ציונים ביוגרפיים
אוסישקין, מנחם
מנדל (1942-1863)
מראשי "חובבי
ציון". מקורב לביל"ו. פעיל בהסתדרות הציונית מראשיתה. נמנה עם "הציונים
המעשיים" ומראשי המתנגדים לתוכנית אוגנדה. ב-1919 חבר המשלחת הציונית לוועידת
השלום בוורסיי. בשנה זו עלה ארצה וזמן-מה עמד בראש "ועד הצירים". מ-1923
בראש הקרן הקיימת לישראל. התנגד לתוכנית חלוקת הארץ. הכיר מקרוב את הביל"ויי יעקב
שרתוק. כשביקר מ"ש בסוף 1913 באודסה, בדרכו ללימודיו בקושטא, נפגש שם עם אוסישקין
פעמים אחדות ובמכתב לרבקה מקושטא, במהלך לימודיו, סיפר על קשריו עמו: "אל תתפעלי
מזה ביותר - אני איתו 'חברים טובים מאוד'. בהיותי באודסה התקרבתי אליו. חדל מעשות עלי
רושם 'האדם הגדול' וראיתי בו בעל בית פשוט. הוא ביקשני לכתוב ואני ממלא בקשתו. לולא
כך, כמובן שלא הייתי עושה זאת. הרי יודעת אַת את קפדנותי בנוגע לדקדוקי כבוד, דווקא
ביחס לגדולים ממני. פעם גם כתב לי לקושטא 'בעצם ידו' האוסישקינית, ויוסף לבקשני לכתוב
וגם הציע לי שאלות אחדות, מהן עניתי כבר אודות כל החברה שלנו בפרוטרוט גמור, ועתה צריך
אני לכתוב לו אודות קושטא, יהודיה, ובפרט - סטודנטיה היהודים".
בדיון במרכז מפא"י
ב-29.6.1936 סיפר מ"ש על עימות שהיה לו עם אוסישקין: "הוויכוח בשאלת העלייה,
שמתנהל במרכז זה כמה ישיבות, מזכיר לי ויכוח אחר בשאלת הקרקע, שהיה בוועדה הפוליטית
של הקונגרס בלוצרן [1935] ביני ובן-גוריון מצד אחד, ואוסישקין מצד שני. הנימוקים, שהנה
מצד אחד יש ריאליזם קצר-ראות, ומצד שני חזון ציוני מיסטי ואמונה בנצח ישראל - השתמש
בהם גם אוסישקין באותו ויכוח. ואוסישקין האשים אותי באותה מסיבה, בפני 60-70 ציונים
חשובים, שאני מחוסר אמונה ציונית וחזון ציוני ושאני מסתפק בריאליזם קלוקל מאוד; הוא
רואה בזה ויתור מצדי על חלקים ידועים של ארץ-ישראל וויתור על חופש גאולת הקרקע, והוא
הזכיר לי שאבי, אשר עלה ב-1882 מפינסק לא"י, לא עלה בכוח הריאליזם שלי אלא בכוח
המיסטיציזם שהוא מדבר בשמו. אני עניתי, שבאותה שנה נתנה פינסק רק חלוץ אחד לא"י,
שנדחף בכוח היסטורי אשר פעם בו אז, אבל אני אינני יכול להסתפק עכשיו במידות שנתנה פינסק
ב-1882. עכשיו יש המון חלוצים מפינסק בא"י, ולי בעצמי יש קרובים בפינסק אשי משוועים
לסרטיפיקטים, ובמצב זה לא אמלא את חובתי אם אסתפק במיסטיציזם, וחובתי היא לחתור להישגים
יתר גדולים ולהרחבת הגבולות גם אם זה יראה בעיני מישהו כוויתור על מיסטיות.
בן-גוריון, דוד
(1973-1886)
מדינאי, מראשי התנועה
הציונית ותנועת הפועלים בא"י. מאדריכלי מדינת ישראל וצה"ל. ראש ממשלה ושר
ביטחון ראשון של מדינת ישראל.
מגע ראשון של מ"ש
עם ב"ג, הקשיש ממנו ב-8 שנים, התרחש בקושטא ב-1913. הסטודנט משה שרתוק עם שני
חבריו ביקרו את הסטודנטים הוותיקים ב"ג ובן-צבי, שהקדימו אותם בשנה בלימודי משפטים.
"מכניס האורחים היה בן-צבי, שחלט לכבודם כוס תה", בעוד "ב"ג שוכב
על מיטתו רחוק ומנותק, שרוי בעולמות אחרים" (קנאת א, עמי 211). אך זה לא
היה מגע יחיד באותם ימים. במכתב לב"ג מ-4.7.1937, שבו מנה את האישים שלסמכותם
המוסרית נודע ערך מכריע בחייו, כתב מ"ש: "השני ברשימתי [אחרי האב יעקב] היית
אתה. זה היה לאחר ימי קושטא הקצרים מאוד, שבהם רחוקים מאוד היינו מהתקרבות נפשית אמיתית.
ואף על פי כן נכס זה הנחילו לי ימי קושטא - ההכרה בסמכותך המוסרית האישית" (יומ"מ
ב, עמי 237). אח"כ ודאי נפגשו השניים בימי תנועת ההתעתמנות, ששניהם היו מפעיליה,
ומ"ש היה אחד ממלוויהם של ב"ג ובן-צבי כאשר גורשו מן הארץ ב-21.3.1915 והובלו
בידי שוטרים ברחובות יפו אל הנמל (קנאת א, עמי 291). השניים נפגשו שוב בימי
הקמת אחה"ע, אך נראה כי מגע קרוב נקשר ביניהם בלונדון, כאשר הסטודנט משה שרת סייע
על יד שליחי אחה"ע ב"ג ושלמה קפלנסקי, שבאו להקים שם "מרכז מדיני"
לקשירת קשר קבע עם מפלגת הלייבור. הקרבה הידידותית שנתרקמה אז בין השניים, כמשתקף במכתבי
מ"ש אל ב"ג המובאים בכרך זה, לא מנעה בעד מ"ש למתוח ביקורת נוקבת על
רעיונותיו והצעותיו של ב"ג בתחום הפעולה החברתית-תרבותית של אחה"ע בקרב הפועלים
הערביים (מכתב 103). ועוד היה בלבו של מ"ש על השימוש הפרטי והמפלגתי שעשה ב"ג
בהיותו בווינה בכספים שנועדו לרכוש נשק ל"הגנה" (מכתבים 74, 75).
לימים, מכוח גזירות
גורל שדיללו את השורה הראשונה של הנהגת מפא"י במותם של חיים ארלוזורוב, דב הוז,
ברל כצנלסון, אליהו גולומב ואליעזר קפלן בטרם עת, עשו ב"ג ומ"ש כברת דרך
ארוכה בעומדם כמספר אחד ומספר שניים בראש מפא"י, הסוכנות היהודית וממשלת ישראל,
ואפשר שדווקא בשל השוני העמוק באופי, במזג ובכישורים שהפריד ביניהם, ומנע בעד "התקרבות
נפשית אמיתית", הם השלימו זה את זה עד גבול ידוע, שמעבר לו גבה הר ביניהם. לקראת
מלחמת סיני ב-1956 התחולל ביניהם קרע סופי מוחלט.
בהרב, יקותיאל
(1986-1894)
עלה ב-1905 מרוסיה.
בוגר מחזור א' של ג"ה. חבר קרוב למ"ש. בשנות מל"ע-1 שירת בדמשק וסייע
רבות למ"ש בתקופת שירותו בצבא העותמאני (ר' נתראה). הצטרף לאחה"ע
וסייע בהוצאת ה"קונטרס". ממנהלי "המשרד לעבודות ציבוריות", אחראי
על סלילת כביש טבריה-צמח. מעוזריו הראשיים של פנחס רוטנברג מראשית פעילותו להקמת מפעל
החשמל, אז התגורר בירושלים יחד עם מ"ש, שעבד שם בוועד הצירים. לימים מזכיר כללי
של חברת החשמל .
ברנר, יוסף חיים
(1921-1881)
מגדולי הסופרים העבריים
בארץ-ישראל, מתרגם מסאי, עורך ואיש רוח. בגיל 10 עזב את בית הוריו ונדד ברחבי רוסיה.
שירת בצבא הרוסי (1901-4), ערק והגיע ללונדון. ייסד וערך שם את כתב העת "המעורר"
(1906). עלה ב-1909 והיה עורך ב"הפועל הצעיר" וב"אחדות העבודה".
היה מורה לספרות בג"ה (1917-1915). יהודה היה מתלמידיו וגאולה למדה אצלו ספרות
בשיעורים פרטיים. "ביקרתי פעמים אחדות את שיעוריו של ברנר בגימנסיה" כתב
מרדכי בן הלל הכהן, "ואני שמח מאוד להיווכח כי הגימנסיה רכשה לה בברנר כוח פדגוגי
חשוב מאוד [---] איננו קפדן ובכל זאת המחלקה נשמעת לו [---] צלצול הפעמון בא תמיד כמו
מפריע שלא בזמנו" (מלחמת העמים א, עמ' 7-266). תרגם לעברית מרוסית את החוברת
"הפנמה הא"י" (1910), שכתב יעקב שרתוק על פשיטת הרגל של בית-החרושת
שטיין ליציקת ברזל ביפו. ב-1.5.1921 נרצח בידי פורעים ערביים.
גווירצמן, משה
(1973-1895)
בוגר מחזור ב' של
ג"ה. משפחתו - אמו האלמנה וחמשת ילדיה - התיישבה בעלותה ארצה בנווה שלום, בשכנות
למשפחת שרתוק. כשהתגייס לצבא העותמאני הוצב בבסיס חיל האוויר הגרמני ע"י קושטא
ומשם עלה בידו לסייע לחבריו המגויסים האי"יים. כששירת מ"ש בעבר הירדן ואח"כ
בחלב התכתב רבות עם מ"ש ונעזר בו. אחרי מל"ע-1 למד בברלין ומשם עקר ללונדון
והיה איש עסקים. אחרי מאורעות 1921 רתם אותו מ"ש לסיוע ברכש נשק ל"הגנה".
לימים שב עם משפחתו ארצה.
הכהן, דוד (1984-1897)
מראשי מפא"י
וההסתדרות. עלה ארצה עם משפחתו ב-1907. בוגר מחזר ד' של ג"ה. התגייס ב-1916 לצבא
העותמאני ושירת עד סיום המלחמה. עמד אז בקשרי מכתבים עם מ"ש. ידידותם העמוקה התפתחה
בלונדון, שם למד וגר יחד עם מ"ש. לאחר שובו ארצה (1923) תושב חיפה. היה ממנהלי
"סולל בונה". בהנחיית מ"ש כמנהל המחלקה המדינית של הנה"ס קיים
קשרים עם השלטונות הבריטיים והיה בין ראשי מפעל "גדר הצפון". בימי מל"ע-2
עמד בקשר עם נציגי "צרפת החופשית" ובביתו שבהר הכרמל הוקמה תחנת השידור שלהם.
ב"שבת השחורה" נעצר וישב עם מ"ש במחנה לטרון כ-4 חודשים (ר' מאסר
עם נייר ועיפרון). ח"כ שנים רבות ויו"ר ועדת החוץ והביטחון שלה. בהיותו
שר חוץ שיגר מ"ש את דוד הכהן לבורמה לשמש שם ציר ראשון של ישראל (1953). על עוצמת
קשריו עם משפחת שרתוק לענפיה ר' ספרו האוטוביוגרפי עת לספר, שם הקדיש פרק לאם
המשפחה.
וייצמן, חיים
(1952-1874)
יליד רוסיה. השתלם
בלימודי כימיה בגרמניה ובשוויץ. הצטרף לתנועה הציונית בראשיתה. משוללי "תוכנית
אוגנדה", ממייסדי "הפרקציה הדמוקרטית" וממגבשי "הציונות הסינטטית"
- שביל האמצע בין הציונות המדינית (הרצל) והציונות הרוחנית (אחד העם). מאז 1904 פרופסור
לכימיה באוניברסיטת מנצ'סטר. במהלך מל"ע-1 המציא תהליך שהקל על ייצור חומרי נפץ
וכך בא במגע ואף התיידד עם מדינאים בריטיים. ממחוללי "הצהרת בלפור". עמד
בראש ועד הצירים, ייצג את התנועה הציונית בשיחות השלום בוורסיי ופעל להכללת הצהרת בלפור
בכתב המנדט הבריטי על א"י. נשיא ההסת' הצ' בשנים 1930-1920, 1946-1935 ונשיאה
הראשון של מדינת ישראל.
בשנות לימודיו בלונדון
היו למ"ש מגעים רבים עם וייצמן, כמתואר במכתבי כרך זה. מ"ש עקב מקרוב אחרי
מאבקיו של וייצמן עם עמיתיו-יריביו בהנהגת התנועה הציונית - לואיס ברנדייס, זאב ז'בוטינסקי
ופנחס רוטנברג.
ז'בוטינסקי, זאב
(1940-1880)
הוגה דעות, פובליציסט,
סופר ומתרגם. נואם מהולל, מנהיג ציוני שנוי במחלוקת. מייסד ומנהיג התנועה הרביזיוניסטית.
בפרוץ מל"ע-1 צידד באוריינטציה בריטית ופתח בלונדון במאבק על הקמת גדוד יהודי
במסגרת הצבא הבריטי, שישתתף בכיבוש א"י. לגדוד שהוקם התגייס כטוראי והגיע לדרגת
סגן. גדוד זה אכן שותף בקרבות על כיבוש א"י. על בוא ז"ז' ארצה באותם ימים
כתב א"ג, אז חייל בגדוד העברי הא"י: "אנו חיכינו לאיש אשר בשמו נקשר
חלומנו הכי גדול - הצבא העברי", אולם התקווה נכזבה: "את לב המתנדבים הוא
לא שבה [---] ההתנדבות וגורמיה היו זרים לו. הצורך של הגשמה אישית, של השתחררות עצמית
של יהודים בשחרור ארצם לא היה חשוב בעיניו [---] עניין הגדודים היה חשוב בעיניו בעיקר
כהפגנה פוליטית, כגורם שיובא בחשבון בוועידת השלום" (חביון א, עמ' 149,
150, 375). מאז כיבוש א"י בידי הבריטים דגל ז'בוטינסקי ברעיון עיקרי אחד: היישוב
זקוק לכוח, אך רק יחידה צבאית במסגרת הצבא הבריטי, מורכבת מחיילים יהודים מא"י,
תוכל להיות "קיר ברזל", שירתיע את הערבים ויאפשר גידולו ופיתוחו של היישוב.
הוא התנגד משום כך גם ל"השומר" וגם ל"הגנה", ומכאן נבעה גם התנגדותו
להגנת תל-חי והגליל העליון. על עמידתו בראש הגנת ירושלים ב-1920 כתב לו פנחס רוטנברג:
"הכרחתי אותך לעסוק בארגון ההגנה העצמית הירושלמית למרות סירובך העקשני".
דבקותו ברעיון הקמת כוח יהודי בא"י אך ורק במסגרת הצבא הבריטי והתנהלותו העצמאית
בתחום רכש ל"הגנה" אחרי מאורעות 1921 הוליכו לקרע בינו ובין נאמני ה"הגנה".
ב-1923 פרש מההנהלה הציונית. ב-1925 הקים את ההסתדרות הציונית הרביזיוניסטית (הצה"ר).
ב-1935 פרשה תנועתו מההסתדרות הציונית.
חנקין, יהושע (1946-1864)
יליד רוסיה. עלה ב-1882.
ממייסדי ראשון לציון ומראשי המורדים שם בשלטון פקידי הברון. רוכש קרקעות רב פעלים שבעבודתו
הניח תשתית להתיישבות הציונית. מעובדי "המשרד הא"י" וועד הצירים. ניהל
את חברת "הכשרת היישוב", ב-1890 רכש בתעוזה את אדמות רחובות וחדרה ומאז,
במשך עשרות שנים, היה לרוכש הקרקעות הגדול ביותר בא"י. ב-1915 גורש ע"י ג'מאל
פשה לעיר ברוּסה שבאנטוליה. בשובו ארצה חזר לעיסוקו ורכש את מרבית שטח עמק יזרעאל.
בתקופה זו היה מ"ש עוזרו ומזכירו. במלאות לו שישים כתב עליו מ"ש דברי הערכה,
שפורסם ב"דבר" (2.12.1925) ולימים באורות שכבו (עמ' 102).
טבנקין, יצחק
(1971-1887)
יליד רוסיה עלה ב-1921.
היה חבר הסתדרות הפועלים החקלאים (ה"בלתי מפלגתיים). ממייסדי אחה"ע, ממקימי
"ההסתדרות הכללית" וממעצבי דרכן. חבר "גדוד העבודה" וקיבוץ עין
חרוד, מהדוגלים ברעיון "הקיבוץ הגדול" ומנהיגו הרוחני של "הקיבוץ המאוחד".
ידיד נפש לב"ג ובייחוד לב"כ - חבריו לשלישיית מנהיגי אחה"ע - אך לימים
בר-פלוגתא מר לשניהם. סלע המחלוקת: דבקותו בסוציאליזם המרקסיסטי ואמונה בהתגלמותו בבריה"מ
הסטליניסטית. לימים עמד בראש "סיעה ב" שהתפלגה ב-1944 ממפא"י והקימה
את "התנועה לאחדות העבודה", וב-1948 את מפ"ם יחד עם "השומר הצעיר".
שלל נחרצות את הצעת החלוקה של הבריטים ב-1937 ואחרי 1967 - חסיד "א"י השלמה".
יבנאלי, שמואל
(1961-1884)
יליד אוקראינה. עלה
ב-1906. מחלוצי העלייה השנייה. מראשי תנועת העבודה בא"י, ממייסדי הסתדרות הפועלים
החקלאים. ב-1911 יצא בשליחות "המשרד הארצישראלי" לתימן ועורר את יהודי תימן
לעלות ארצה. מראשי תנועת ההתנדבות לגדוד העברי במל"ע-1. ממקימי אחה"ע, ההסתדרות
ומפא"י.
כצנלסון, ברל
(1944-1887)
מאבות תנועת העבודה
בא"י. הוגה דעות ומורה הלכה, סמכות מוסרית לדורו. יליד רוסיה. התייתם מאביו בנעוריו
וסייע לפרנסת משפחתו כספרן ואח"כ כמורה מטעם "חברת מפיצי השכלה". עלה
ב-1908. עבד במושבות יהודה והגליל. בכנרת התגבשו רעיונותיו בתחום הסוציאליזם והציונות
ובתוך כך הטיל ספק ביכולתן של מפלגות הפועלים, "הפועל הצעיר" ו"פועלי
ציון", להוציא לפועל כל אחת לחוד את שאיפותיה ולפיכך טען להקמת מסגרת פועלים אחת
בלתי-מפלגתית. יזם ייסוד מוסדות לכלל ציבור הפועלים כמו "המשביר" ו"קופת
חולים". ב-1917, לאחר כיבוש דרום הארץ בידי האנגלים, התגייס ל"גדוד העברי",
שם חלה התקרבות בינו לבין מנהיגי פוע"צ ששירתו בגדודים ובראשם ב"ג ובן-צבי. על רקע
זה קמה "אחדות העבודה" מכוח איחוד פוע"צ עם הסתדרות הפועלים החקלאים
ביהודה שבראשה עמד, והוא שניסח את המצע של הגוף הפועלי החדש והיה יוזמו ועורכו הראשון
של ביטאונה "קונטרס". משסירבה מפלגת הפוה"צ לחבור לארגון החדש, היה
ב"כ בין יוזמי ומקימי ההסתדרות הכללית של העובדים העברים בא"י (1921). ב-1925
הקים את עיתון ההסתדרות "דבר" והיה עורכו הראשון ולימים, ב-1942, הקים את
הוצאת הספרים "עם עובד" והיה עורכה הראשי. את שלושת הכרכים הראשונים של איגרותיו
(1919-1900) ערך יהודה שרת.
סוקולוב, נחום
(1936-1859)
סופר ומנהיג ציוני.
יליד פולין. עורך הצפירה בוורשה. מזכ"ל ההסת' הציונית 1909-1905. מילא תפקיד חשוב
לימין וייצמן במאבק להשגת הצהרת בלפור. נשיא ההסתדרות הציונית העולמית (1936-1931).
מ-1921 יו"ר כל הקונגרסים הציוניים עד מותו.
מספריו: שנות עולם לעם עולם; אישים;
תולדות הציונות.
סמואל הרברט (1963-1870)
מדינאי בריטי. יהודי.
יו"ר המפלגה הליברלית באנגליה 1929-1927. שר הפנים 1937-1931. ב-1915 הציע להקים
בא"י יישוב יהודי בחסות בריטית. סייע לווייצמן בהשגת "הצהרת בלפור".
בינואר 1920 ביקר בארץ ובדרכו חזרה שהה בסן-רמו ביום ההחלטה על הכללת הצהרת בלפור במנדט,
ובו ביום הציע לו ראש הממשלה לויד ג'ורג' לשמש נציב עליון בא"י. החל לכהן ב-1.7.1910.
עורר ביקורת בהנהגה הציונית וזו נתחזקה כאשר אחרי מאורעות מאי 1921 הפסיק את העלייה
ואח"כ הגבילה. כנציב התגלה כאיש מינהל יעיל ותקיף. לא הסתיר את אכזבתו מהנה"צ
על שלא עלה בידה לגייס את המשאבים הדרושים לפיתוח מהיר של היישוב. סיים כהונתו ב-1925
ושמר מאז על קשריו עם התנועה הציונית, אח"כ נשיא חברת החשמל הא"יית. במל"ע-2
פעל להצלת פליטים יהודים מגרמניה.
רוטנברג, פנחס
(1942-1879)
מייסד חברת החשמל.
יליד אוקראינה. בוגר המכון הטכנולוגי בפטרבורג. המציא שיטה חדשה לבניית סכרים לניצול
כוח מים. פעל במהפכת 1905 ברוסיה יחד עם הכומר גפון, שאח"כ נחשף כסוכן הבולשת,
ונאשם בהריגתו לפי החלטת המהפכנים. אחרי דיכוי מהפכת 1905 היגר לאיטליה ועסק שם בהידרוטכניקה.
בימי מל"ע-1 שיתף פעולה עם ז'בוטינסקי לגיוס הגדודים העבריים. עם פרוץ המהפכה
ברוסיה חזר לפטרבורג ומונה לסגן מושל העיר. ב-1919 עלה לא"י ופתח במחקר לקראת
הגשמת תוכניתו להפקת חשמל מנהר הירדן. במאורעות 1920 ארגן עם ז'בוטינסקי את ההגנה בי-ם.
במאורעות 1921 עמד בראש ההגנה בת"א. ב-1921 קיבל את הזיכיון להפקת חשמל ממי הירדן
והירמוך, וב-1923 ייסד את חברת החשמל והקים תחנות ראשונות בת"א, חיפה וטבריה.
אחרי פרעות תרפ"ט עמד תקופה קצרה בראש הוועד הלאומי. ב-1940 נבחר שוב לראש הוועד
הלאומי, אך פרש בשל מחלה.
רופין, ד"ר
ארתור (1942-1876)
סטטיסטיקן, דמוגרף
וכלכלן. יליד גרמניה. עלה ב-1908. אישיות מרכזית בתכנון ומימוש ההתיישבות החקלאית לצורותיה.
מיוזמי שיגור שמואל יבנאלי לתימן ב-1911 להעלאת יהודים משם. בפרוץ מל"ע-1 חבר
הוועד להקלת המשבר. בשלהי ספטמבר 1916 גורש לקושטא ע"י ג'מאל פשה למרות היותו
נתין גרמני, ומשם הושיט סיוע חיוני ליישוב ולצוערים הא"יים בצבא העותמאני. ב-1919
חזר ארצה וכיהן כראש המח' להתיישבות בתקופת וה"צ. מייסד "הכשרת היישוב"
ו"ירסקו". הניח יסוד כספי לבנק הפועלים וניהל את ההתיישבות בעמק יזרעאל.
מ-1933 חבר הנה"ס וראש המכון למחקר כלכלי שלה. ממייסדי "ברית שלום".
כתב ספרי מחקר. יומנו
תומצת ותורגם מגרמנית. (פרקי חיי).
שוחט, ישראל (1961-1886)
יליד רוסיה. עלה ב-1904.
ממייסדי "בר-גיורא" ו"השומר". למד משפטים בקושטא. בפרוץ מל"ע-1
הוגלו הוא ורעייתי מניה (וילבושביץ) למערב אנטוליה. עם ייסוד ה"הגנה" ב-1920
יזם את ביטול "השומר" ושילובו בה, אך התמיד בניסיונותיו להחדיר ל"הגנה"
את עקרונות "השומר" כארגון אוטונומי שאינו סר לשום מרות חיצונית, והפעיל
בתוך גדוד העבודה, שהיה ממייסדיו, ארגון הגנה חשאי ("הקיבוץ"). דרכו זאת
הוליכה לסכסוכים קשים בינו ובין אליהו גולומב. ב-1925 יצא למוסקבה כדי לשכנע את ראשי
המפלגה הקומוניסטית השלטת לתמוך במאבק נגד הבריטים בא"י. פעילותו זו עררה חשדות
והסתייגות וגרמה לדחיקתו לשולי הזירה הציבורית. פעל כעו"ד, כמזכיר "הפועל",
ולאחר קום המדינה היה שנים אחדות מנכ"ל משרד המשטרה.
שזר (רובשוב),
זלמן (1974-1889)
סופר, עיתונאי והיסטוריון.
יליד רוסיה. מצעירותו פעיל ב"פועלי ציון". למד באקדמיה לחוכמת ישראל בפטרבורג.
ב-1911 שהה בארץ-ישראל ועבד בכנרת ובמרחביה והכיר שם את אישי תנועת העבודה ואת רחל
כצנלסון, לימים רעייתו. חזר לרוסיה ושירת בצבא הרוסי. למד באוניברסיטאות בשווייץ ובגרמניה
לימודי היסטוריה ופילוסופיה. מייסד פוע"צ ו"החלוץ" בגרמניה ומראשי משרד
"הברית העולמית של פוע"צ" עד 1924, אז עלה לא"י. חבר מערכת "דבר"
מייסודו ומ-1944 עורכו הראשי. ממנהיגי מפלגת אחה"ע ומפא"י. שר החינוך והתרבות
(1950-1949). ב-1963 נבחר לנשיא השלישי למדינת ישראל.
