161

אל: רבקה, וינה

לונדון, [1922] .3.5

 

אני שולח לך את מכתבה של עדה.[1] את רושם הדברים תוכלי לשער. אני מרגיש כי להתפשר עם זה לא אוכל בשום אופן ואצטרך פשוט להילחם. אינני יודע אם על מנת להשפיע, אך את דעתי אני מוכרח להגיד.

בטרם אכתוב לעדה, או לעדה ואליהו יחד, אני מבקש אותך, הפסיכולוג שלי, אורַי ותומַי, לברר לי, מה מונח ביסוד הדברים.[2] האומנם סתם מלחמה במוסכמות, דבר אשר כל כך איננו נאה לבני דורנו הרציני. אם באמת רק זה - אזי פשוט לא אדע רחם. אך אני מרגיש, כי יש דבר-מה אחר. ואינני יכול בשום אופן לנחש ולמצוא. אני נמצא במצב של אדם הנועץ עיניו בחשכה ומבקש לשווא להציל ממנה שרטוטי איזה גוף.

כיתבי לי איך את מבינה את הדבר ומהו יחסך.

אם את מקבלת מכתבים מדב - הודיעיני על מצבו. בר-כוכבא מספר, כי הוא החליט בכל תוקף לנסוע, למרות התנגדות החברים. בר-כוכבא אומר, כי הוא מוכרח לנסוע, מפני שהוא יורד במרצו.

החזירי לי מייד את מכתבו של יהודה.

כיתבי לי בכלל. כל דאגותיך – שווא. אני לא אוכל לכתוב בחודשים אלה. דוד יספר לך. הוא יבטל, כמובן, את חששי בנוגע לבחינה, אך את צריכה לזכור כי אני ודוד - אנשים שונים בתכלית בנוגע ללימודים.

שלום לך,

 

משה

 

אני כותב לעדה ומבקש אותה לכתוב לי: ״מדוע?״

 

הערות