171. אל: רבקה ודב, וינה - לונדון, 26/6/1922
שם הספר  ימי לונדון ב'
שם הפרק  171. אל: רבקה ודב, וינה - לונדון, 26/6/1922

 

171

אל: רבקה ודב, וינה

לונדון, 26/6/1922

רבצ'קה יקרה שלי,

 

את הראשונה.[1]

במכתבך שהגיעני הבוקר ניתחת ביד חזקה את הנַריב [רוסית: מורסה] שהתהווה אצלי. המוגלה, אשר עוד מעט ונכנסה אל הדם והרעילתו - נפלטה החוצה, והייתה לי רווחה. אומנם הפצע עודנו מכאיב וקרום אין עליו. אך עוד תחבושות אחדות ושטיפות באיזה נוזל פושר וטוב, ליזול אינו נחוץ יותר, והוא יעלה ארוכה. אני מכוון למכתבים אחדים ממך, אולי די בעוד אחד - פשוט וטוב.

גם המכתב הזה היה נפלא, וכולו אמת. אמת - אם כי... ופה מתחילה שורה של ״אם כי״. בשום אופן לא עלה ולא יכול היה לעלות על דעתי, כי יֵצא כך שאני צריך עכשיו להצטדק ולהתחטא לפניך. אך כך הוא הדבר.

ואני רוצה כי תביני אותי היטב-היטב. זכרי, קודם כל, שאני יחידי, יחידי לגמרה. אין עם מי לדבר, אין ממי לשאול עצה ועם מי להתחלק ברשמים. כל מחשבה ארעית, כל השערה מייד נקבעת במוח ונעשית לדבר-מה מוצק ומשמשת בסיס למחשבות ולהשערות חדשות לבקרים המשתלשלות ממנה. אין אַמת-מידה לבחון, אין נקודת משען מחוצה לי. הכל ממני ובי.

במצב זה קרה מה שקרה. אני מכוון לפצצה הראשונה שזרקתי בעדה. אז גם כתבתי לך. המכתב נכתב כך שמוכרח הייתי, כך נדמה לי, לקבל תשובה עליו. מכתבי לעדה היה כזה - שמוכרחה הייתה לבוא נזיפה עליו. לא באה התשובה, ולא באה הנזיפה. כלום.

את אשר עבר עלי בימים ההם - זאת לא אוכל למסור לך לעולם. זו הייתה זוועה, ממש זוועה. אני הייתי רעוע עד עמקי הנפש, אם אפשר לומר כך. לא ישנתי חצאי לילות, איבדתי את התיאבון. יש שהייתי יושב חצאי שעות ממש באיזה מצב של שיתוק גמור, torpor אומרים באנגלית, מבלי יכולת לקרוא ולכתוב. כי הדבר לא נתן לי ללמוד וכי זה הוסיף רוגז ותמרורים - זה היה דבר צדדי. לא ידעתי מה לעשות. תשובה לא הייתה לי. הלחכות לה? חיכיתי. היא לא באה. חשבתי: הם באו לידי החלטה, כי אין מה לדבר איתי. טוב, אבל מי זה ״הם״? האומנם גם רבקה?

אני החלטתי כי אסור לי לשתוק. אני ראיתי את עצמי אנוס לדבר, לכתוב עוד פעם את דעתי, בדיוק ובפירוש. כל הזמן הייתה אימא לעיני. שמעתי את דבריה: מוֹיסֶיֶנְקַה, קַק אֶטוֹ טי אֶטוֹבוֹ דוֹפּוֹסְטיל? פַּצֶ׳מוּ טי נְיֶה וְמֶשַלְסְיַה? [רוסית: משה, איך זה הרשית זאת? מדוע לא התערבת?] אני בפירוש חשבתי וכך אני חושב כיום, כי חובתי הייתה להתערב ולהשפיע. ב״להשפיע״ אני מכוון לא להטיל את דעתי, כי אם רק להביע אותה, אך להביעה בלי כל רחמים. ואז אני כתבתי את מכתבי השני, הארוך. בכמה כוחות גוף ובכמה כוחות נפש עלה לי המכתב ההוא, כל מילה ומילה שבו - רק את תביני.

באמצע כתיבת המכתב בא דוד [מווינה], והוא סיפר לי על ״המצב״. ובסיפורו היו דברים נוראים. מסיפורו יצא כאילו, כי זה שאת נישאת בקידושין - היה נס, כי כאילו את מתחרטת על זה; כי את אמרת לאליהו, כי תבוזי לו אם יעשה את הדבר. זה היה פראי בעיני. אך נעזוב את ה״פראי״. הנה עוד פעם מבטא היסטרי. זה היה ״לא מובן״, תיקו! לא יכולתי להבין איזה שינוי קרה. ועוד אמר, כי אתן חושבות שאין הדבר נורא כ״כ, כי אימא תתפשר.

ועוד היו דברים שמהם יצא כי אתן חושבות אותי ליצור אירציונלי, למכושף בקסמיו של אבא, אשר סרו מכם, ובקטנים לא נגעו. ועוד ועוד. כל זה הלם אותי, היכה, פָצע - עד לאיבוד החושים, עד לטירוף. וכל זה - בעל פה, מפי דוד, כשאני במצב רוח של - אין לי מילים רבצ׳קה, תביני. אולי הוא לא אמר זאת, אך מכל מילה למדתי ותליתי בה כוונות. אבל הוא בפירוש אמר לי על ה״בוּז״, ובפירוש - כי אימא עוד תסכים, ועוד.

כשהוא הלך, אחרי חצות, המשכתי את המכתב. הוא נכתב לאט לאט ואיני זוכר מתי גמרתיו. וגם אחרי זה לא יכולתי להירדם. אבל הרגשתי מעין סיפוק. ובדבר אחד הייתי בטוח: מכתב כזה - אי אפשר שלא תבוא עליו תשובה.

ותשובה לא באה. לא באה תשובה מאף אחד משלושת האנשים שאליהם כתבתי. לא מעדה, לא מאליהו, לא מִמֵך. דוד שב לווינה, והחלו לבוא מכתבים ממנו - ומכם, וממך אין קשב! אמרי לי, האומנם יכולתי ללַמד עליך זכות? ואיזו זכות? אצלי, במוחי החולה, לא הצטרף כלל לחשבון, כי את חולת-ציפייה היית כל אותם השבועות.

קודם כל, שתיקתך התחילה עוד בטרם החלו הדחיות של בוא דב.

שנית, מסיפורי דוד לא קיבלתי רושם כזה. ההתמרמרות נגדך גדלה כעל שמרים, מתוך תסיסה תמידית, בלתי פוסקת. גורמים חדשים לא גיליתי, ולא יכולתי לגלות.

ריבונו של עולם, כמה כל זה יכול היה להיות אחרת, אילולא כתבת לדוד עלי בגוף שלישי, אילו תחת זאת הוספת בשולי הגיליון: ״משה, יקירי, אל תכעס שאיני כותבת. אני כך וכך״. ואילולא נתת את מכתב יהודה לדוד, ואילו שלחת אותו בעצמך בהוספת מילים אחדות, רק מילים אחדות. הן סוף סוף כתבת גלויה - אילו רק כתבת אותה לפני שבועיים או שלושה.[2]

אבל כל זה לא נעשה. האמיני לי, כי בפעם הראשונה הבנתי את שבועתו של אותו השֵד בסיפורי אלף לילה ולילה, אשר לאחר היותו כלוא בכד ומושלך אל קרקע הים אלפיים שנים - נשבע להמית את זה שיִמשה אותו. כל כך הרבה בקרים חיכיתי למכתב, ומפחי נפש כה רבים היו לי עד כי נדמה היה לי שאם אקבל מכתב אחזיר אותו מבלי לפתחו. אני לא הייתי עושה זאת, כמובן.

וכך היה שהכל הִטשטש וסר הצדה. עניין עדה וכל השאר. גם עצם העובדה שמכתבי ההוא, השני, נשאר בלי תשובה, חדל מלהכאיב. נשאר רק דבר אחד. עב קטנה ככף יד איש[3] אשר לאט לאט גדלה והתנפחה והקדירה את כל השמים: רבקה אינה כותבת. ובמחשבה זו התהלכתי כל הימים. את המילים האלו הייתי חוזר לעצמי פעמים אין ספורות במשך היום, בהן הייתי נרדם ובהן הייתי מתעורר. בהתעוררי הייתי חוטף את השעון: ברוך השם, עוד מוקדם, הדָוור עוד לא היה. והייתי שוכב בחרדה והנה הדפיקה. איך הייתה מזעזעת! הייתי קופץ מהמיטה וניגש אל הדלת. רחל מאירוביץ[4] כבר עומדת על המכתבים. ״יש לי איזה דבר, רחל?״ ״כן, ביולטין ציוני״. כך היה כל בוקר.

אני חדלתי מלחטט, חדלתי מלשער השערות ולחפש ביאורים. רבקה אינה כותבת. זו העובדה, ודי. ואז. אז החלו לעלות מאיזה מחבואים ומעמקים זיכרונות רעים, רשעים. הלילה האחרון בקרלסבד התנער מן השכחה ועמד חי על כל פרטיו, ונכנס בו תוכן חדש ומובן חדש.[5] הכל. רע ורשע, וחולה ומרוגז - חולה, זוהי המילה הנכונה. זה שקיבלתי את מכתב יהודה באופן כזה - זה היה monstrous [מפלצתי].

זו הייתה הרגשתי באותו רגע ואיני יכול לכחד. אני ראיתי בזה אכזריות, ממש אכזריות. אני חשבתי: איך זה היא יכלה לתת לדוד לשלוח את המכתב [של יהודה]. ואיך זה יכלה לשלחו מבלי להוסיף מילה בשעה שהיא יודעת באיזה מצב אני נמצא. והן היא יודעת - הן דוד סיפר לה. זאת אומרת שכך הוא הדבר: אני כתבתי וכתבתי ודרשתי את המכתב, והיא פשוט לא שמה לב. כי הן אין לזה ביאור אחר. בא דוד והזכיר. לקחה את המכתב ונתנה לו: נו, טוב, הא לך, שלח - ויחדל הרעש על המכתב של יהודה. להתפטר.

ככה חשבתי. בזה את צריכה למצוא את הביאור ואת ההצטדקות למשפט שנכנס במכתבי ליקותיאל. ואת מוכרחה להבין אותי, וגם להסכים, כי מצדי, ובשים לב למצבי ולכל מה שקדם, היה איתי הצדק. עכ״פ, אפשר היה להצדיק אותי, את מחשבותי לכה״פ.

די כבר. אני חלשתי ואיני יכול להמשיך כך. גם לא נחוץ. רק דבר אחד. תלמדי מניסיון זה להבא. אני מבין שיש תקופות שקשה לכתוב. אך כשזה מזדמן עם דברים אחרים, הדורשים כתיבה, וכשהשתיקה יכלה להתפרש באופן כ״כ מסוכן כמו שהתפרשה הפעם, אז צריך, הכרחי, להתאמץ ולכתוב מילים אחדות, רק מילים אחדות אשר תרגענה ותַקדמנה רפואה למכה; לא צריך לתת למוגלה להצטבר, ולזה די בנקיבה קלה בעוד מועד. מובן, אם מאחרים את המועד - דרוש ניתוח רציני.

אני כתבתי מכתב ברכה קטן וטוב לאימא. מזמן מזמן. וביקשתי ממנה לכתוב לי. ביקשתי מאוד. ותשובה אין. לא נגעתי ולא רמזתי לשום דבר.

אני מוכרח לחזור על עקבי. איני יכול לכחד ממך, כי אני עדיין קודח בכתבי אליך - הפעם לא מרוגז ולא מעלבון, רק מהתרגשות, אך ההתרגשות עודנה חזקה מאוד, וכך אני שוכח עיקרי עיקרים, פוסח על תהומות מרוב בלבול הדעת. ובכן, אם חשבתי במשך הזמן על גודל המאורע ועל ערכו בשבילך בייחוד, הרי עלה על דעתי רק כי בשבילך זה אושר גדול ואור גדול. כי משמַיך סר ענן כבד.[6] וממכתביהם של עדה ואליהו, הראשונים, ראיתי, כי הייתה איזו הֲפֵכָה ועדה שבה לתחייה, וע״כ הסקתי מסקנה כי לסבל אשר סבלת בגלל עדה בזמן הראשון בא קץ. וכל זה בא לסייע ולחייב כי תכתבי לי, ולא להיפך. בו בזמן חשבתי: הן היא יודעת איזו דאגות וצער עוררו בי מכתביה האחרונים, אלה שנכתבו בראשית בוא עדה, והן היא מוכרחה לחשוב, כי גם לאחר המאורע אני עדיין דואג וסובל - שהרי מכתבים אחרים לא היו לי כמעט ממנה. ובכן, זה מוכרח להניע אותה לכתוב לי בכדי להעמידני על הפזה האחרונה. ובכן, גם זה בא לחייב. בשום אופן לא יכולתי לאחוז בקצה השני של החבל ולפרש לעצמי את הכל בדיוק להפך.

אני לא אכתוב בשום אופן את מה שאת חושבת כי יכול הייתי לכתוב - בנוגע לעדה. אבל אם כך הדבר, מדוע לא אמרתם או לא כתבתם לי רק דבר אחד - כי באחרית הכל דעתה של אימא תהיה המכרעת? מכל מה שכתבתי ומכל מה שחשבתי לא היה נכתב ולא היה נחשב אז כלום, והגורם הראשון של כל סְבך הצער והרוגז והכעס שבא אח״כ היה נעקר מאליו. אך הן דבריה של עדה במכתבה וכן סיפורי דוד אמרו בפירוש ובדיוק את ההפך מזה, כי באחרית הכל רצונם הם, ז״א סירובם הם, יכריע ולא דעתה של אימא. די גם על זה. לא אדבר על זה גם כשנתראה. ואם אדבר - אזי רק על הנימוקים שבחלק השלישי שבמכתבי (השני).[7]

 

מצפורה קיבלתי כבר שני מכתבים, זה אחר זה, המודיעים על החלטתה לנסוע - אחרי מכתבה הראשון, מכתב אוורירי ו״צפורי״, שלא התחלתי להבין ממנו אם היא נוסעת או לא, ואשר - אם רק ברור היה ממנו איזה דבר - הרי שהקיץ לא תבוא לווינה, ואשר אחריו, ולפני שני האחרונים, כתבתי למחלוף, כי לא אבוא הקיץ לאירופה.[8]

ובכן, טוב, טוב, all right!. נתראה. אני אכוון לבוא ימים אחדים לפני בואה.

אני מוכרח למצוא פה בינתיים איזו עבודה נוספת, מייד אחרי הבחינות, או לנסות לכתוב איזה מאמרים בשביל העיתונות הכללית. ולהרוויח כסף, כסף!

אני מסכים מאוד שצפורה תקבל את הכסף המגיע לדב, אך איני מסכים שתוציאוֹ, כי אם שתביאו לווינה והוא יסכון לדב מאוד מאוד. אני שולח לה בשבוע הבא 30 פונט.

אתם כיתבו מייד על תוכניות הקיץ. ובייחוד כיתבו - האומנם יישאר אליהו עד אמצע אוגוסט, ואיך זה יישאר? ובכלל כיתבו, כיתבו.

רבצ׳קה, אני בריא ברצינות. כליל ולגמרה. הלב חדל לדפוק זה כבר, שכחתי מתי דפק. אני לומד כמו איש, סיגלתי לעצמי טכניקה מצוינה, ובעד הזמן שאני מוצא לדברים אחרים - ככתיבת המכתבים האלה למשל - אני גומל לעצמי באינטנסיביות כפולה של ניצול הזמן הנותר.

השבוע - שבוע [הבחינה במקצוע] המתמטיקה, מכה שאינה כתובה. מי כדובנוב שרובץ אצלי כל השבוע, מבוקר עד ערב, ומרביץ תורה. יש לו ראש מצוין, לבחור זה. והפסוק ״שלח לחמך״ מתקיים גם לגבי.[9]

מהשבוע חדלתי לעסוק בעיתונות הערבית, ונתתי לה ״להיעָרֵם״. אך לשטיין יש חומר להדפיס לשלושה שבועות בערך, ועד שיכְלֶה, תיגמרנה הבחינות. בזמן האחרון נשרו אצלי שיעורים על ימין ועל שמאל. הקפלנסקאית [רעיית ש׳ קפלנסקי] הייתה חולה. עכשיו נסעה אדינבורגה. לילדי שניאורסון[10] - בחינות. ועוד. נשארו ה-.L.C.C ושיעורי ״העשיר״.[11] את אלה אני נותן כל הזמן ואת ה-.L.C.C אתן גם בשבוע הבחינות. ואצא חי, מי כמוני.

 

דביק, עכשיו מילים אחדות על בר כוכבא.

קודם כל - אתה מוכרח לשבת ולכתוב לו מכתב, מכתב על שמו ורק לו,

ושנית, שמע: הוא בחור מצוין, ואפילו עובר על כל מה שכתבת עליו. אני התאחיתי איתו במהרה ועל נקלה, כהרף עין. וטוב להרגיש אותו בצד. "FÜlung" [גרמנית: הרגשה], כמו שאומרים, מצוינה. אך איתו צרות, והצרות שתיים.

האחת, כי אין לו פרנסה לגמרה. אני חשבתי כי מזונותיו פסוקים. אך לא כן הדבר. הוא הביא איתו סכום ידוע, אשר לקח כאילו כפאו שד מחותנו ונשבע לעצמו לא לקחת יותר. חשב שפה ישתכרו, אך הם באו בזמן רע, בעונת הקיץ, בשעה ששיעורים מסתיימים ואינם מתחילים, בתי ספר נסגרים ואינם נפתחים. על משרות חוץ מענייני הוראה אין לחשוב כאן חוץ מבאיזה מקרה יוצא מן הכלל, אשר אינו רוצה לקרות הפעם. נוסף לזה, רודף אותם מין מזל רע. הזדמנו להם איזה עשר משרות או יותר, שיעורים פרטיים, ובכולם העלו חרס. לא יצא דבר. איני נכנס בפרטים. בקיצור, אין להם כמעט תקווה להתחיל להשתכר לפני אוקטובר. בינתיים אזל כמעט הכסף. שלחו להם עוד והוא סובל מזה נוראות. הם שניהם מדוכאים, ומפני שמדוכאים שניהם, מדוכא כל אחד הרבה יותר משאילו היה יחיד, כי יש פיעפוע. והדיכוי הזה מרפה לגמרה את מרצו ואת חשקו לעבוד ומעסיק אותו בהרהורים על שיבה חטופה מתוך ההכרה של ״ניסיון שלא הצליח״. הוא עשה כאן חיל רב, קרא, נכנס בעובי הקורה בשאלות רבות, לע״ע בעיון, אך בבוא הזמן - ייכנס גם למעשה. היו לו כבר פגישות אחדות ויכולות להיות עוד ועוד, אלא שאני רואה בעיני כי כל זה הולך ופוחת מפני הסיבה דלעיל. צריך אומנם להוסיף, כי גם מהבחינה הלימודית בא לא בזמן הנכון, אך אין בכך כלום. הוא יכול היה לנצל את הזמן ביתר הצלחה ולעבוד ביתר מרץ בשפה, בקריאה בכלל ובענייני הכנה אחרים - אילולא חוסר הפרנסה.

ושנית, הפלונית שלו אינה מתחילה להבין מהי לונדון ולמה היא ואיך אוכלים אותה. כל הדברים המעניינים אותו הם כספר החתום או יותר נכון אינם ספר כלל לה .את השפה היא קולטת בקושי. העיר והתנועה והרעש קשים עליה מאוד. היא מתגעגעת הביתה, אל אימא ואל שולמית[12] ואל גן הילדים. אילו הייתה נמצאת לה עבודה, הייתה נמשכת ומסתגלת. אך גם זה אין. ובמצב כזה צצות הצעות מצדה, שתיסע לברלין: פחות הוצאות וגם תוכל ללמוד דבר-מה וליהנות (גרמנית היא מבינה); או שתשוב בכלל לא״י. מצב רוח כזה אצלה עוכר עוד יותר את רוחו.

בינתיים מוכרחים הם לקמץ. עינם צרה בשילינג מיותר - לנסיעה לאיזה מקום טיול, או לתיאטרון. אני לא אכפת לי לא ללכת שנה שלמה לתיאטרון, אך הם – שאני. סוף סוף עוד לא טעמו כלום, והיא בייחוד - הדבר היחיד שיכול היה להסב לה איזו קורת רוח זהו טיול או תיאטרון. ותבין מה יוצא מכל זה. מובן שלא תוכל לעזור, אף לא בעצה. ומובן שהם יישארו פה, ויקבלו כסף מהבית עד ראשית השנה (אוקט׳) ואז יתחילו להשתכר, והכל אוֹבְּרַזוּיֶטְסְיַה [רוסית: יסתדר] במשך הזמן. אך לע״ע רציתי שתדע את המצב. ושוב - אתה צריך לכתוב לו. הוא בעל רגש כבוד דק מאוד, ונוח מאוד להיעלב. והוא נאמן לך מאוד, ואוהב אותך ויודע אותך היטב - כך נדמה לי.

 

ועוד פעם - רבצ׳קה, את המכתב אליך את צריכה ליחס לגמרה לעבר. הוא מוכרח היה להיכתב. אך עתה הכל, הכל בהיר. ואת צריכה לכתוב לי. אני רציתי לחתום בהבטחה לא לכתוב לכם עד 15 ליולי. אך נזכרתי שעוד אצטרך לראות את חיים ולהודיעכם. היום - שבועיים פחות יום עד הבחינות. יש לי עוד נורא כמה לעבור.

דוד מרפא את השבר על נקלה.[13] אבל באמת הכל יהיה ודאי all right. רבצ׳קה - מיסרי הרבה נשיקות לעדה, לאליהו. אל יפרשו את זה שאיני כותב להם דבר לחוד. הכל all right. די, אני מוכרח לגמור. עוד עלי לכתוב מילים אחדות לדוד ולמחלוף. התחלתי ב-5 אחה״צ. עכשיו 9.

אני חשבתי לא לכתוב לך זאת, אך בר-כוכבא עומד בכל תוקף על זה שאכתוב - כיוון שאתה ודאי הופך במוחך בכל מיני תוכניות. ובכן - אני אבוא ודאי אליכם עם תוכנית רבולוציונית להביא אותך ואת רבקה (לכה״פ) ללונדון לשנה הבאה. אני חושב, כי אם נגזר שתהיה שנה באירופה, חטא הוא אם תבלה אותה בעיר אחרת. בעיירה כווינה אין לך מה לעשות. וגם ברלין היא צל בלי דמות הגוף. חשוב על זה היטב. וחשבי על זה גם את, רבצ׳קה. אולי עוד מוקדם לדבר על זה. במעבר אל לונדון ודאי שכרוך ויתור גדול מצדך. אך אני חושב שכדאי יהיה לוותר. אי אפשר לחיות בלי תכלית. ואם התכליות של שני אנשים קשורים מתנגשות - צריך לפשר. בצד הכספי נדון לכשנתראה. יש הצעות.

לבלה[14] איני יכול למסור שלום ממך. היחסים בינינו אינם כאלה שאוכל למסור לה שלום ממך. זה יצא מלאכותי בהחלט.

 

שלום, משה

 

הערות



[1] עדה וא״ג לא ענו למ״ש על מכתבו, שבו הסתייג נמרצות מהחלטתם שלא להינשא בטקס דתי. רבקה שברה ראשונה את ״שתיקת וינה״, במכתבה מ-22/6/1922 (ר׳ נספח 6, עמי 302), שעליו עונה כאן מ״ש.

[2] הגלויה לא אותרה.

[3] לפי מלכים א, יח 44.

[4] רעיית בר-כוכבא.

[5] בשעתו סבר מ״ש כי רבקה ודב מזמינים אותו לבוא מלונדון לקרלסבד כדי לנכוח בנישואיהם, ונפגע כשנתחוור לו כי אין זו כוונתם (ר׳ יל״א, מכתב 99).

[6] עם התקשרות עדה ואליהו.

[7] בחילופי המכתבים בין רבקה ועדה לאמן התברר כי האם עמדה על דעתה שעל עדה ואליהו להינשא בטקס דתי, וכך היה (ר׳ נספח 6).

[8] מכתבי צפורה לא אותרו. עוד ב-10/3/1922, כתבה ממקווה ישראל לעדה בכנרת:

את שואלת אותי מה עם נסיעתי... את שד קטן ותפסת שלא רק הכסף הוא שעיכב בעדי מנסוע. על הסיבות המסובכות שנלוו לכסף נעבור לעת עתה בשתיקה. במשך הזמן הן בעצמן תצופנה על פני שטף חיינו. [---] עכשיו אינני יודעת מתי אסע. עכשיו דרוש לי איזה מניע חיצוני כדי שאקום ואסע.

ערב צאת דב לווינה במחצית השנייה של יוני 1922, כתבה לו צפורה ממקווה ישראל:

חבל שלא ראיתיך. אמי מסרה לי שאתה תסור אלי למקווה ואני חיכיתי לך כל הערב. מסור שלום וברכות [בווינה]. מן הדבש איכלו לשובע והיזכרו בי וברחל ובעקיצות שנעקצנו בגללו. ישנה תקווה קטנה שנתראה בעוד חודשים אחדים. בימים אלה קיבלתי מכתב ממשה ואולי יעורר אותי המכתב הזה לנסיעה. נראה.

ב-24/6/1922 כתבה רבקה למשה:

עלי לכתוב לך דבר חשוב לך ולכולנו, אשר בישר לנו דב [בבואו לווינה]. צפורה בוא תבוא בקרוב. אולי קיבלת כבר את מכתבה, אך אם התאחר, דע לך כי זוהי עובדה ברורה. דב נפגש איתה בזמן האחרון לעתים קרובות, נסע אליה למקווה והיא באה ליפו לראותו. לדברי דב היה מכתבך אותה הקריאה אשר נחוצה הייתה לה כדי להכריע את דבר נסיעתה.

[9] נראה, שבשנותיו בג״ה סייע מ״ש בלימודים למאיר דובנוב, בוגר מחזור ד׳.

[10] לא זוהה.

[11] לא זוהה.

[12] שולמית אחותה - רעיית זרובבל חביב, תלמיד מחזור א של ג״ה.

[13] לפי ירמיהו ו 14.

[14] בלה ברלין, בוגרת מחזור ג׳ של ג״ה (ר׳ יל״א, מכתב 11 הע׳ 5).

 

העתקת קישור