198

אל: אליהו גולומב, תל-אביב

לונדון, 6/12/1922

אליהו,

 

השבוע שלחתי לכם - בחתימת קפל.[נסקי] וחתימתי - תלגרמה, לאמור[1]:

Chaim promised 3rd November £1,000 from certain fund payment delayed owing to absence Feiwel stop Repudiated agreement on arrival F. Kaplansky telegraphed immediately protest Paris has not received reply urge Chaim authorize payment.

 

ובפרוטרוט:

בהיות ישראל [שוחט] פה, הבטיח ח׳[יים וייצמן] לקפלנסקי ולישראל 1,000 פאונד מאחד הפונדים [קרנות] הנמצאים ברשותו (מחוץ לקה״י), ע״מ שאח״כ ייאסף הכסף הזה מיחידים באנגליה ע״י קפ. וסול.[ובייצ׳יק] בעזרתו. לח׳ אין רשות לחתום על שֶקים; הכסף מונח בבנק לפקודת פייבל.[2] אלא שפייבל אסור לו לנגוע בכסף בלי פקודת ח׳. המזל אינָה שפייבל לא היה אז בלונדון. הוחלט לחכות לו. חיכו וחיכו והוא בושש לבוא. ישראל היה נחפז לנסוע. אז החליט קפל. לתת לו לע״ע 400 פ׳[אונד] מקה״י, על מנת לקבל מאת פייבל, לכשישוב, את הכסף הזה - להשיבו לקה״י - ועוד 600 פ׳ לשלוח לישראל. פייבל בא יום אחד לפני נסיעת חיים [לא״י]. קפל. מייד דיבר איתו. למחרתו סיפר פ.[ייבל] לקפל. כי ראה את חיים לפני הנסיעה ושאל אותו אם נכון הדבר, כי הוא הבטיח 1,000 פ׳ מאותו הפונד. ח׳ אמר - להד״ם. אומנם, דיברתי על העניין ואמרתי כי אולי אשתדל וכו׳, אך בשום אופן לא התחייבתי לתת כסף מפונד זה. ז״א - כיחש. קפל. תלגרף לו מייד לפריס, וכנהוג לא קיבל תשובה. פייבל עשה עוד לפנים משורת הדין בזה שהחזיר לקה״י 400 פ׳ שכבר הוצאו. אך בשום אופן אינו רוצה, כמובן, לתת את 600 פ׳ הנותרים בלי פקודת ח׳. היות ופקודתו של ח׳ נחוצה לכל האלף, והיות ובתלגרמה קשה היה לברר את כל העניין של 400 וְ-600 מבלי לבלבל אתכם - החלטנו להשמיט זאת לגמרה. מַהֶם יחסיכם עם ח׳ מאחר ש[איתמר] בן אבי רובץ לפתחו (אגב, זוהי החלטת האקזקוטיבה - לקחת את בן אבי למזכיר)[3] - איני יודע. מובן שתדע איך לדבר איתו.

באיחור ובמקרה נודע לי, כי בטרם ייסע ח' נתקבלה באקז. החלטה בדבר הגן. שני סעיפים אשר הוצעו ע״י ז. בתור הוראה לח' הנוסע לארץ.

א) דרישת אישור הגן מאת הממשלה;

ב) הכלים אשר יימסרו ע״י הגן + הכלים שניתנו ואשר צריכים עוד להינתן - למלא את החסר - ע״י הממשלה, ישמשו אך ורק להגנת היהודים. סעיף זה ערוך בתור דרישה שנייה מאת הממשלה. מסירת הכלים ע״י הגן נזכרה בו מכללא, ולא בפירוש. החלטה לדרוש מהגן שימסור - אין.

שתי ההחלטות נתקבלו פה אחד, חוץ מסול. אשר הצביע רק בעד השנייה (?). את הדברים לא שמעתי מאיש. קראתי.[4] מכתבך הארוך לא שימח, כמובן. דבריך על מצב הגדוד [גדוד העבודה], וההסתדרות בכלל, מטילים אימה.[5] אני צירפתי לזה את סכנת חוסר העבודה לחורף, אשר לא נזכרה במכתבך; את הסיבוכים הפוליטיים; את הכישלון הכספי של קה״י; את מצב-הרוח של בית-קברות אשר כל שיחה עם פ. (החולה - בנפשו)[6] נוסכת עלי - הסך-הכל מבהיל. כן, ואת האבנטיוריזם הפוליטי הנהפך לפרוסטיטוציה.[7]

אשר לך - הזוכר אתה, כי בשיחתנו - האחת כמדומני, בברלין, בדבר נסיעתך לארץ - העמדתי אני במרכז הדברים את השאלה אם מרגיש אתה בקרבך את הכוח להילחם ולגבור. אתה, זכורני, כאילו לא הבנת למה אני מכוון. עתה מוצא אני במכתבך את המשפט: ״איני מרגיש בי עתה את הכוח לשנות דבר-מה בארץ״.

בכ״ז נוטה אני לדעתו של דב, אשר בעצם ולמעשה גם אתה מסכים לה, כי לעזוב מייד [את הארץ] אי אפשר. אני חושב, כי עליך להביא בחשבון גם את יחס האנשים השונים אליך, את הדעה שתיווצר לרגלי זה שתעזוב את הכל לפתע. אך הן אין גם אתה רוצה בזה. אתה מוכרח - כיוון שבאת - לשאת בעול הריאורגניזציה עד אשר ייווצר איזה Status קיים. בדרך כלל רוצה אני בכל לבי כי תשוב לחו״ל. הן אין דבר, אם זה יהיה בעוד חצי שנה.[8]

תוכניותיך הכספיות בקשר עם הנסיעה אינן ברורות לי. עכ״פ הן שטחיות. אל תכעס שאני אומר כך. איני יודע מהן תקוותיך בנוגע להשׂתכרות בברלין. אתה כורך את ברלין ולונדון יחד. אני רואה, שיש לך דווקא חשק לבוא אל האנגלים. אני שומע עכשיו את סידני וֶבּ.[9] איזה דור אני לשומעיו - איני יודע. ודאי גם הוא איבד כבר את החשבון. עכ״פ - אחד האחרונים. איני יודע אם חוטא אני או צודק בזה שאני מבקש ומוצא לי מפלט מכל התלאות והדאגות בשעות קורת-רוח אלו. אך דבר אחד אני יודע: אני רוצה, כי גם אתה, וגם דב תחטאו או תצדקו איתי, ואולם להתפרנס בלונדון לא ייקל עליך. שום עבודה חוץ משיעורים לא תמצא. ״סיידן״ [יידיש: אלא אם כן] אם תתחיל למשוך בעט סופרים ביידיש בשביל אמריקה. ואשר לשיעורים - כבר אין הקומץ משביע כאן את הארי, לא את הארי שבחבורה, כי אם את החבורה כולה. ולא ישביע גם את הארי שבחבורה. וכלום תהיה לך הסבלנות הדרושה לשיעורים. השיעורים העבריים בלונדון!

בכ״ז אם חושב אתה ברצינות על לונדון - חשוב. אולי נמצא יחד דרך. אילולא רבצו עלי חובות השנה, ואילולא הייתה הדאגה להכין כסף לצפורה לשנה הבאה - למען תוכל לצאת מלונדון [ללימודי חקלאות], דאגה שהינה עוד ערטילאית מאוד, יכולתי להיות למשען. החיים עולים עתה לי ולצפורה יחד - 15 פונט לחודש לכל היותר. בזה איני כולל שכר לימוד וקניית בגדים. אני משתכר עכשיו בערך 24 פ' לחודש. כנגד זה צריך להביא בחשבון את ההפסקות בשיעורי הערב בחודשי החופש בקיץ ובעונות החגים. שכר הלימוד - 25 פ' לשנה, הוצאות שלא מן המניין. אני כותב לך זאת סתם, לשם אינפורמציה.

כל התוכנית של ביאתך ללונדון עודה בוסר במוחי. היא מיוסדת על מילה אחת במכתבך - ״לונדון״. הכיוונת לזה ברצינות? ואיך אמרת לפתור את שאלת עדה? להביאה הנה או להשאירה בגרמניה? לי נדמה כי אותה אסור להביא הנה. הגורם העיקרי הקובע את השאלה הוא האנגלית, וגם יוקר החיים והלימוד. מחוץ לאלה - בתור אנשים, ולאו דווקא בתור פועלים חקלאיים מא״י, אפשר לבלות בלונדון שנה נפלאה, אשר תעבור כולה מתוך עניין חי בלתי פוסק. ודווקא השרתוקים (גם אתה!) עלולים ליהנות. אם אשאר פה עוד שנה - אחרי שנה זו - ואם יהיה לי כסף, חולם אני להביא הנה לשנה את גאולה. יש שאני חושב על זה ברצינות.

כסף, כסף - אילו היה. אך מאין? קַבְּצַניוֹ![10], אומרת אימא.

הביתה אכתוב בשבוע הבא. אני מבולבל בימים אלה. ומתי אינני? אך הנה בעוד שבוע וחתיכה יתחיל החופש של [חג] ההולדת. חודש שלם. אני חושב לעבוד קצת בזמן הזה ב-Labour Research Department.

צפורה all right. זה עתה הלכה לתערוכת בקר ומחלבות. אחת כבר ראתה.

אמור שלום לשאול.

 

משה

 

הערות