נספח 5

חווית כנרת

 

צפורה, עדה, אליהו, רבקה - בימי כנרת

 

הגרעין החברתי שהתרכז סביב מ"ש מנה שישה: שלושה - מ"ש, א"ג וד"ה, ושלוש - רבקה, עדה וצפורה. אף שרק שלושה מן החבורה - צפורה, עדה וא"ג - עבדו בכנרת ממש, נודע לה מקום נכבד בעולמם של כל השישה. כנרת הייתה להם אידיאל והגשמתו, אך גם חלום ושברו. מעורבותם בהוויה ששמה כנרת משתקפת בדבריהם שלהלן.

צפורה יצאה לעבוד בכנרת ראשונה. היה זה צעד עצמאי. היא לא ידעה שעדה, ואח"כ אליהו, יגיעו לשם. והיא נשארה בכנרת אחרי שאליהו ואח"כ עדה עזבוה.

 

צפורה

 

צפורה הותירה אוסף נכבד של מכתבים מימיה בכנרת, שמהם עולים קורותיה שם ונחשפת אישיותה.

למעלה משנתיים עשתה צפורה בכנרת מאז 1917, חלקן בקבוצת הצעירות מיסודה של חנה מייזל וחלקן בקבוצת כנרת, אך במהלכן חרגה משם פעם בפעם (ר' נספח 7).

נראה, כי אחרי חודשים ארוכים של עבודה בשדה חשה צפורה דחף לנסות כוחה בתחום ההוראה-לילדים, ולכן נכחה בוועידת הסתדרות פועלי הגליל שהתקיימה במרחביה ב-21-23.8.1919, שם הרצתה רחל כצנלסון "על העבודה התרבותית והתקיים דיון בנושא".[1]

 

על לבטיה בכנרת ועל רשמיה מהוועידה כתבה ממרחביה לרבקה ב-24.8.1919:

רבות רבות יכולתי לספר לך על בואי לכנרת. הייתי מספרת לך על ההחלטות השונות שהחלטתי בהמשך הדרך, על התמונות השונות שציירתי לי בדמיוני בקשר עם העבודות השונות המוצבות לפני. הנה עובדת אני בכנרת בקבוצת הצעירות, ואנו עוסקות בביסוס המשק הביתי ומכינות מקום מסודר לצעירות החדשות שתעלינה לארץ, והנה עובדת אני במכונה הגדולה בכנרת קבוצה של 60, 70, ואולי עוד יותר אנשים. פה, מציירת אני לעצמי, העבודה היא קשה מאוד, רבת הצדדים, ורק הרצון הטוב והסידור המוצלח שומרים על שלמות המכונה. והנה עוד תמונה לפני - אני בפינה נידחת, בחמרה, עוסקת בילדים, ילדי השומרים שמתו ובנשותיהם. כמה דרכים, ולכל דרך יש דבר מיוחד המושך אותי ללכת בה. קשה לי לעקור מלבי את המחשבה, שעם לכתי לעבודה התרבותית מתרחקת אני מעבודת האדמה שהתחלתי לעבוד בה עכשיו, יחד עם צעירות, במרץ כה רב. הלא הדבר איננו כך, ואיננו צריך להיות כך. הלא כל העבודות האלה, כל הענפים האלה, הם ענפים של אותו הדבר שאנו קוראים לו תחייה, התחדשות. ואם עובדת אני במושבה על-יד קבוצת פועלים, הלא פועלת אני כמוהם אם גם עוסקת אני בילדיהם או מרפאה את פצעיהם. אולם מדוע, מדוע נדמה לי וכל הזמן מלוה אותי מחשבה אחת, שלכתי מן העבודה היסודית, חקלאות, מראה על דבר-מה בלתי קבוע, על דבר-מה יותר מדי יהודי, חולפת בנפשי. אומנם כל הדרכים, כל המקצועות מובילים לתחייה ובלעדיהם התחייה היא בלתי אפשרית, אולם כל זמן שהענף העיקרי, החקלאות, אינו מבוסס די צורכו, צריך לפנות אליו ולמסור לו את כל כוחותינו. כל העבודות הן חשובות מאוד, אך נשמת התחייה צריכה להיות החקלאות, והלא אין להכחיש שלכל מיני עבודות יימָצאו האנשים הרבה יותר בנקל מאשר לעבודת החקלאות. ויש לפעמים שנדמה לי שאנו דור המעבר, ולכן עלינו, על כל אחד ואחד, להיות בו בזמן גם חקלאי, גם מורה, גם רופא. מכל הסבך הזה איני יכלה לצאת, וגם עכשיו, בשעה שאני כמעט שהחלטתי שאעסוק בתרבות בחורף הבא - עוד לא העמדתי נקודה סופית על החלטה זו. ואם באמת אלך לעבודה זו, אהיה בוודאי ביפו בעוד כשלושה שבועות. תהיה אז אסיפת הצעירות שילכו ללמד בשנה הבאה, ואולי גם שיעורי הכנה והשתלמות. רחל כצנלסון היא הרוח החיה בכל העבודה התרבותית הזאת.

באסיפת הפועלים בסעיף התרבות היא האירה והרימה את שאלת ההשכלה העממית לגובה כל כך יפה עד שהביאה את כל הנאספים לידי התרוממות רוח כזאת, שלא הורגשה באסיפה עד כה. ואת מכירה אותי קצת. אינני מסוגלה להתלהב ולהתרגש הרבה, אך הפעם אני הרגשתי ממש העלאת הנשמה ורחל, בדבריה, עזרה לי הרבה בהחלטתי. אני ממש התקרבתי אליה. הבעתי לה במקצת את ספקותיי. היא הבינה אותי, לא השתדלה להכריע והשאירה את הדבר פתוח.

 

צפורה נכחה גם ב"אסיפת הצעירים שילכו ללמד בשנה הבאה" שהתקיימה ביפו ב-12-13.9.1919, ואפשר ששם נקבע מקום עבודתה - חַמַרַה-כפר גלעדי. לא ידוע כמה זמן עשתה שם עד שחזרה לכנרת. ידוע רק כי משהו השתבש, מבחינתה, כפי שכתבה מכנרת לרבקה באוקטובר 1919:

ענייני הקודמים עוד טרם חתמתי. מרחל [כצנלסון] לא קיבלתי דבר (לפי דברי טבנקין היא מרגישה את עצמה אשמה ואינה יכולה לכתוב). לו גם חשבתי לשוב לכפר גלעדי - עכשיו הדבר בלתי אפשרי. אחרי המקרה האחרון שקרה שם - התנפלות הערבים וגזלת הבהמות - נסתבך הדבר עוד יותר. המהפכה הפנימית שצריכה לחול שם טרם חלה ואם גם יסתדר שם הדבר באופן רצוי - יישארו בוודאי ילדים מעטים עד מאוד, עד שאולי לא יהיה כדאי לנסוע לשם.

 

צפורה חזרה לכנרת ומשם כתבה לרבקה את המכתבים שלהלן:

 

אני עובדת בכנרת בקבוצת הצעירות. עובדת אני לרוב בשדה, וטוב לי לעבוד עכשיו אחרי הפסקה כ"כ ארוכה. עכשיו מעניינת אותי העבודה יותר. בשנה שעברה נדמה היה לי לא פעם שאנו רק משחקות ושלעבודה אין ערך ממשי, שהעבודה הזאת לא תוכל להבטיח לנו קיום. ועתה מתחילה אני להאמין שבהתאמצות ידועה נוכל להגיע לתוצאות ממשיות. עתה בגשתי לעבודה, ניגשתי במחשבה תחילה שעבודה אחרת בשבילי אין ואינה יכולה להיות ולכן בעבודה הזאת מוכרחה אני למצוא את העמידה ברשות עצמי, פחות רומנטיות ויותר ריאליות (22.11.1919).

 

*

 

[---] עצוב לי ורע לי הערב עד מוות [---] יש לי הרגשה שאיזה חוט בינינו הולך ונחלש ויש חשש שיינתק לגמרי. אין רעיון מרכזי שיאחד את כולנו. אין שאיפה ברורה אחת שאליה נשאף כולנו, לו גם בדרכים שונות, ובינתיים פונה כל אחד לעברו ובונה לו כך או אחרת את פינתו. אם טוב הדבר ואם רע, אם נצליח או לא - מי ינחש, אולם זאת חשה אני היטב, כי בודדה אני בקבוצתי מאוד, כי עתה, כאשר החלטתי לקבוע לי מקום "בעבודה", כאילו הולכת אני ונקרעת מאותם האנשים שמהם, ודווקא מהם, רציתי לשמוע את המילה המעודדת, המחייה [---] ומה יהיה ערך נגינתך וערך עבודתי וערך חיפושי הדרכים השונים אם כל אלה לא ייסובו על ציר מרכזי אחד? שייכותנו ל"אחדות העבודה" עוד אינה עונה על השאלה [---] העובדה הזאת שעתה, בתחילת חיינו [---] כאילו מתפרדת החבילה וכל אחד פונה לעברו - על זה כואב לבי מאוד ,(מוצ"ש, משוער 23.5.1920).

 

*

 

בפעם הראשונה כותבת אני לך לווינה, ורצוני למסור לך תמונה ברורה פחות או יותר מחיינו פה בכנרת. רוצה אני שתחיי איתנו את חיינו ותתעני בעינויינו. הזוכרת את איך הלכתי השנה לכנרת, למה קיוויתי ומה חיכיתי מהשנה הזאת? במילים קצרות - רציתי שהשנה אמצא אותה האחיזה שבה איאחז ושתתווה לפני את דרכי לעתיד. אני רציתי שיתגבש אותו גרעין העתיד שעליו דיברנו לא פעם. דומני שרצונות אלה אינם גדולים מכוחותינו, וברצון משותף אפשר להגשימם. ומה אומר לך, רבקה? מראש רואה אני שאת אשר רציתי-רצינו לא אשיג. אומנם בעבודה מרגישה אני כי הולך ונוצר קשר יותר חזק לחיים שאני חיה ולקבוצה שאני עובדת. אך זה לא די.

הגרעין שרציתי ביצירתו השנה בכנרת לא ייווצר. לא ייווצר מפני שאנו חסרי כוח ונתונים יותר מדי לעצמנו. הדבר הזה ברור לי עכשיו מאוד, וההכרה הזאת גורמת לי - תוכלי לשער מה היא גורמת לי. אנחנו - אני עסוקה יותר בניתוח עצמי ובחיפוש סיבות למה ומדוע, מאשר בבניין, באימוץ וחיזוק האחד את השני לבנות, ליצור, להבין אחד את השני. בכל יום מרגישה אני שאין לנו פרספקטיבה משותפת, שאיפה אחת, ובמקום להתקרב מתרחקים אנו איש מרעהו. מה יהיה, רבקה, איפה הדרך? (15.1.1921).

 

*

 

אני עובדת בשדה. העבודה רבה מאוד, הקציר החל, ומלווה אותו החום הכנרתי [---] שנת העבודה הזאת היא קשה, קשה עד מאוד ובאיזה סך הכל אגמור אותה - יראה לי העתיד [---] עוד טרם בנינו דבר - וכבר הורסים אנו את מה שהיה... מתרחקים אנו האחד מן השני. החלומות הקודמים נגוזים וחדשים טרם נולדו.

מחכים אנו לאורחים חשובים. יש סברה כי רופין ואטינגר יבואו לבקרנו. במהרה בימינו. ממחר מתחילות אנו להתכנס ולהתקשט לכבודם (13.5.1921).

 

עדה

 

גלויות גאולה מכנרת, לשם באה לבקר את אחותה חושפות משהו על חייה של עדה ועבודתה שם:

גאולה למשה ב-10.1.1921:

עדה עובדת עתה ברפת. עבודה רבה וקשה. יום יום היא צוברת עייפות שאין לה פירעון. היא כאילו הולכת ומתקשה ומתגבשת תחת לחץ העבודה.

 

גאולה לרבקה ב-10.1.1921:

שבה אני עתה מכנרת. הייתי שם כשבוע [---] עדה עובדת עתה ברפת [---] היא כבר למדה לחלוב, ומנצחת על הפרות הגדולות ממנה פי שלוש. לשה כל היום את הרפש שעל-יד הרפת. סוחבת בגשם שקי חציר מהעלייה ומאכילה את הפרות והתרנגולות ומטפלת באפרוחים, ובשובה בערב נופלת על המיטה ונרדמת מייד. בשעה שתים-עשרה מעירים אותה והיא מלמדת את רבינוביץ עברית. ההתעוררות וההתפקחות בשעה זו עולות לה ממש בעינויים. בשתים-עשרה וחצי או באחת היא מתחילה ללַמד וגומרת בשתיים, וכעבור שלוש שעות נשמעת דפיקת רבינוביץ (הוא שומר) בדלת ועליה לקום מחדש. [---] עדה מבקשת שלא תכעסי עליה כי אין לה רגע פנאי לכתוב לך. אחר יום העבודה באה הכביסה כי השמלות אינן בשפע. מצב רוחה טוב משהיה [---] אך בכלל לא טוב לה [---] חייה בקבוצה סגורים ואילמים. חוץ מדברים השייכים לעבודה - אין מילה נאמרת.

 

אליהו

 

עם השחרור מהגדוד (ספטמבר 1920) יצא אליהו לכנרת.

בזיכרונותיה, שנרשמו מפיה בימיה האחרונים בידי יעל מדיני, סיפרה עדה:

אליהו הוא שכִּיוון את ההליכה לכנרת. הוא ביכר את כנרת על דגניה, שם עבד כשנה עם סיום הגימנסיה. דגניה הייתה מקום קטן וסגור. קיבלו בה חברים בצורה בררנית. כנרת הייתה מקום פרוץ. שררו בה הלכי רוח שונים. לא הייתה אחידות מחשבתית. בכנרת היו אנשים מעניינים. ברל, שישב בת"א, היה שולח לכנרת אנשים שנראו בעיניו ראויים לכך. כך הגיעו לכנרת גוסטה שטרומפ-רכב ורוזה כהן, שהייתה סוציאליסטית ולא ציונית, אישה רצינית שמעולם לא חייכה. אליהו המשיך לטפח את הרעיון שבכנרת ימצאו כל חברי "ההסתדרות המצומצמת" את מקומם ויגשימו את חלומם לחיות יחד חיי שיתוף. הוא חשב שבכנרת יוכל כל אחד למצוא את מקומו. רבקה, למשל, תוכל להשתלב בכנרת בהוראת מוסיקה.

 

ואכן היה זמן שגם רבקה שקלה יציאה לעבודה בכנרת, אבל היא שינתה דעתה ונסעה לווינה ללמוד מוסיקה ולהשתלם בנגינה בפסנתר.

 

אליהו לדב, מכנרת ב-5.9.1920:

ביום השני לבואי יצאתי לעבוד. אני חורש בשמינית. נכנסתי לעבודה לכנרת כאילו לא נפרדתי ממנה שנים. ענייני העבודה והמקום נראים לי כה קרובים כאילו הייתי נתון בהם כבר חודשים ושנים. ההתאמצות הגופנית בעבודה קלה לי מאוד. הצבא עם הבטלה והבריחה מכל התאמצות נשכחו ממני לגמרי [---].

גברו בי המחשבה והאמונה כי בעבודה נמצא דרך לנו ולחברינו שאינם עובדים עדיין. כל אותם הדברים שגרמו לידי ריחוק והורידו את יחסינו מן הגובה שהיה רגיל בינינו, נגוזים עכשיו במרחק. האהבה והידידות האמיתית, הרצון לעזרה הדדית והכרת תודה בעד כל הטוב שהענקנו איש לרעהו במשך חיינו, זה נשאר ויוסיף לנו כוח למצוא יחד את דרכנו (קטעי מכתב, חביון א, עמ' 209-210; ור' גם מכתב כא הע' 11, 12).

 

צפורה לרבקה ב-17.1.1921:

אליהו - הוי, זו פרשה קשה. "מהשנה הזאת אני מיואש [---] רוצה אני לעכל את אשר יש לעכל בנפשי ואחר השנה הזאת תבוא תחייתי" - אלה הן בקירוב מיליו של אליהו. על כל פנים, זה תוכן דבריו ששמעתי מפיו כבר פעמיים.

כנרת מתפתלת בנפתוליה ואינה יכולה למצוא מה דרכה בחיים. ההתמזגות בין האנשים השונים לא באה (סלוצקין, סטריקובסקי ולעומתם אהרון שידלובסקי, פיינרמן וכו'). העבודה אינה מסתדרת והחיים החברתיים קשים, קשים עד מאוד. והלא תדעי איך אליהו הלך לכנרת. הוא רצה וחשב וקיווה, שכנרת תהיה העתיד, שפה יהיה "המקום". כבר עתה "כנרת, זה עורבא פרח".

אליהו היה רוצה להיות עכשיו יחידי, בודד, במקום שאין איש קרוב ועין מבינה, ובכל זאת אמונתי בו עוד חזקה, והוא מקווה, מקווה ל"עתידות". הוא עובד עכשיו בשדה, ובשדה טוב לו מכל מקום אחר.

 

יהודה למ"ש, 22.6.1921:

ימי היות אליהו בכנרת - היו לו ימי מחנק. והנה מַמַה [אימא] בחוש-האמת שבה ובתפיסת העניינים הנכונה - ולו גם רחוקים לכאורה מענייני-חייה ממש - הטבועה בה, אמרה לי אחר שובה מכנרת: אליהו נְיֶה נַה מֶסְטַה - הוא לא במקומו. כנרת אינה נותנת לו את מקומו הדרוש. ובאמת זה כך. כנרת, הקבוצה כיום בכלל, זה האפיק הצר מלא-חיטוטים בלתי פוסקים שאינם מוציאים את האדם למרחב - לא זה מקומו ואולי לא זוהי הדרך. אליהו בא לכנרת מלא כוחות וחשב, "להפוך" אותה בתוספת הכוחות החדשים לדבר רחב יותר. היה מלא אמונה כה רבה. והוא לא השיג את אשר ביקש - לא יכול להשיג. באסיפת הקבוצה לקראת המועצה [מועצת גדוד העבודה, 23-26.6.1921] דיבר אליהו ארוכות ועמוקות בדבר הקבוצה. דיבר על הקיפאון שבה, על אשר היא רחוקה מכל תנועת הפועלים באשר יסודותיה הם כאלה. צריך לבנותה על בסיס כזה אשר העבודה לא תסבול מאיזה חיכוך-שהוא בין חבר לחבר. צריך להרחיבה, לקשרה עם גדוד העבודה. ואז הוא חשב על סידור הקבוצה לשנה הבאה - לא רק חקלאות אלא עבודות אחרות: חציבת אבנים וכו'. מה עתה גורלה של כנרת - מי יודע. קבוצת "הצעירים": מטוס, פייבל, שלום (ברסקי), רבינוביץ, לובלינג (הקבוצה שאביה ונושאה היה ראובן) מושכת לקבוצה קטנה (אינטימית בלשון דוגליה), ומצד אחר זקני כנרת: בן ציון [ישראלי], יצחק פיינרמן, אהרן [שידלובסקי] ומצד שני: סלוצקין, סטריקובסקי וכו' - אלה שני הקצוות המתנגשים בעבודה, והם דווקא מסכימים לדעתו של אליהו, והעומדים באמצע - הם אינם מסכימים. פייבל אמר אחר דברי אליהו: "מה לנו כל האידיאליות הזו?" עדה בעצמה אינה יודעת את גורל כנרת וגורלה היא. "הצעירים" רוצים לעזבה. והיא בוודאי תעזוב אז. אבל מי יודע איך ייפול דבר?

כאשר הייתי לפני פסח בגליל (נסעתי אז עם חבר נוגנים - ארבע במספר - "לפתח" כביכול את הנגינה במקומות-העבודה - מטעם ועדת התרבות). ובאתי מכנרת למגדל - נתגלתה אז התהום הגדולה בין אלה, ממש שני עולמות. כאן מרחב, התחדשות הכוחות, וחשבתי: מקומו של אליהו כאן.

 

רבקה

 

רבקה יצאה לווינה בספטמבר 1920. זמן-מה לפני נסיעתה ערכה ביקור בכנרת וכתבה לעדה, ב-17.8.1920, את רשמיה והרהוריה בעקבות הביקור:

שואלת אני את עצמי מה נעשה בכנרת ובו בזמן עסוקה אני בהכנות לנסיעתי.

בעלות על זיכרוני כנרת, התכונה בחצר, צעירים וצעירות הצצים בכל פינה, כל אחד עם עבודתו ודאגתו – אז, אז קופא דמי, ולבי עומד מדפוק ופני מאדימים מכלימה, ורואה אני כי כל שאיפותיי וחלומותיי כה טפלים הם לגבי החיים האלה, שכה רבה בהם האמת וכה קשה. אלה הם החיים שישנם, אין אחרים זולתם, אין מלבדם חיים אחרים אפשריים. ככה ולא אחרת אפשר לחיות עתה, ולכן ככה צריך לחיות, ועזיבת החיים האלה, אשר בהם נשברו חיי אנשים יקרים וקרובים כל כך ללב, ואשר קוראים לכוחות חדשים, שיבואו להיבלע ולהישקע בהם, ולהישבר גם הם בם - עזיבה זו היא בעיני כבגידה שפלה.

אך לפעמים חושבת אני אחרת. חשה אני את החנק שבחיים האלה, את מעגל הקסמים שאין לצאת ממנו, ועולה על דעתי שצריך למצוא מוצא, פתח למרחב, להשיג חומר חדש לבעירה, מזון חדש לנשמה, חומר רענן למחשבה. זרם של אוויר טרי צריך לפרוץ ולרענן את הסביבה, לפזר את העננים הכבדים, להפיץ אור, רוח חיים. מחנק יש בחיינו, מחנק האוויר ועבה הערפל סביבנו ובטרם אפסו כוחותינו ובטרם כלתה היכולת הפנימית לשאוף, לחפוץ, ולהעיז להכניס לחיינו את "כל יפה ונעלה" - נעשה נא את ההתאמצות האחרונה ונפרוץ חלון בחומה ונוציא החוצה את ראשנו, נשאף אוויר חדש ונשׂבע מַראוֹת חדשים ובעיניים צעירות ובלב מחודש נשוב להביט אל קִננוּ. אולי תיתן הפנייה הזאת כוח להילחם בערפל הארור הזה, לטהר את האוויר הכבד הזה, אשר בו נחנק ראובן החביב [ראובן קריביצקי התאבד בירייה ב-8.7.1920] ונזדקן אליהו שלנו, ונושאים את סִבלם בדומייה והכנעה לאה [מרון, רעיית ב"כ] והדומים לה. כמה זמן תעצור עוד בתיה ברנר [אחות י"ח ברנר] כוח לזקוף את קומתה ולהישיר את מבטה בגאון?

גם האיש המבצר הזה אינו עשוי לבלי חת, בפני המחנק, המכלה את הכוחות לאט לאט, מעט בכל יום ויום. ומה גם אנחנו, הדלים וחִדלי הכוח, רבי התביעות וקטני הניסיון וההתמדה. ומתברר לי כי עלינו לבקש דרך, להוסיף ניסיון חדש על הניסיונות שקדמונו. ולו גם לא יצליח - תהיה בנו הכרה כי ביקשנו, כי ניסינו, ובזאת תהיה זכותנו לחיים.

בוודאי לא עלה בידי להביע את מחשבותיי, והשתמשתי בשפת יתר לרוב. אך אלו הן המחשבות אשר אינן מרפות ממני. רק זה נותן לי אומץ לחשוב על הנסיעה, רק זה נותן לי את הזכות המוסרית ללכת. ולו נודע לי עתה, כי לא יהיה ניסיוני זה חוליה בשלשלת הניסיונות וחיפושי הדרך, כי אז מוטב היה לי אילו באותו רגע פסקו חיי.

 

הערות