136

אל: רבקה ועדה, וינה

לונדון, 23/1/1922

אחיותי,

 

למה ושַלָמָה אינכן כותבות - בפירוש אינני מבין. אין בזה שום היגיון וטעם, ואם יש - אדרבה, הוכחנה טעותי על פני. הדין נותן, שאילו גם לא כתבתי אני לגמרה - ואני כותב בכ״ז, ובכלל כותב אני בשבועות האלה מכתבים לעשרות, וארוכים ארוכים, לאמריקה, אליכם, לא״י - הייתה בכ״ז החובה עליכן לכתוב לי. ועתה כשהדבר להפך -

רבצ׳קה, מוכרחים שיהיה לך ההרגל לענות על סעיפים שונים. הקיבלת למשל פונט ממני, ומה עשית בו. אצלי חשבונות מחשבונות שונים - ״הגנה״, ״קונטרס״, עתה ה״פנקס״, ועתה עוד החוברת על ברנר,[1] ועוד הוצאות בשביל פיני ועוד - והכל על מקומו בשלום. ובאמצע - עצם בגרון, פונט לווינה ולא ידוע כמה הוצאתי אני וכמה ה״הגנה״. ובכן, התאזרי וכתבי לפי מכתבַי האחרונים מה שצריך.

ובנוגע למצב הרוח, כבר יעצתי היום לדב להשליך אותו החוצה ולדרוס עליו ברגל גאווה. הן מוכרחים, מוכרחים.

אני שולח לך בזה מכתב אימא. ימים רבים לא יכולתי להיפרד ממנו. עניין סימוצ׳קה זוהי טרגדיה נוראה.[2] מניין הכוח לאימא להכיל את כל זה, ועוד עתה. ומה לנו לעשות, הן זה נורא. הרגשת אין האונים בשעה כזו כ״כ מדכאה אותי.

שלום לכן.

 

משה

 

אני מוצא למיותר לערוך שאלון לך ולעדה. ממה נפשך - אם תכתובנה - הן תכתובנה על הכל, ואם לא תכתובנה - גם שאלון לא יעזור. ויהי אלוהים עמכן.

היום כתבתי מכתבים: לאליהו, לכן, לדב, למחלוף, לד׳ בלומנפלד, ל״קונטרס״, לברל, למניה שוחט - סה״כ 2+8 מכתבים לונדוניים.[3]

 

הערות