176. אל: יהודה, תל-אביב - לונדון, 20/7/1922
שם הספר  ימי לונדון ב'
שם הפרק  176. אל: יהודה, תל-אביב - לונדון, 20/7/1922
כותרת משנה  כ"ד תמוז פ"ב

 

176

אל: יהודה, תל-אביב

לונדון, כ"ד תמוז פ"ב, 20/7/1922

יהודה,

 

על אשר לא כתבתי לך מאז פסח ולפניו - אפסח, אֶשְׂטֶה ואעבור.[1] רצוני ותקוותי כי לא תכעס וגם טינה לא תשמור. אילו ידעת את מצבי ואת אורח חיי - היית מזכּה. עתה שאינך יודע - הֱיה כיודע.

השבוע לי שבוע ביניים. בשבוע שעבר נסתיימה פרשת הבחינות. בשבוע הבא אסע ודאי לווינה,[2] לחודש או יותר. הרי שגם שבוע זה אינו בשום אופן עת מנוחה. כולו מוקדש לסגירת הפרצים שנִבעוּ בעבודותי השונות מחמת הבחינות והתכונה לקראתן, לסילוק חשבונות שונים עם העבר וכו׳ וכו׳.

וכי תשאל - בחינות אלו מַהן? והן אם אתה לא תשאל - אימא ודאי תשאל - טוב, אנסה להסביר בקצרה. בחינות אלו חלות בסוף שנת הלימוד הראשונה, כי זאת עליכם לזכור, שלומד אני רק שנה אחת, את השנה שעברה ״איבדתי״ באופן רשמי.[3] הבחינות הבאות אחריהן הן אלו שבסוף השנה השלישית, דהיינו בעוד שנתיים, בחינות הגמר. הבחינות היו 9 במספר, כולן בכתב. שלוש שעות לבחינה, חמישה ימים רצופים לכולן, שש שעות בכל יום, שלוש לפני ושלוש אחרי הצהריים. הייתה קדחת הגונה. ועוד צריך הייתי ללַמד שני ערבים באותו שבוע. מ-9 הבחינות היו 6 מעניינות וטובות בתכלית ו-3 דברי הבל. זה המס שאדם משלם בעד לימוד מסודר, הקליפה המלווה את הרימון, ואשר לזרקה אי אפשר.[4] ״ואם ישך מעמיק שְאָלָה״[5] - שש אלו מַהן? ״אז אענה, אז אגידה״: יסודות הכלכלה; תולדותיה הכלכליים של אנגליה (וזו אינה אלא בניין-אב); כספים, מסחר ושאר ירקות (אל תירא-אַ, אל תפח-אַד,[6] דברים נחוצים כדורבנות;[7] הקונסטיטוציה הבריטית - הקדושה והמהוללה; הממשלה העצמית המחוזית (בבריטניה עצמה, לא בנספחותיה) ועוד דבר נחות דרגה – שפות. כל התורה הזו מעניינת, בלעתי בה ספרים ומאמרים לרוב. לעוס בלועַ, ועַכֵל.

וזה משפט הבחינה:[8] אתה מוצא על שולחנך גיליון שאלות מודפס, לכל בחינה ובחינה לחוד. בגיליון 12-10 שאלות, ועליך לבחור מהן שש ולענות רק על אלו, לא יותר. הרי שיש לפניך הברירה - מָאוֹס בקשֶה ובחוֹר בקל,[9] או להפך - הכל לפי טעמך וידיעותיך. את שלוש השעות שלפניך אתה מחלק לשישה חצאים, חצי שעה לשאלה. המחשבה והעט יוצאים בהתחרות. כתום שלוש השעות, לאחר שהמחברת שהוכנה לך על השולחן מלאה על גדותיה, אתה מרגיש עייפות כזו עד כי אין כמעט כוח לקום וללכת. שעה וחצי הפסקה - לצהריים - ואח״כ שוב שלוש שעות, ושוב גיליון שאלות - סוגיה אחרת לגמרה, וכן מחר בבוקר, וכן מחר אחה״צ, וכן מחרתיים - חמישה ימים. בחינות בע״פ אין כאן בכלל. זה הרבה יותר טוב. אין משחק המזל, ואין ״מתבלבלים״, ואין משוא פנים. גם את שמך אינך נוקב על שער המחברת, רק את המספר המותנה בינך ובין האוניב׳. המתקנים, החותכים את הגורל, אינם רואים לפניהם שֵם - תריס בפני משֹוא פנים או טינה פרטית. את התוצאות אדע ביום ד׳ הבא.

לעצם העניין - אני מרגיש כבר בתוכי משא די כבד של ידיעות, ואילו באתי עכשיו כי אז היה לי הרבה הרבה מה לספר לכם, לך ולגאולה, קצת יותר ממה שהיה לי בראש פינה.[10] עתה, שאבוא רק בעוד שנתיים בערך, יהיה לי עוד יותר, ולא רק בשבילכם, כ״א בשביל הרבים, בזאת אני בטוח. זאת כלפי חוץ. וכלפי פנים אני הולך ומתעשר משבוע לשבוע. אני תוסס כל הזמן, והרבה רוחות וסערות פנימיים עברו עלי. אני מידַבק פה בעולם כולו ועיני נפקחות לראות דברים שהיו קודם סמויים לגמרה. אל יצלצלו באוזניכם דברַי אלה כזרים. כל זה כ״כ הכרחי וכ״כ מועיל. ואתם אל תצטערו, לא עלי ולא עליכם. רבות הדרכים.

ועכשיו אל העניין. אתה מפריז בהערכת יכולתי להתיר מפה את הסבך. אני בפירוש חדל-אונים מעשות זאת. לך קשה, ואתה מבקש ״לעשות לך רב״,[11] אבל הרב אינו יושב בתוך קהילתו ואסור לו, לדעתי, לפסוק הלכה במכתב. אין זה הדבר הניתן להינסח ״בשאלות ותשובות״.[12] אדיר חפצי הוא כי לשנה הבאה תביא שינוי בחייך, ואם רק אפשר - כי לא תישאר ביפו. להישאר ביפו זו פשרה, ובה עליך להיאחז - לדעתי - רק בלית ברירה. אני מבקש אותך להבין עד כמה קשה לי לדבר כך ולהקשיח את לבי לאימא. אני חושב בנידון זה קודם כל עליך, ואני מוכרח להביע את דעתי בשלמות ובלי כל עקמומית, כי מה שדרוש לך - הרי זה לצאת אל העבודה ולצאת מיפו. אינני בקי, אין לי גם שום מושג על אפשרויות העבודה. כאשר קיבלתי את מכתבך שהפגיע בי לענותך עוד לפני הפסח - החלטתי מייד כי אין הדבר בוער, כי עד אחרי הקיץ תצטרך לחכות בין כה וכה. כך אני חושב גם עכשיו. אינני חושב שאתה צריך לראות את עצמך רתוק אל הספרייה. במשך חודש הן תוכל למצוא ממלא מקום. את אימא קשה יהיה לעזוב, אבל אימא תבין. והן אינך נוסע לחו״ל.

מה יהיה בינתיים עם אימא? כפי שאני רואה - גאולה תישאר עכ״פ ביפו. וולודיה יצטרך עוד לשאת בעול.[13] יש בזה עוול ויש בזה כאב, אך אין לנו מוצא. אנחנו מוכרחים לקבל את דין ההכרח. בעוד שנה תשוב רבקה, בעוד שנתיים אשוב אני, ואז, רק אז יבוא ״שינוי הערכין״. על גאולה אני כותב לחוד.

אני עומד לפני גדולות. אני החלטתי לדרוש מדב ומרבקה כי יעברו לשנה הבאה הנה, ללונדון, ואאמץ את כל כוחותי הנפשיים והחומריים כדי לאפשר את התגשמות הדבר. עד כמה קשה הדבר - למותר לברר. אני רק אומר עד כמה זה נחוץ. נחוץ הדבר לדב, הכרחי ממש. שנה שיבלה בלונדון - תהיה לו שנת בניין וכינוס ופרישת-כנף במלוא המובן ובמיטב המובן. אתה אינך יודע איזה נפלאות לומדים כאן, יהודה. מובן, מי שרק יש לו עין פקוחה ואוזן קשבת. דב יכה פה מייד שורש ויינק מלשד הקרקע הפורה. תחת זה, שנה שיבלה בווינה תהיה לו שנה של מיתת נשיקה, שנת תרדמה ומנוחה נעימה ופושעת, שנה של אפיסת כוח ודלדול כישרון ואפס מעשה, שנה של בקשת תכלית שאיננה, לימוד דברים שאין להם כל שחר, כמו לימוד השפה הגרמנית המתה (מפני שהיא מתה!) עם קצת הנאה חיצונית מתיאטרון ומאופרה. בקיצור, שם אגדה ופה הלכה.[14] שם אגדה תלושה ועקרה, ופה הלכה חמורה ופורה, אשר כל אדם שיש בו זיק מחסד עליון חוזה בה אגדות מהגות לבו.

רבקה כותבת כי הדבר יהרוס את הבניין שלה, נחוצה לה עוד שנה להקים הדיוטה האחרונה ולקַרות את הגג. וָלא - ייפול כל הבניין.[15] אני חושב כי אין הדבר נורא, ואני אומר כי עכ״פ עליה לוותר, עליה להקריב את הקורבן. זוהי חובתה, חובתה לחיים של חובה. בשביל כלל ישראל חשובה התפתחות כישרונותיו של דב יותר משכלול נגינתה של רבקה. אני נוטל לעצמי את העוז לפסוק זאת ולדרוש ממנה את הקורבן בכל תוקף, ולא לחשוש להכאיב לה ולגרום לה סבל. האומנם תחשוב אתה, או תחשוב גאולה, כי בנקל עלתה לי החלטה זו? לבי בכה על רבקה ובוכה כל הזמן. מה לה וללונדון? אך יהיה לי הכוח להתגבר על זה. אני מאמין כי צדקתי. והיא תסכים לי. יש לי הרבה כוח, יהודה. הרבה מאוד. עוד תראה. גם בזה שאני אומר לעצמי במנוחה שלמה, לכאורה, כי אשוב לא״י, רק בעוד שנתיים, בשעה שמי כמוני, היושב פה, מרגיש ורואה בעליל בכל יום ויום כי במשך השנתיים תוכל א״י להיהפך על פניה - גם בזה, דומני, יש כוח ולא חולשה.

עכ״פ, תהיה לי השנה הבאה שנה לא קלה. היא תהיה יותר קלה אם רבקה ודב יהיו פה, ולא להפך, כי אם נחיה יחד - יצא הפסד בשכר.

מה אעשה בווינה - איני יודע. בוודאי אעסוק בגננות.[16] צריך להחליף.[17] אכתוב לך משם. משם אכתוב גם לאימא, גם לדוד ולדודה. לאימא אמוֹר, כי מכתבה לווינה [בעניין נישואי עדה ואליהו], זה אשר את העתקו קיבלתי, היה כמעט חזרה מדויקת על מכתבי אני אליהם. אבל עתה, שהכל הסתדר, לא כדאי לדבר על זה. כ״כ הרבה דם התקלקל, ולשווא, לשווא. כתוב לווינה. נשיקות, יקירי.

 

משה

 

הערות



[1] לפי משלי ד 15.

[2] את חופשת הלימודים יעד מ״ש לפגישה עם צפורה, רבקה, ד״ה, עדה, וא״ג בווינה, אולם עוד בטרם יצא לדרך אירעה שם מפולת בעבודת ה״הגנה״: ב-16/7/1922 נעצרו שם רוב המעורבים במפעל רכש הנשק בעקבות תלונה שהגיש נציג בריטניה בווינה לשלטונות אוסטריה לאור מידע שצברו שלטונות המנדט בא״י (סת״ה ב-1, עמ׳ 146). לפי עדות פעילי הרכש משה ז׳לודין וגרשון פליישר, חשדה בעלת הבית בא״ג, שהתגורר אצלה בשכירות, בשל ארגז נפצים שהסתיר מתחת למיטתו, והזעיקה את המשטרה שעצרה אותו וכמה מחבריו (ספר השומר, דברי חברים עמ׳ 326, 331). כל האסירים (א״ג, דוד הכהן, ג׳ פליישר, מ׳ ז׳לודין, לוי אשכול (אז שקולניק), יהודה וולפסון וחיים כהנא) שוחררו עד 8/8/1922 ונדרשו לעזוב את אוסטריה (ר׳ מכתבי א״ג מהכלא, חביון, עמ׳ 272-266). מרכז הרכש של ה״הגנה״ עקר לברלין. על המאסר כתב בהרב מווינה למ״ש ב-25/7/1922: ״את הפועלים הענישו עונש משטרתי, לא ארצי. לכן יהיה עליהם לקבלו באהבה ולשמוח בחלקם, ואח״כ לעזוב את העיר״.

על עבודת הרכש והמאסר כתב דוד הכהן בזיכרונותיו:

היה משהו קוסם ומפתה בעבודה עם אליהו בכפיפה אחת, במגע היומיומי שהיה מחויב המציאות בעיר זרה כווינה. היו אלה חודשי עבודה באריזת נשק - אקדחים ותחמושת. ארזנו במכונות חקלאיות ובמכבש כבישים; יצקנו אבני-ריחיים נבובות ומילאנו אותן בתחמושת. עבדנו בסתר במרתף בית-מגורים. כעבור כמה שבועות נתגלינו ונאסרנו. בתקופה זו של חודשי עבודה ומאסר הכרתי מקרוב את אישיותו של א׳, את עמקות דעותיו ואת האמונה בצדקת כל שהיה מטיף לו; את קנאותו לרעיונות שהגה לארגון ה״הגנה״ ואת עקביותו; את החברוּת ללא רבב התנשאות, את כוח-השכנוע לעורר לפעולות בלי להזדקק להוראות ופקודות ומעל לכל את פשטות הליכותיו עם חבריו. אצלי התמזגה יישותו עם זו של דב ומשה והשלימה בשבילי את האידיאל של שלישייה לדוגמה ולמופת (עת לספר, עמ׳ 23).

[3] מ״ש ״איבד״ את שנת הלימודים הראשונה הן עקב שינוי שעשה בנושאי הלימוד והן עקב התמסרותו לאיסוף כספים ולסיוע לאנשי הרכש בווינה אחרי מאורעות מאי 1921.

[4] ״רבי מאיר רימון מצא, תוכו אכל, קליפתו זרק״ (חגיגה טו).

[5] לפי ישעיהו ז 11.

[6] המילים לקוחות, כנראה, משיר ילדים של התקופה.

[7] לפי קוהלת יב 11.

[8] לפי שמואל א ח 11.

[9] לפי ישעיהו ז 15 16.

[10] עם שובו ארצה משירותו בצבא העותמאני (1918-1916) לראש פינה, שם התגוררה משפחתו מאז גירוש ת״א בפסח 1917, הקדיש מ״ש מזמנו להרחבת השכלתם של יהודה וגאולה, שלימודיהם הסדירים נקטעו בזמן המלחמה (ר׳ נתראה, עמ׳ 26 הע׳ 7).

[11] כלומר להיוועץ במ״ש הגדול ממנו (לפי אבות פח מו).

[12] כמקובל בעולם הדתי.

[13] ״לפני מותו אבא היה בהכרה צלולה. נפרד בהכרה מהמשפחה. אחיו וולודיה עמד על ידו על ברכיו וביקש ממנו שיאמר לו משהו. אבא אמר: ׳אחי היקר, אחי שלי, חביבי, כל כך הרבה עשית למעני. אני משאיר ילדים הראויים להשכלה ולכך שיעבדו בשבילם׳. ואכן וולודיה, שמצבו הכלכלי היה איתן, נשא בעול הקיום של משפחת אחיו״ (זיכרונות עדה גולומב. רשמה יעל מדיני). ר׳ גם מכתב פניה שרתוק, נספח 6, עמ׳ 293.

[14] לפי המאמר ״הלכה ואגדה״ מאת ח״נ ביאליק, הפותח: ״להלכה פנים זועפות, לאגדה פנים שוחקות. זו קפדנית מחמרת, קשה כברזל - מידת הדין; וזו ותרנית, מקילה, רכה משמן - מידת הרחמים״.

[15] דבריה אלה של רבקה באו במכתב שלא אותר.

[16] בענייני ה״הגנה״, כלומר ברכש נשק.

[17] לפעול במקום א״ג וחבריו שנאסרו.

 

העתקת קישור