84
אל: צפורה, כנרת
לונדון, 20.8.21
צפורה,
את שמך, כתוב בידי,
לא ראיתי כמה וכמה חודשים. את הגלויה איני חושב.
את העינויים אשר עיניתי
את עצמי במשך כל הזמן הזה, את סמירת שערותיי מדי רגע ברגע, כשהסבל אשר גרמתי לך היה
מתייצב לפני בכל מוראו - לא אמסור, לא אוכל למסור, וגם איני צריך למסור. אני חטאתי
ואני אשא את עונשי. ועונשי הוא מידי עצמי, לא ממך.
ומה היה לי - איני
יודע איך למסור, כי כלום לא היה לי. כלום, כלום, כלום. היו אולי, לא, בוודאי, זמנים
קשים, וקשים מאוד. ישנם, ועוד יהיו. אך לא ביחסי אליך, לא בקשר איתך.
למרות כל הכאב והמרירות
שנצטברו בלבך נגדי - בטוח אני כל כך באהבתך - אני מרגיש אותה בכל רטט ורטט של לבי הנכסף
תמיד אליך עד כי מאמין אני, כי את תאמיני לכל מילה ומילה שאני כותב עכשיו.
לא הייתה לי שום פגישה,
לא סרתי ממך לרגע. ולא אסור. צפורה, אני אוהב אותך, אוהב.
כלום לא היה.
מדוע לא כתבתי?
היו שתי תקופות.
תקופת שתיקה אחת מתוך חוסר פנאי, רוב עבודה וטרדות,
מתוך נערוּת פשוטה, קלות דעת, אנוכיות ואי-אחריות המיוחדות לי. והייתה תקופת שתיקה
שנייה - מתוך פחד מפניך, מתוך מוסר כליות, מתוך דחייה רק מחולשה, מתוך הפקפוק התמידי
איך להתחיל ובמה להצטדק.
התקופה השנייה נמשכה בכל החודשים הנוראים האלה,
כשמדי פעם היו באים פתאום שבוע, עשרה ימים או שבועיים, של סערה אחת בלתי מרפה לרגע,
שהייתה מרימה אותי, סוחפת ומטלטלת והייתה משכיחה ומטַמטמת.
ורק הייתי עומד על
רגלי, שואף רוח ומתחיל לקבץ את פזורי מחשבותיי - והנה סערה שנייה, ואין לדבר סוף. פעמיים
עשיתי ניסיון נואש למצוא אותך, פעם כשכתבתי לך את הגלויה מברייטון, ופעם שנייה כשתלגרפתי
לך מאוֹסטנדה, בדרכי לווינה.
מכתבך האחרון[1]
היה לשוט אכזרי. ממש חשכו עיני. הייתי כמתעלף לאחר שקראתי אותו, ולא התרוממו הידיים
לכתוב. פחדתי לעמוד לדין לפנייך.
ציפה, אהובה, הנה
ילדך לפנייך. רחמי אותו. הוא חטא מעורלת-לב של נער שריר. רעה, רשעות, שקר, בגידה אין
בו. אל תזעמי אותו. תני לו לרפא את פצעייך, פצעיו. הוא פצע והוא ייחבש. ואולי יעשה
זאת בידיים לא אֲמונות, כנער. אין דבר.
הלא מי לו בעולם בלעדייך!
ציפה, יקרה, אנא,
אל תכתבי לי. אל תעני לי חודשים אחדים. אני אכתוב ואכתוב לך עכשיו בלי סוף. את אולי
תתביישי שאת מקבלת ממני כל כך הרבה מכתבים. ואת אל תעני. תני למרירותך לפוג לגמרה.
אני פוחד ממך, ציפה.
אהובה-אהובה שלי.
שלום לך עכשיו. אני
אכתוב לך מחר או מחרתיים. איני יכול עכשיו. אני קרעתי עכשיו נַריב [רוסית: מורסה] שכאב
ונסס זמן רב, רב. ואני בוכה עכשיו משמחה.
וכוח אין לי יותר.
נשיקה אחת ארוכה-ארוכה-ארוכה.
משה
הערות
