138
אל: יהודה, תל-אביב
לונדון, 26/1/1922
יהודה,
אני שולח על ידך את:
1) מכתבי לקלעי;
2) מעין מאמר
ל״קונטרס״;
3) המחאה בשביל
קלעי.[1]
אם ה״קונטרס״ אינו עומד
להתחדש, ואם אתה חושש, שבמערכת(?)[2] ילך הכתב לאיבוד - שמרהו
בידך לעת מצוא.
לאימא אמוֹר, כי זה כמעט
שבועיים שקיבלתי את מכתבה המגילי,[3] אשר הסב לי אושר אין קץ.
מייד עניתי לה וגם כתבתי, או יותר נכון התחלתי לכתוב מכתב גדול לדוד אברהם. מכתב
זה לא נגמר ובינתיים נשתרגו עלי טרדות מטרדות שונות, אשר שלשלתם עוד לא נפסקה. כן
חיי תמיד, משבר רודף משבר. לפעמים יש רווח קטן ביניהם, ואז אני שואף רוח, פוקח
עיני להביט סביב, נזכר בכם וכותב. אך בטרם אפרע את כל חובותי והנה משבר שני,
ואני מוכרח להניח הכל באמצע.
ובכן לע״ע מסור את עתרת
ברכותי ונשיקותי לבאים היקרים.
איתך אני צריך להידiן. אתה זנחת אותי בעת קשה
מאוד, בשעה שברל (ועתה גם אליהו) אינם בארץ. דווקא בזמן שמשקלם הערכי של מכתביך
היה עולה שבעתיים - נעדרו. חטא! אילו ידעת עד כמה אני עסוק, ולכמה קרעים אני נקרע,
ובכמה כיוונים שונים מוחי עובד, ולמרות הכל - כמה מכתבים אני כותב לא״י, לווינה,
לאמריקה (ברל) - היית נָקiט בפניך, יהודה. את מצב הרוח זְרֵה הלאה ונטשתו לבטלנים,[4] ומתוך כל תלי העבודות המגובבים עליך פַּנֵה
לי, או סחוט לי מתוכם שעה - וכתוב.
אני זקוק לעזרה, ורבים הם
אשר אני דורש את עזרתם והם אינם נענים. לא אתה צריך להיות אחד מהם. אני ביקשתיך
פעמיים שני דברים קטנים:
פעם - לשלוח לי גיליון ה״אַחְ'בַּר״,[5]
ופעם - לכתוב לי קצת חדשות על העבודה התרבותית.
לא מילאת. בוודאי לא
תיארת לעצמך, כיצד אפשר לכתוב מילים אחדות בקיצור על עניין צדדי מבלי לשלוח עם זה
מכתב כהלכה. ובכן טעות היא זו, רבים טועים בה בא״י, וצריך להירפא ממנה. אגב - שני
הדברים כבר אינם נחוצים לי:
הראשון - עבר זמנו,
והשני - בא ה״פנקס״, היצור החדש הנחמד, והספיקו.
אך נצור את מוסרי לימים
יבואו.
אני כותב בשעת ארוחת
הערב, בין ארוחה לארוחה [בין מנה למנה]. האינך יכול לעשות כך? - האוכל מתקרר.
שלום לכל.
משה
