נספח 17

מכתב עדה למשה

 

וינה, סוף 1921

 

משה,

 

קראתי כעת שוב את מכתביך אשר קיבלנו לפני ימים אחדים. ושוב עמדתי על השורות שכתבת על אליהו. והרגשתי שהרבה כל כך יש לי לאמר לך על הדברים האלה.

לו היית ברגע זה איתי, לא הייתי גומרת בוודאי. לכתוב לא אוכל כך כמו שהייתי יכולה לדבר איתך, אך לעבור על זה בשתיקה - קשה לי. אולי דברי גם ירככו קצת את הרושם הקשה שעושים דבריו של אליהו.

על עצם הרעיון המובע בדברי אלה רוצה אני לאמר לך, שלא תצדק אם תבין מזאת שדעתו היא באמת שעליך לעזוב את הלימודים ולשוב לעבודה הציבורית. איזה מצב קשה בעבודה, איזה רגע שאליהו נשאר בו כאובד עצות (ומצבים כאלה ורגעים כאלה יש לו לרוב), יכולים לעורר אצלו לפעמים דברים שאחרי איזה זמן הוא בעצמו אינו מסכים להם.

אך אני רוצה לנגוע בעיקר לא בתוכן כ"א בצורת הדברים. יודעת אני שהצורה צרמה אותך אולי עוד יותר מהתוכן, ועל זאת יכולה הייתי לספר לך איזה דברים.

ראשית, על משה שרתוק. משה חביבי, תאר לעצמך שעד הזמן האחרון, כשהייתי מדברת עם אליהו על דב, לעולם לא היה מבין מתוכן הדברים אם חושבת אני את דב הוז או את דב מטוס. אומנם את דב מטוס שנינו מכירים ונפגשים בו, שנינו אוהבים אותו מאוד ולעתים מדברים עליו או מזכירים אותו, אך תוכן הדברים שיכולה אני לאמר לאליהו על כל אחד מהדובים הוא שונה כל כך, עד כי לעולם א"א לטעות ולחשוב על דב אחד במקום השני. מובן, שבדברי על דב מטוס חוזרת מייד אותה השאלה: "איזה דב?"

בדברי עליך נשאלת קודם כל השאלה: "איזה משה?" הן מתוכן הדברים קשה באמת להחליט מי הוא "משה". אתה, משה כרמי, אולי משה וולפסון? במקרה זה אליהו, לעתים קרובות, אינו מתעצל להפריע את מנוחתו של זה האחרון ומכריח אותו, המסכן, להיפרד מהתחנה הנידחת שלו, לסחוב את כרסו עדינו ולהופיע לפני עיני רוחי על ידך יחד עם משה כרמי. בטוחה אני, שהרגעים האלה הינם היחידים המזכירים לאליהו את מציאותו של האיש הזה, ותאר לעצמך כמה הייתה מפתיעה, מצחיקה ומרגיזה אותי הופעתו התמידית לפני בשעה שאני מזכירה את שמך.

בהזכירי את יעקב, אליהו לא ישכח לעולם לשאול מייד: "יעקב כבשנה?", אם כי בין כל מכרינו אין עוד אף יעקב אחד אשר יכולים אנו לדבר אודותיו.

המילים "איזה משה" נעשו אצלנו לסמל. בשעה שאני מספרת דבר-מה לאליהו והוא פתאום מתטמטם (זה קורה לפעמים) ואינו מבין עד אשר אקרא לכל דבר בשמו - הוא בעצמו אומר בלגלוג על עצמו "איזה משה". וכשאני, כדי להימנע משאלות, לכתחילה מפרשת את הכול ומבארת כל דבר באר היטב - אני גומרת את דברי במילים "משה שרתוק" בתור סמל לדבר ברור שאינו מוטל בספק.

אני התרגלתי לזאת כל כך עד כי חדלתי להתרגז, ונדמה לי שלוּ ראיתי את השם המפורש הזה באחד ממכתביו של אליהו, יכול היות שלא הייתי גם שמה לב לזאת, כי יודעת אני היטב שבמחשבתו של אליהו השם "משה שרתוק" אינו שונה אף בצל של משהו מהשם "משה" סתם.

 

עדה