183
אל:
יהודה וגאולה, תל-אביב
וינה, 9/9/1922
ילדים יקרים,
אני כותב את המכתב הזה
לשניכם יחד, אך כל אחד מכם רשאי לראות בו דברים הכתובים אליו לחוד.
את תוכן המכתב אשר שלחתי
בשבוע שעבר לאימא - או גם את לשונו - יודעים אתם. לא אבוא להוסיף עליו דבר. החיים
יוסיפו.
ואולם בעומדי עתה על מפתן
פרק חדש בתקופת חיי הנוכחית, רוצה אני לעשות איתכם ועידה, מעין אסיפה מייסדת לקראת
השנה הבאה.
לי נדמה עכשיו, כי השנה
תהיה לי יותר טובה וקלה - במובן הנפשי – מאשתקד. העבודה לא תפחת, ובוודאי תרבה, אך
רוחי לא תיעכר, וזה העיקר.
ולכן נדמה לי, כי אהיה
מסוגל יותר לכתוב מכתבים ארוכים וטובים, מכתבים - שיחות ומכתבים-הרצאות, משעלה
הדבר בידי - הן לא עלה! - בשנה שעברה.
ומכיוון שאנחנו התרחקנו
מאוד, ועם גאולה גם לא התחלנו להתקרב; ומכיוון שעלי עוברות עתה שנות בניין רוחני
נמרצות מאוד; ומכיוון שגם לכם עתידה, או לפחות עלולה שנה זו להיות שנת יצירה - וגם
בשים לב לעובדה המוצקה, כי עוד שנתיים לפחות לא נתראה ולא נדבר זה אל זה, לכן הנני
מציע: כי תנסו להתחיל לכתוב לי - ולאו דווקא תכופות ולאו דווקא ארוכות, ולאו דווקא
סיפורי-מעשה על המוצאות והקורות, כי אם על המתרחש בתוככם, ועל כל התוסס והמנקר.
ולא רק דברים אלה. שאלות
- תהיינה הכי פשוטות ומעשיות - אשר חושבים אתם כי תוכלו לקבל תשובתן ממני - שאלו.
וגם אם רוצים אתם לקבל
מפי שיעורים בדברים המעניינים אתכם ואשר חושבים אתם כי אני יודעם - בקשו, ואלַמד.
הבינו וזיכרו, כי אני
מאמין מאוד ב״רעיון הקבוצה״ של משפחתנו ובקשרנו הרוחני לעתיד. אני מדגיש - הרוחני
- כי בעולם המעשה ודאי שתיפרדנה דרכינו. והן כבר נפרדו. אך גם לקיום הקבוצה ברוח
אין די באמונה וברצון טוב; דרושה גם עבודת בניין והתאמצות מכוונת לתכליתה. ואני
רוצה, כי השנה תיעשה ע״י שלושתנו ההתאמצות הזאת. אני מחכה.
משה
