99א
אל: מ"ש, לונדון מרבקה, וינה
וינה, 17.9.1921
משה,
קיבלתי את המכתב והנני
יושבת מייד לענות.
ידעתי כמעט, מה יהיה
תוכנו. ידעתי זאת עוד בקרלסבד, אחרי שנשארת בלי תשובה באותו ערב ולא עלה בידי גם לאחרי
זה לדבר איתך. ידעתי מראש, אך אין אונים הייתי.
אחר שאמרת לי למה
באת לקרלסבד, נראה גם לי הדבר כשר ובן רגע התרגלתי לרעיון זה. בפירוש רציתי בזה. דיברתי
עם דב. וראיתי, כי אין לבו לדבר הזה, כי הלך-רוחו אחר הוא. לא הרבינו לדבר, ונדמה היה
לי כי השאלה פתוחה. ימים עברו והבהלה גברה. אך הרעיון לא עזבני ומדי פעם הייתי מזכירה
את דב, כי עליו לדבר איתך ולברר לך את טעמיו. וביקשתיך גם אתה לא פעם לדבר עם דב ולברר
לו את טעמיך. ואני לא יכולתי להרבות בדברים. אני כה רציתי מעט נחת, הן נחת לא הייתה
לי מעולם, מעט נחת, ובשקט ובדממה. הן גם הנחת הייתה חדשה לי. דב בא ברגע שנואשתי לגמרי
והייתי אבודת עצות. זה היה אור מעוור, יותר מדי אור בבת אחת. אחרי חשכה ארוכה. מוכרחה
הייתי לעצום את עיני, כי שאת לא יכולתי את האור. וגם דב ככה. כל הלילות בקרלסבד לא
ישנו כמעט, אך דַבֵּר לא הרבינו. ברור היה לשנינו, כי הנישואים, אותו הרגע שהינו בעיניך
חתימה, הינו בשבילנו התחלה. ולהתחלה צריכה להקדים פתיחה. וימים אלה היו לנו ימי פתיחה.
אך לדבר על זאת, לבאר
- לא יכולתי. למרות כל רצוני לא יכולתי. גם לי לעצמי לא היה הדבר כה ברור כאשר הינו
עתה, בנסחי את הדברים אחר איזה זמן.
ובכ"ז - אומר
שוב, רציתי בזה. ובעיקר מפני שרציתי במעמדך. אמרתי לא פעם לדב: בלי נוכחות משה יאבד
לדבר בעיני חצי-חִנו וחצי-ערכו.
באחד הימים האחרונים,
לפני אותו ערב, דיברתי עם דב ונוכחתי כי הדבר אינו אפשרי. כי אם גם אומנם יכולנו אולי
כבר לאמור לעצמנו כי גמלו ימי הפתיחה, הן לא יכולתי בשום אופן לעשות ולדרוש מדב שיעשה
דבר למורת-רוחו. והדבר היה לו למורת-רוח. הוא לא יכול היה לתאר לעצמו אחרת מאשר לברר
תחילה לעצמו ולאחרים, באיזה אופן ועל מנת מה הוא נשאר בחו"ל. רגש זה גבר אצלו
על הכול, וגם על הצער של הכאב הנגרם לך. הוא היה חושב את עצמו למועל בשליחות.
משה, תאר לעצמך כי
אתה נשלח אל הקונגרס מהעבודות הציבוריות, כי עליך מוטלות כל התקוות, הלבבות נשואים
אליך בציפייה לפעולותיך ולשובך, ואתה נוסע וקודם כל... נושא אישה. אני יודעת, כי אם
יש מי שהוא שיבין זאת, זה רק אתה. הישארותו של דב היא בלאו זאת קשה מאוד, ז"א
אם גם הוא ידבר ויציג לעצמו ולאחרים את העבודה שלשמה נשאר, ואם גם תהיה זאת עבודה חשובה,
גם אז הן זה קשה ומעיק ומדכא. זה נראה לי גם עתה, כשאני בטוחה בזה שדב נשאר, לבלתי
אפשרי. משה, אתה יצאת בקושי רב מוועד הצירים - ומה היא יציאה מעבודה כזו של דב, ובזמן
הזה! כל מילה ממכתבו של זוכוביצקי פילחה את לבי! ומה צריך להרגיש דב?
הן איני צריכה לספר
לך.
ומה לעשות, אפוא,
אם מהלך הרגשותיו של דב היה דווקא ככה? הן אתה יודע כמה קשה לדב להחליט ומה גם לשנות
החלטה.
וזו הייתה כעין החלטה
פנימית.
אחר בארו לי זאת בדברים
מעטים, הבנתי כי הדבר בלתי אפשרי וראיתי כי עליך יהיה לוותר. רצוני הפרטי לא חשוב היה
בעיני, כי בהכירי את מצב-רוחו של דב לא היה גם לי רצון אחר. ורק לך דאגתי. הרגשתי,
שגרמתי לך צער רציני. ביקשתי את דב והפצרתי בו שידבר איתך. הוא הבטיח לי אך לא קיים,
לא עלה בידו. והדבר נדחה לדרך ללונדון.
משה, לי נדמה שאתה
קורא ובלבך מדבר קול אי-סיפוק: בכ"ז, מכיוון שבאתי לשם זה והיינו יחד, צריך היה
שיהיה אחרת...
מה כואב לבי על זאת.
אך בכ"ז, לא יכול היה להיות אחרת. כי אם דב, למרות סבלו בגלל הצער שאתה מצטער
ושאני מצטערת עליך, נוטל רשות לעצמו ואומר: כה יהיה ולא יכול להיות אחרת - איני יכולה
שלא להאמין לו, כי באמת אינו יכול אחרת. ואין אלה דקדוקים פסיכולוגיים.
מדוע קראנו לך? לא
על מנת שתהיה נוכח בנישואינו תלגרפנו לך: מחכים לך. לא הייתה לי כל מחשבה על זה בנוסעי
לק. גם לא חפצתי לנסוע. נסעתי רק מפני שלא יכולתי לעזוב את דב שני ימים אחר בואו. ולפני
דבריך לא התעורר אצלי שום רעיון על נישואים בק. בעיני היו ימי הקונגרס ימים מכריעים
בשביל דב ובשבילי, כי בימים אלה צריך להתברר באיזה אופן יוכל להישאר. בפירוש לא רציתי
שתבוא, חפצתי שתנוח ותיכון לשנה החדשה. ורק כשבא ברל ואמר לי, כי אתה עומד לנסוע, אך
מפקפק, וכי. תפרת לך בגד חדש, לא יכולתי להתאפק לבלתי קרוא לך, כי חשבתי, רוצה אתה
לראותנו יחד ויקשה לך לבלי לבוא, אולי רק לקריאתנו אתה מחכה. חפצתי גם שתבוא לקונגרס,
כי יראתי שמא תתחרט אח"כ שלא באת. ודווקא כשאני ודב באנו.
מדוע לא ניגשתי אליך
בלילה האחרון לבקשך ללכת עמנו?
לבקש יחד עם האחרים
- עם ברל ועם שפיגלמן - לא יכולתי, כי הרגשתי שאני הגורמת למצב הרוח הזה. אני יכולתי
להישאר איתך או ללכת, ללכת בכאב-לב. אני הלכתי ולא נשארתי. לבי כאב וכמעט שבכיתי. ובכ"ז
לא נשארתי.
מדוע?
משה, אם אשמה היא,
ואם אשמה גדולה היא זאת, תיזָקף-נא על חשבון סבלי בחודשים האחרונים. על השָנִים לא
אדבר, כי אשר סבלתי בחודשים האחרונים לא יישכח במהרה מלבי, וגם אם יישכח תפעל בקרבי
גם שלא בידיעתי ריאקציה לאותו סבל אולי עוד ימים רבים. רבות החנקתי בי את סבלי, הקשיתי
אוזני ממנו ונעניתי לאחרים, כי אמרתי: מה בצע, כי אחפוץ להיענות לעצמי - ואין לאל ידי;
מוטב אֵיעָנה לאחרים, כאשר יש זאת ביכולתי.
עתה באה השעה של גמול.
הגורל מתחיל גומל לי. ואני נענית לעצמי, כי יש לאל ידי. אך להיענות לאחרים תקצר עתה
יכולתי.
מה אעשה? אני מקווה,
כי לא יארך הדבר. אני אנוח ואשוב להיות כשהייתי, אך עתה כה חפצה נפשי מנוחה, נחת, מנוחה.
ידעתי כי אתה מתהלך
נרגז וסובל ורותח. ולא קם בי הכוח לגשת אליך, להרגיעך, לנחמך, ולבקש את סליחתך על כל
הצער שגרמתי לך. ולבאר לך מדוע לא היה כחפצך. לבאר לך ולבאר עד שתסכים לי, ותירגע,
ותצדיק אותי. אני, שעברתי לבדי דרכים מסוכנות כדי להגיע אליך רק למען אמור לך עוד מילה
אחת של נחמה, ואשר חזרתי ובאתי אליך למען הראות לך, כי אין אני נכנעת לפרידה בינינו
ויכולה אני לגבור עליה, אני לא עשיתי עתה אף צעד קל כדי למנעך מסבול ככה. אכן לא ככוחי
אז כוחי עתה.[1] צריך אתה לדעת
זאת. ועתה בא רגע שכל כוחי דרוש לי, לי לעצמי. בשביל עצמי.
אתה היית קורבני.
אך אני מאמינה, כי
לא יימשך הדבר. אני אתחזק. וגם אתה תרגיש בזאת.
לו ידעת, כמה חושבת
אני עליך, על עתידך. בכל המובנים. אני מרגישה בך בזמן האחרון איזה רצון מכוון לנגוע
בדברים רק באופן שטחי, אי-שקט נפשי. אתה מדבר על הכול, אבל לא על כל מה שהנך חושב.
יש איזו מרירות בך, אשר לא שפכת אותה. ודווקא עתה, במצב נפש זה, גרמתי אני ע"י
צער זה שציערתיך, שייווצר איזה חיץ בינינו, אשר יסודו באי-הבנה ואשר נוצר אולי רק משום
שנתתי לאי-הבנה זו שתהיה.
אתה רואה, שאני מבינה
הכול, יודעת הכול - גם מבלי דעת. איני מתנחמת ואיני רוצה להעלים מעצמי דבר.
למחשבתך, כי חפצנו
להיות יחידים לגמרי, אין כל יסוד. נדמה לי, כי למותר הוא לדבר על זאת. אתה הוא, שאת
נוכחותו חפצתי ברגע כזה יותר מכל. האינך מרגיש?
בלילה, לפני נוסעי,
נכנסתי לחדרך וכיסיתי את פניך בנשיקות. אך ידעתי, כי נשיקות אלו לא תוכלנה לכפר את
הסבל שגרמתי לך. ונסעתי לא מנוחמת.
אני מאמינה, כי המחיצה
אשר בינך ובין דב תיהרס. אני לא אסבול זאת.
18.9
ברור לי, כי כל מה
שאוסיף לדבר, לא אוכל להקל את כאבך לא את צערי. כך אירע ועלינו לשאת.
רק אל תהי מרירות.
הבנה וסליחה.
אני כותבת לעדה על
הכול.
על עדה היה לי הרבה
לדבר איתך וגם זאת לא עשיתי. איני יודעת מדוע. הרבה גרם לזה חוסר זמן ויכולת. התחלתי
לספר לך על כנרת ורציתי להמשיך על עדה (מתוך דברי עִבריה) ולא הספקתי. עדה חושבת ברצינות
גמורה על נסיעה לחו"ל. אני שולחת לך את המכתב שמצאתי בבואי הביתה. היא דיברה עם
עבריה לפני נסעה. עפ"י הדברים האלה הבנתי, כי עלי לחקור בדבר לימוד חקלאי באיטליה.
לשם זה נפגשתי פעמיים עם בילינסון. הוא הבטיח לי לכתוב לי. הדברים אשר אמר לי מתוך
ידיעה שטחית משביעים רצון למדי. עדה רוצה כמובן לבוא קודם כל לווינה ואחר להחליט.
איני מתארת לעצמי
את הדבר. כתוב לי את דעתך. אני כמובן אחזק את עדה בהחלטתה, אך במה אוכל לעזור לה? ובכ"ז
שמחה אני על החלטה זו: טוב שתיסע וטוב שתבוא לאירופה.
משה ועבריה נוסעים
ברלינה.
משה, איני יודעת מה
עלי לעשות ב-20 הפונט ששלחת לי. אולי דב יודע, או אתה? הן יש איזה חשבון עם מולדבי.
כיתבו לי מייד, מה לעשות בהם. בלי פקודתכם לא אתנם לאיש. מהרו, כי הקורס מקפץ.
משה, אל תדאג, הכול
יהיה טוב, דב יבוא והכול יהיה בשלום. רק את דמעותיך לא אסלח לעצמי. ובכ"ז, אחרת
לא יכולתי. היה שקט ובריא, השתדל להתרחק מהציבוריות ולדאוג לעצמך. הן אתה יכול לעשות
זאת כשתרצה. רק לולא הכבידה הפרנסה עליך. השתדל לנוח עתה, אחרי הקונגרס ולפני השנה
החדשה. אל-נא תרגז עלי יותר וכתוב לי כמקודם.
אני שלך,
רבקה
הערות
