברי המועדון הצטרפו אליו עקב מריבות אישיות עם אנשי הצד שכנגד. אולם המועדון פועל אך ורק בטבריה ובסביבתה הקרובה ביותר.

ל״אגודה המוסלמית הלאומית״ מטרות מרחיקות-לכת יותר. היא שואפת להיות גוף ״לאומי״, כלומר ארגון יריב ל״אגודה המוסלמית הנוצרית״. אהדתה לציונות, בהתאם לכך, נושאת אופי מתון מאוד ולרוב מוסתר או רדום. היא מעולם לא נקטה עמדה גלויה וברורה בסוגיה הציונית. דומה, שהיא מבקשת לסייע ליהודים בדרכים עקיפות שונות: על-ידי יצירת קרע בין מוסלמים ונוצרים; על-ידי השגה על יומרת ״האגודה המוסלמית הנוצרית״ לכתר מנהיגות בלעדית; על-ידי ניסיון להטות את האנרגיה ואת ההתעניינות של הציבור הערבי מפוליטיקה לצדקה ולמפעלים שונים בתחום הסעד והחינוך. במישור הפוליטי היא מצדדת במנדט הבריטי, מפגינה אמון באישיותו של הנציב העליון ונכונה לשיתוף פעולה עם הממשלה בנושא המועצה המחוקקת המתוכננת.

גורלם של הערבים המקבלים על עצמם להימנות עם אגודה פרו-ציונית אינו יכול לעורר קנאה. הם מוקעים כבוגדים בעיתונים האנטי-ציונים ומכונים בשמות גנאי החורגים מכל לשון מהוגנת. ערבי בעל רגשות מפותחים של כבוד עצמי מתקשה אפוא יותר ויותר להביע בגלוי השקפות פרו-ציוניות. מנהיגי התנועה האנטי-ציונית נהנים מתפקיד קל הרבה יותר, ומתגמל הרבה יותר, בהשוואה לכל מי שנכון להיות פרו-ציוני. הללו מכריזים על עצמם כגיבורי החירות הלאומית. הם מנהלים פעילות שבכוחה לעורר את התלהבות ההמונים. הם טוענים לזכותם כמי שפקחו את עיני הציבור להכיר בסכנה הציונית. הם שיצרו, ואחר-כך עיצבו, את דעת הקהל הערבית בארץ. דעת קהל זו עשויה בבירור לנקוט עמדה אחת בלבד כאשר מוצגת ברירה נחרצת בין עצמאות ערבית ובין שלטון ציוני. מטען של רגשות לאומיים, הגובר בהתמדה, מדרבן את המשכילים הערבים להצטרף למחנה האנטי-ציוני, ולפחות להינתק מכל קשר עם הציונים וסוכניהם. בד-בבד עם צמיחת התנועה האנטי-ציונית התגבשו אמות-מידה חדשות לגבי מנהיגות, ואוריינטציה חדשה לגבי הערכת המעמד החברתי. מי שהוא בעל מעמד בולט בחברה הערבית ניצב תכופות נוכח דילמה: להצטרף ל״אגודה המוסלמית הנוצרית״ או לאבד את הפופולריות שלו ולהיווכח כי זולתו, המצטרף אליה, יורש את מקומו הנכבד ואת השפעתו. יתר על כן, יש להביא בחשבון את הספקות לגבי איתנות מדיניותה הפרו-ציונית של בריטניה, את הוויתורים שעלה בידי ״האגודה המוסלמית הנוצרית״ להשיג, את הקצב המואט של ההתיישבות היהודית, ואת האין-אונים הכספי של התנועה הציונית הנחשף בהדרגה לעיני העולם. כל הגורמים הללו, בהצטרפותם, דוחקים בעלי עמדה נייטרלית וידידים לעבר המחנה היריב.

 

אשר לרובה המכריע של האוכלוסייה הערבית - הפלחים והאומנים, החנוונים והפועלים בערים - הללו, ככל שמדובר בדעותיהם ובדחפיהם הפוליטיים, הם כחומר ביד היוצר. ככל שהם חיים במעורב עם יהודים, או בקרבת יישוב יהודי, הם יוצאים נשכרים מכך, במישרין או בעקיפין. אזורים נרחבים ביותר בארץ, ובכלל זה כמה וכמה עיירות, עדיין הם בבחינת ארץ לא נודעת להתיישבות יהודית. ההמונים היושבים שם רק שומעים דברים על היהודים ומאמינים לכל הנאמר עליהם. אפילו במקומות שבהם היטיבה נוכחות יהודית עם התושבים הערבים, הם מוסתים על נקלה לשנאה אותם. סלידה כבושה כלפי יהודים, משולבת בסלידה כלפי זרים בכלל, כאשר היהודי שבו מדובר דומה לאירופי בלבושו ובמנהגיו, רוחשת מתחת לפני השטח. נאומים או מאמרים נבונים מפיהם או מפרי עטם של בני עמם, בלשונם הם, מדברים אל לבם ואל מוחם של אנשים אלה יותר מאשר עובדות.

 

על אלה יש להוסיף כי נוכח תלותם הרבה של היהודים בערבים בהספקת מצרכי יסוד בערים, בעובדים ערבים במושבות המושתתות על הון פרטי, וברכישת קרקעות ברחבי הארץ, התרגלו ההמונים הערבים לחשוב בציניות, כי בפורקן יצרי שנאה גזעית באמצעות פרעות, בביצוע מעשי שוד אקראיים, ופעם בפעם בתמיכה בפעולה פוליטית - הקולעת באופן פשטני אל הדחפים הפטריוטיים שלהם עם שבחשיבתם הפרימיטיבית אין הם יורדים לסופה - הם לא ידירו מעצמם את ההנאות הכלכליות שמעניקה להם ההתיישבות הציונית. העובדה כי אכן אפשר שלאורך ימים תיגזר כליה על ההתיישבות הזאת אם פגיעותיהם בה יתמידו דרך קבע, אינה עומדת לנגד עיניהם של אנשים אלה, שאינם מסוגלים לשקול תהליכים הנמדדים במרוצת דורות.

 

 

המשפט הבא הוא כיתוב לתמונת דף המקור שאולי יוכנס כאן

העמודים הראשונים מתזכיר משה שרת לקולונל קיש, בכתב ידו

 

 

הערות