194
אל: רבקה, וינה
שבת, 11/11/1922
רבצ'קה יקרה,
חליפת המכתבים
ביני ובין דב נעשתה בחטיפה ומתוך בהלה. העניין הממאיר של וולפי בלע את כל תשומת
הלב. על עצם המאורע של נסיעתו הפתאומית של דב לארץ כמעט שלא עמדתי.[1] עשיתי זאת תחת עקת
יתר העניינים וגם משום שפחדתי לנגוע בו. לא יכולתי לדבר על זה מבלי הביע את
חששי, כי מי יודע אם אין הוא נוסע לבלי שוב. לכתוב זאת בטרם ייסע לא עצרתי כוח. גם עכשיו כותב אני
מילים אלו מתוך כאב. אך אין לי ברירה. ברור לי בהחלט, כי
המשפט וסידור החברה וכו׳ היו רק תירוצים או תואנות. לא רק כלפי דב, גם כלפי עצמם. בלבם פנימה כולם
חשבו ודאי, כי משיבוא דב לשם עניינים אלה – יישאר. גוסטה כותבת לצפורה, ובין שאר הדברים
היא מפליטה: ״אולי יסכים דב להישאר״. גם זה שהניחו לבר-כוכבא מוכיח.[2] אני מבין היטב, כי
גם דב וגם את חשבתם כזאת. ואני מתאר לעצמי בדיוק את מצב רוחך ואת
הרהוריך. אומר לך את האמת, כי
יותר מכל מעיקה עלי הדאגה שמא לרגלי זה יופר, או כבר הופר, שיווי משקלך הפנימי,
ושמא חותר הדבר תחת לימודיך, אשר כפי שאני שופט ממכתבך הראשון או השני אלינו, החלו
השנה בהצלחה מתוך תנופה חזקה מאוד.
מדב קיבלנו גלויה
צנומה מאוד מטרייסט. הוא משליך את כל יהָבו עליך. את צריכה היית לכתוב את תשובתו
על מכתבי האחרונים, למסור את דעתו בעניין וולפי וכו׳. שתיקתך מחמירה מאוד את
דאגותי. אם אין לך מרץ לכתוב מכתב שהוטל עליך - הרי זה מופת רע. אילולא קיבלתי את גלויתו
של דב, הייתי זה כבר מתלגרף לך, כי אני דאגתי מאוד לכסף (15 לי״ש) ששלחתי.
אומנם, בגלויתו של דב אין מילה ע״ד הכסף, אך אני נרגעתי על יסוד דבריו כי את תעני
על מכתבי - משמע שהתקבל. גם זה שעניין וולפי נדחה - לא טוב. לא צריך היה לתת לו
מנוח לזמן כה ארוך. הן ברור לי כי הוא לא כתב לדב כלום. הוא השיג כסף מאיזה מקור
ושילם אלו חובות, אך בנו הוא מזלזל.
אני כותב בתקווה
כי נקבל ממך מכתב מחר-מחרתיים, שהרי לחכות לתשובה על מכתב זה הרי זה להתייאש ממך
לעוד יותר משבוע, ולזה איני רוצה להסכים.
דו״ח מחיינו אשר
כתבתי לדב ע״מ למסור [למשפחה] בארץ היה שטחי מאוד.[3] עפ״י הזמנה אי אפשר
היה לכתוב דבר יותר עמוק, ולהעמיק את הניתוח לא רציתי מפני שזה היה משחיר בהרבה את
הרושם. איני רוצה להבהיל אותך, שום דבר לא קרה. פשוט - יש לי צורך לגלות לפניך
מציאותנו.
אני אתחיל מעצמי.
מן הזמן ששבתי מ״אירופה״ לא ידעתי נחת. בבת אחת החלו לעבוד כל המכונות יחד, ואני,
המכונן, כאילו נבוכותי מעיקרא ועד עתה לא הבלגתי על המבוכה. ועד היום עובדות כל
המכונות ברעש ומתוך בלבול - אין כל התאמה ביניהן ואין שליטתי עליהן. ובכל אחד
מענפי עבודתי אין כל המלאכה נעשית; סרח עודף נשאר, הנסרח ומצטרף לחשבון עצום. ה״חובות״
הולכים וגדלים, ואין כמעט תקווה לפרוע. כך בלימודי וכך בדברים אחרים. אני נקרע
לגזרים ואיני רואה ברכה. גם את עבודת העיתונות איני מספיק לעשות כראוי.
בינתיים מושך
אותי רוט. לעבודות צדדיות לגמרה. כל הצרה היא - שהוא משלם לי, ואני זקוק לכסף,
וע״כ משיא היצר לא להשתמט ממנו. ובינתיים היה כאן ברל וגזל זמן בלי סוף. (הס
מלהזכיר לו!). צצו עניינים שונים - ישיבות בענייני הגן ועוד. ופה - בחירות; בא
מזכיר חדש לפוע״צ, מילה אנגלית אינו יודע, העבודה רבה וחובה היא לעזור. וכשאני
עושה סה״כ - הרי הדבר מדכא.
דברים בעלי ערך של
קיימא כמעט שלא עשיתי במשך כל הזמן. חוץ מחוברות, עיתונים, שבועונים וכו' - שאני
בולע כמעט מבלי הרגיש בדבר - קראתי במשך כל הזמן הזה רק ספר אחד. על עצבנותי
משפיעה מאוד גם העובדה הטיפשית, כי האכזמה לא עברה לחלוטין עד היום הזה. כבר הלכתי
גם פה לרופא, והוא נתן אמצעים אחרים לגמרה. הדבר עובר ועובר, ובכ״ז ישנה שארית
הנלחמת בעקשנות על קיומה. החיידקים האלה חיוניים מאוד, כנראה. העבודה ב-.L.C.C קשתה עלי מאוד. המחלקה מאשתקד התפוררה.
נשארו רק ארבע [תלמידות] נאמנות. נכנסו כ-14 חדשים - מתחילים. צריך ללמד כל הזמן
בשיטה של שתי כיתות, לעבור מאחת אל השנייה. אין לי זמן להכין שיעורים, ומפני אי
הריכוז בשעת ההוראה - לרגלי קיום שתי כיתות - אני מאבד כאילו את אחיזת-השיטה
ומצליח פחות מבשנה שעברה, וגם מתעייף הרבה יותר. בין המתחילים ישנן שתיים-שלוש
מטומטמות כאלו, שאינני יודע בעד איזה מחטאי הן לי לעונש.
ועתה בנוגע
לצפורה. אני אומר לך את האמת כי יש להתפעל ממנה. אני לא פיללתי כי היא תעכל כך את
לונדון ואת חיינו. כי היא תתרגל כ״כ מהר לדוד, ולזה שיש לנו ״דירה״ וצריך לנהל
״משק״ וכו'. אך עד כמה קשה לה -
אולי רק היא יודעת.
אני התפארתי
במכתבי כי היא הייתה כבר במקומות רבים, ביקרה וראתה הרבה. ואומנם, היא מבקרת כל
מיני מקומות גם עכשיו. פה משחקת עתה להקה וילנאית - כישרונות נפלאים - היא הייתה
כבר 4 פעמים (פעמיים
בלעדי). היא תתחיל ודאי לבקר בשבוע הבא הרצאות פופולאריות. אך כל זה איננו ממלא את
החיים. כל אלה פירורים אשר אינם מצטרפים לשום דבר שלם. היא נשארת יחידה בבית לימים
שלמים, רצופים. אני בא מאוחר מאוד, בא עייף. רק אוכלים - והנה כבר 12. צריך לשכב לישון.
וכך יום אחר יום. בשבת ויום א׳ עוד לא הייתה לי אף פעם אחת האפשרות לנסוע לאיזה
מקום, לראות איזה דבר יחד. וכך יהיה להבא.
הנה, אולי
בשבועות של חופשת חג-ההולדת יהיה קצת יותר טוב. אך לא זה העיקר. העבודה העיקרית
היא לימוד אנגלית. מורה א״א לקחת. אין לנו כסף. אני המורה. ולי אין די זמן להקדיש
לדבר. אני משתדל לנצל כל רגע פנוי, בבוקר, בלילה, אפילו בשעת נסיעה ברכבת. אך אין
זה די. וגם - כשאני בא הביתה וקורא לה ללמוד - היא טוענת שאסור לי לאבד זמן על זה,
שאני צריך לקרוא דבר-מה בשביל עצמי. אך אני עומד על שלי, ואנחנו לומדים, והיא
מרגישה מוסר כליות. והיא צודקת וגם אני צודק.
אני אסדר בקרוב
שיעורי-חליפין בינה ובין הגב׳ אדלר (זו שהכרת בקרלסבד), אך זה יהיה רק פעם בשבוע. בכ״ז היא עשתה חיל רב באנגלית. גמרנו
ספר של סיפורי אנדרסן והתחלנו לקרוא רומן. אנחנו חוטפים גם קטעים מהעיתונות הטובה -
השבועונים. מתפתח אצלה תיאבון לדעת על הנעשה בעולם, לקרוא, לראות, לשמוע. וזה
מעניין אותה ומשמח אותה, ובו בזמן - כאילו מצער ומדכא. מצער ומדכא השינוי הפתאומי,
וההתכחשות כאילו; או שמא אין זו התכחשות, שמא זוהי השיבה אל ״צור המחצבת״, אל עצמוּתה
האמיתית - סתם התעניינות במדעים, בלימוד - וכל השנים האחרונות היו רק התאמצות
מלאכותית ולא התעוררות סטיכית? כל זה מרגיז ומכאיב. והעתיד הן אינו ברור בלאו הכי.
בקיצור - תביני את הסבך.[4]
ומא״י אין
מכתבים. הכל שכחו, והכל רחוקים. הישן היקר הלך,[5] וכיבוש החדש כ״כ קשה
ורחוק. אולי גם מסוכן. ובינתיים צריך לבשל, ולכן צריך לקנות ״דברים״, ופעם צריך
לתקן איזה דבר - נֶצַח האישה חוגג את ניצחונו האכזרי.
ועוד דבר אני
רוצה לומר לך: בר-כוכבא, למשל, אינו הולך בערב לאיזו הרצאה או אסיפה, רק מפני שרחל
תישאר בבית לבדה. ובכן, ״אצלנו״ לא כך. וכשיש אסיפה פוליטית חשובה, כשיש לי אפשרות
לשמוע את רַסֶל,[6] או את הסופר וֶולס,[7] או את לויד ג'ורג' -
אני הולך בפירוש והיא נשארת בבית. כי אם לא אלך - לשם מה אני בלונדון? והיא איש,[8] ומבינה זאת, ודורשת
ממני שאלך. בעוד חודש חודשיים תוכל גם היא ללכת ולהבין, אם תתעניין; ואם לא
תתעניין אז לא צריך, תלך למקומות שתתעניין בהם. הנה היא הלכה פעמיים לתערוכה
חקלאית בלעדי. כך מוכרח הדבר להיות. אין כל צורך וכל תועלת בטשטוש והידַמוּת. בכ״ז
אל תחשבי כי אנחנו שרויים במרה שחורה. דווקא היא שמחה לפעמים וצוחקת בקול ובצהלה.[9] ואם אני דווקא היום
במצב רוח נורא, באמת נורא כי אז אין זה כלל וכלל מפני סדר חיינו, כ״א מפני הסערה
המתחוללת עתה במזרח.[10] מי יודע מה
נכון לנו במשך שנה זו. נדמה לפעמים, כי כוחות איתנים כאלה
חוגרים עתה ממסגרותם,[11] עד כי אנו כולנו שם,
עם כל מה שיש לנו ומה שעשינו, נישָחק ונימָחה לאין זכר. וההיסטוריה תימשך הלאה
ותספר.
לאימא אני כותב
כמעט בכל שבוע. אך מהם אין מילה - מלבד המכתב ההוא. עליו עניתי בשני מכתבים די
ארוכים וביררתי הכל.[12] ביום חמישי זה כתבתי
מכתב קצר - שלחתי מכתב ארוך לאליהו ולא הספיק לי הזמן. מיהודה ומגאולה אין מילה.
איני יודע אם ביפו יהודה, או אם יצא לאיזה מקום. מא״י בכלל - אין מילה. לבהרב
כתבתי שלוש פעמים - תשובה אָין. ה״קונטרס״ איננו, ה״פנקס״ איננו. מעדה אין מילה כל
הזמן. במקרה, ע״י יהושע ברנדשטטר, אשר כתב לנו לרגלי אפשרות בואו הנה, נודע לנו כי
היא החליפה את מענה. וגם עכשיו אין אנו יודעים אַיָהּ.
אני מצטער מאוד,
רבצ׳קה, שהילכתי עליך עצבות במכתבי זה. אין דבר. אנחנו משתדלים כל הזמן לעודד זה
את זו. עוד יהיה לכולנו טוב.
לרופא השיניים
אשלח השבוע 5 לי״ש אחרי שאקבל שק מ-.L.C.C.
רבצ׳קה, אני מזמן
הריתי תוכנית כי לימי החופש של רה״ש תבואי אלינו. לשבועיים לכה״פ. חישבי היטב על
זה. את תתענגי מאוד, אני בטוח. נסיעתך צריכה לעלות ב-8-7 פונט לכל היותר. פה לא תוציאי אף פרוטה
אחת, והדבר לא יורגש לגמרה. החושבת את, כי יהיה לדב הכסף לכך? אם לא, חי נפשי, אני
הייתי כותב לדוד יוסף [בארה״ב] ומבקש ממנו.
היי שלום,
רבצ׳קה, והיי איש. כיתבי לנו מייד, אם לא כתבת עדיין. כיתבי מייד את דעתך בנוגע
לביאתך הנה. צריך לעבד היטב את התוכנית, בעוד מועד.
שילחי נא את
מכתבי זה לעדה. אם המצב אצלך - שאת חייבת לה מכתב, אל תדחי את משלוח המכתב הזה
משום כך. אימרי לזלמן כי את הבטחתי בנוגע לאסיף חותמים ל״א״י העובדת״ אוכל למלא רק
בדצמבר.
שכחתי להתחכם
קצת:
היום נישאנו כדת
ויקטוריה המלכה die selige [גרמנית: הקדושה]. עמדנו - מאכט אַזוֹי
[יידיש: עשו כך] - וחזרנו מילה במילה את הנוסח. מימיני - דוד, ומשמאלה של ציפ -
בר-כוכבא, שני העדים.
ביום הזה גם ראה
אור בפעם הראשונה המעיל האומלל אשר קנתה צפורה בברלין. רק באה - מייד נדון בטבילה
בצבע חדש, ורק אמש יצא לאוויר העולם, והוא כחול, תחת היותו מיתה-משונה.[13]
עתה צריך רק לסדר
את הנישואים כדת. ציפ מוכנה הייתה כמובן לוותר, נוֹ נְיֶה נַה טַקוֹבוֹ נַפַּלוֹ
[רוסית: אך לא באדם הנכון נתקלה]!
אם ברל כבר נסע -
שילחי את המכתב לא״י. במקרה זה - אל תספרי לאיש מן הכתוב בסעיפים 1, 2, 3 [שלוש הפסקאות
הראשונות].
משה
הערות
