נספח 4

העיתונות הערבית כיום[1]

 

 

שני העיתונים הערביים שבארץ, המתמידים להופיע והראויים מבחינת פרצופם הקבוע לתשומת לב, הם "הכרמל" בחיפה ו"בית אל-מקדס" בירושלים.

"הכרמל" הנהו האויב היותר חשוב של הציונות. בהתקפותיו יש תמיד מידה רבה של היגיון והבנה פוליטית. הוא ער לכל המתרחש בקשר עם גורלה הפוליטי של פלשתינה, בה ומחוצה לה, מנתח כל דבר ומביע את דעתו, אשר הינה תמיד שקולה מבוססת.

מזמן התפרסם דבר מינויו של ה' סמואל לנציב, בא שינוי ניכר בטון מאמריו המוקדשים לשאלת הציונות והבית הלאומי העברי בא"י. מבלי לגרוע דבר מתוכן ההתנגדות הנמרצת להחלטת סן-רמו, למינוי נציב עברי, להגירה ולעצם העברת ארץ-ישראל מרשות לרשות - הנה בצורת הדברים נראית זהירות רבה והתחשבות גמורה במצב ההווה כיום.

העיתון שומר בקפדנות על הלויאליות כלפי הממשלה האנגלית ומטיף כל הזמן לקוראיו לבלתי הפר את נאמנותם לאנגליה, אשר אם גם נכשלה, לדבריו, בתקופתנו בשגיאה מסוכנה בנוגע לפלשתינה, הנה סופה להכיר בזה ולתקן את המעוות; אין לערבים ידידה אחרת ורק ממנה עליהם לדרוש את משפטם; שום חוזה ושום החלטה פוליטית אינם בני קיימא לעד; הכול עלול להשתנות תחת השפעת תעמולה מכוונת לתכליתה ולחץ המאורעות.

אל אישיותו של הנציב מתייחס "הכרמל" בכבוד גדול. הוא מבקר ומנתח בלי שום משוא פנים את כל הצהרותיו ומעשיו (ההצהרה של תוכנית הנהלת הארץ, דבריו אל העיתונאים וכו'), גם מציין את נטייתו לציונות וכוונותיו הנובעות מזה, אך עם זה ממהר הוא להדגיש, כי הוא רואה בו קודם כל פקיד בריטי גבוה ואיש בריטי אציל.

מתינותו של העיתון מתגלה גם ביחסו אל מפלת המדינה הערבית בסוריה. בלי צעקות-חמס והתרסות רגשניות על אי-הצדק של מדינות אירופה, סוקר הוא על המאורעות, מרשיע את צרפת אך מתחשב בעובדה שהיא השלטת, שאין בכוח הערבים לשנות את המצב וע"כ עליהם לחפש דרך להסתגל אליו ולהשתדל עד כמה שאפשר להקל את העול שהושם על שכמם. הוא מבקר גם את הממשלה הערבית ואת פייצל, את אי-כישרונם לבוֹר דרך קבועה בפוליטיקה, את חוסר שיקול הדעת שהתגלה בהם בזה ששינו את תוכניתם עשרת מונים והפריזו בדרישותיהם מבלי להביא בחשבון את יכולתם הדלה.

העיתון הירושלמי "בית אלמקדס" ערוך במידה שווה כלפי שתי חזיות: הציונות וממשלת פייצל. במלחמתו בציונות מופיע הנהו כתובע את קיפוח זכויותיו הלאומיות של העם הערבי, ובו-זמן מביע הוא שמחת נקם על מפלת פייצל וניצחון הצרפתים, מנבל את שמם של פייצל ומקורביו, תולה בהם את הקולר בעד כל הרעה - הדלדול ואי-הסדר - שבאה על סוריה בימי ממשלתם ומשמש במה לחוסני עבד אלהאדי משכם, שאינו חדל במאמרים ארוכים להבאיש את פייצל.

["בית אלמקדס"] הוא העיתון היותר אנטישמי שבארץ, המשתמש בהתקפותיו על הציונות בתכסיסים הכי בדוקים של רדיפת יהודים; דואג לגורל העולם מהתגברות היהודים בפוליטיקה ובכלכלה; מכריז על ה"מוַּקַטם" [יומון מצרי מן הגדולים], שנמכר ליהודים וכו'. נזהר אומנם מלפגוע בה' סמואל, אך אינו נמנע מלהדגיש מדי פעם את יהדותו ולתמוה: האומנם לא מצאה אנגליה איש אחר תחתיו?

באותן זמן הוא העיתון היכול להיחשב לכלי מבטאה של ביאת-כוח צרפת בארץ, המפרסם תמיד את ידיעותיה הרשמיות והחצי-רשמיות. הוא מרבה לשבח את צרפת ולמנות את כל החסדים שגמלה לסוריה ולפלשתינה; משווה את הפוליטיקה של צרפת בסוריה לזו של אנגליה בפלשתינה ומבליט את הניגוד: צרפת באה לעזור לארץ לטובת תושביה, בעוד שאנגליה עושה זאת לנזק התושבים ולטובת מהגרים בני אומה זרה.

צירוף זה של שני המומנטים העיקריים הקובעים את פרצופו של העיתון - רדיפת הציונות בתכסיסי אנטישמיות בתור עיתון לאומי-ערבי, והשלכת שיקוצים על פייצל וממשלת דמשק הקודמת עם פיזור תשבוחות לצרפת ועקיצות לאנגליה - בתור נאמנה של צרפת - טעון שימת-לב מיוחדת. אם גם לא ישוער קשר סיבתי בין שני הגילויים האלה, הנה חשובה העובדה עצמה, שהעיתון המקדיש את מחצית הגיליון לענייני צרפת ממלא את המחצית השנייה במאמרי שטנה אנטישמיים - מחוגי עניינים אחרים אין העיתון שואב נושאים למאמריו.

 

הערות