[1] תרומות סר אלפרד מונד, ששיגר ז"ז' ישירות לאידר, ראש וה"צ, בלי ליידע את אנשי ה"הגנה"; גם אידר, כמתחוור, לא שיתף בעניין זה את פ"ר ואת אנשי ה"הגנה", ובשלב זה לא היה להם מידע כלשהו על התרומה. על כך כתבה רבקה למ"ש:

במכתבים שנתקבלו מא"ג לא נזכר הסכום הגדול, אך נדמה לי כי יוכל לקרות שהכסף הזה יהיה בארץ מבלי שידע זאת אליהו ויתר אנשי ה"הגנה", וגם אם ידוע להם - מי יודע אם יעלה בידם לעקרו מציפורני וה"צ, ואם יעמוד כוחו של פיני (רוטנברג) לקרוע יותר ממנות זעומות מן המעיין שנועד להעשיר את עבודת ה"הגנה". שגיאה גדולה היא שנשלח הכסף לוה"צ - אין אני מלמדת כמובן מוסר את ז'בו, כי הן אין לי מושג מן המצבים המסובכים (אם גם יכולה אני לשער) אשר בהם עובד האיש הזה. סכום זה צריך היה להישלח לכתובתם הישרה של אנשי ה"הגנה", ועתה העסק מקולקל מאוד, אם לא אבוד לגמרי. רק ע"י פקודה פרטית של ז'בו, למסור את הכסף הנועד ל"הגנה" לרוטנברג, אפשר עוד אולי להציל.

[2] מהצנזורה. זאת ועוד: ז"ז' גילה למ"ש את דבר התרומה בסוד, כנראה לפי דרישת מונד, שפרסום תרומתו היה עלול להזיק לו. וכן לא מחוּוַר אם מונד דרש שהתרומה תינתן לוה"צ, או שמא ז"ז', ששלל קיום "הגנה" בלתי-לגלית, הוא שיזם מהלך זה.

[3] רעייתו ובנו של ז"ז' שהו אז בגרמניה לצורך טיפול רפואי.

[4] מאז בואו ארצה היה פ"ר מעורב בענייני ה"הגנה" ולאחר מאסר ז"ז' בשל עמידתו בראש הגנת ירושלים בפסח 1920, עבר הפיקוד שם לידיו. הקשר עם וה"צ בנושאי הגנה והספקת הכספים רוכזו בידו. לאחר מאורעות מאי בת"א קיבל את הפיקוד על העיר. אך טבעי, שבבואו ללונדון עמד בראש הרכש ואיסוף הכספים למטרה זו (ר' סת"ה א-2, עמ' 637; ב-1, עמ' 99, 103, 143). על "השאלה הכספית" כתב א"ג למ"ש:

עיקר העבודה היא עכשיו בחוץ לארץ [---] איזרו כוחותיכם ועשו. העיקר- כספים, זיון ועלייה. מידי ועד הצירים, פוחד אני, נכונו לנו צרות גדולות בענייני כספים. כשפנחס ייסע לא יהיה גם מי שיוציא מהם כסף, אפילו יישלחו למטרה ידועה (ללא תאריך חביון א, עמ' 216; ור' שם גם עמ' 219, 223-221, 385).

[5] נראה שבאונייה שבה נסע ב"ג ארצה, "סיציליה", הוטען נשק וב"ג היה אמור לפקוח עליו עין. זו הייתה אונייה ראשונה, שהורשתה להוריד עולים בחופי הארץ אחרי הפסקת העלייה ע"י הנציב.

[6] הצהרת צ'רצ'יל בדיון בפרלמנט על שאלת א"י ב-14.6.1921, שיקפה את מדיניות השוויון בין ערבים ויהודים נוסח הנציב העליון הרברט סמואל.

[7] כלומר, השפעת מימשל המנדט בא"י על ממשלת לונדון.

[8] ג'ורג' נתניאל קרזון (1925-1859). חבר פרלמנט שמרן. חבר קבינט המלחמה של לויד ג'ורג' ושר החוץ (1923-1919). סמוך לאמצע מאי 1920 שיגר אלנבי מברק אזעקה לקרזון, מתוך כוונה ברורה לסכל את מינוי סמואל לנציב עליון. אלנבי הודיע, שמינוי יהודי למשרת נציב עליון ראשון בא"י עלול לשמש אות להתפרעות רצינית, להתקפות על יהודים ועל יישובים יהודיים ואף לפשיטות שיבואו מעבר לגבול (סת"ה ב-1, עמ' 54).

[9] בתוך הצהרת צ'רצ'יל.

[10] לפי "ובנו בתים וישבו ונטעו כרמים ואכלו פריים" (ישעיהו סה 21).

[11] ככל הנראה, קיבל צ'רצ'יל פירוש זה מסמואל ואנשיו בעת ביקורו בא"י במרס 1921.

[12] להלן קטעים מתוך הודעת צ'רצ'יל בפרלמנט, 14.6.1921, כפי שהובאו ב"הארץ", 17.6.1921:

סיבות אי-המנוחה בא"י מקורן בתנועה הציונית ובהתחייבויותינו בנוגע לה, כמו שהן כלולות בהצהרת בלפור. אף כי יש קושי בדבר להשלים בין הפוליטיקה של ההכרזה הזאת ובין הפוליטיקה הרגילה הטבעית שלנו, להכניס בהנהלה מעט מעט יסודות רפרזנטטיביים, בכל זאת אינני מאמין כי שני מיני הפוליטיקה האלה אינם מתאימים יחדיו. [---] התושבים הערבים נבהלים ונרגזים מאוד מפני העלייה ומפני התעמולה המחוברת אליה. סיבת ההתרגזות איננה כל כך מספר העולים, אלא יותר הודעות הסתדרויות ציוניות ידועות. הערבים מאמינים, כי בקרב שנים מעטות יהיו הם נידחים ע"י אלפי עולים מאירופה התיכונה שינשלו אותם מעל אדמתם, ושבאחרונה תיסוב אליהם כל ההשגחה על הארץ ועל מוסדותיה. הפחד הזה הוא דמיוני. אין לערבים כל סיבה לפחד. על העלייה היהודית יש עיניים פקוחות להשגיח עליה היטב ואיש לא ייכנס אל הארץ אם לא יוכל לדאוג למחייתו. [---] איש לא יהיה כל כך משוגע לראות בזרום אלפי יהודים לא"י מבלי שדאגנו להמציא להם את האמצעים הדרושים למחייתם, ואמצעים כאלה יוכלו להימצא רק מעט מעט ע"י הון יהודי, שיימָצא נכון למטרה זו. [---] אין כל סיבה שבגללה לא יהיה זרם תמידי של עלייה יהודית מושך אחריו בכל פעם הגדלת פריחת תושבי הארץ בכלל. זאת היא התעודה אשר שמנו לנו ואשר אנחנו צריכים ורוצים ללכת בה.

[13] יאשיהו קלמנט ווג'ווד (1943-1872). חבר פרלמנט מטעם ה"ליברלים" (1919-1906) ואחר כך מטעם ה"לייבור" (1942-1919). תמך בציונות מ-1915. ב-1928 ייסד את "ליגת הדומיניון השביעי", שקראה לייסד בארץ-ישראל דומיניון יהודי במסגרת הממלכה הבריטית. ידידו של זאב ז'בוטינסקי.

[14] התזכיר לא אותר. הוא מאוזכר במכתב קפלנסקי לג'ון ב' מילס, חבר פרלמנט מטעם הלייבור, מ-13.6.1921, המסכם את המצב בא"י: "בנושא היחסים בין הערבים והיהודים בא"י, רצוני להפנות את שימת-לבך לפסקאות המסיימות בתזכיר מפלגתנו בא"י, 'אחדות העבודה', שם נדונה שאלה זו בהרחבה" (אמ"ע 1-7-1919-187).

[15] וויליאם אורמסבי-גור (1964-1885). חבר פרלמנט שמרן (1938-1910). אוהד הציונות. בין התומכים בהצהרת בלפור. במל"ע-1 קצין ביון. היה קצין קישור מדיני בין וה"צ לבין המימשל הצבאי הבריטי. שר המושבות (1938-1936). על מגעי מ"ש עם אורמסבי-גור ר' יומ"מ א-ב-ג.

[16] ב-7.6.1921, באסיפה מטעם "המזרחי" בלונדון, נאם אורמסבי-גור על המצב בא"י. בין היתר אמר שעל היהודים לזכור כי "הציונות עומדת בראש וקודם כל על מצע הרוחניות, ולכן אין צורך לסמוך על הרבה על מספר העולים אלא על איכותם הרוחנית" (הארץ 20.6.1921).

[17] לא נהיר במה התבטאה בשלב זה ההשפעה שבה מדובר. אפשר שהשפעת "דואר היום" - שהיה שופר לאהרון אהרונסון - על אורמסבי-גור, הושתתה על מגעי השניים במצרים לפני כיבוש א"י ע"י הבריטים. אהרונסון פעל אז לרכוש תמיכה לציונות בקרב הבריטים, וכבש את לבו של אורמסבי-גור, שהיה חבר המשרד הערבי הבריטי בקהיר.

[18] איתמר בן-אב"י עורך "דואר היום" תבע במאמריו עשיית תעמולה לעלייה בקרב הספרדים באגן הים התיכון, המעורים בתרבות המזרחית ולפיכך ייטיבו לבנות גשר אל הערבים.

[19] נוכח התסיסה שגאתה בקרב ערביי א"י מאז פרסום הצהרת בלפור, וגידול היישוב מאז, התכנסה בחיפה, בסוף מאי 1921, הוועידה הפלסטינית הרביעית. זו בחרה משלחת בת 6 חברים, ובראשם מוסה כאזם אל-חוסייני, שתצא ללונדון להצגת דרישותיה לפני הממשלה הבריטית: הקמת ממשלה מקומית, כפופה לפרלמנט נבחר; ביטול רעיון הבית הלאומי היהודי בא"י; הפסקת ההגירה היהודית עד להקמת ממשלה זאת; שמירת תקפותם של החוקים העותמאנים וביטול החוקים החדשים עד להקמת הממשלה הנדרשת; אי הפרדת א"י מעל שכנותיה הערביות. בשלב זה הניחו המנהיגים הפלסטיניים שניתן להשיג את ביטול הצהרת בלפור (פורת, עמ' 117-111).

[20] לא אותר, ואפשר שלא נכתב.

[21] עיתון שנוסד ב-1886 ע"י קיר הרדי, ממייסדי מפלגת הלייבור הבלתי-תלויה.

[22] "כשבאתי הנה [ללונדון, 28.6.1921] נודע לי, שקפלנסקי נסע לאמריקה. שמחתי כפליים: ראשית - שהוא נסע ושנית - שאני לא נסעתי [---] המלחמה שם תהיה כבדה מאוד ונסיעתו של קפלנסקי היא הכרחית ממש. כל גיליון חדש של ה"צייט" מכיל פורענויות חדשות ורואים ממש כי כל מלאכי החבלה של אמריקה ואירופה הצטרפו שם יחד לכלות ולהמית את המפלגה [פוע"צ] האמריקאית" (איגרות ב"כ 1, 30.6.1921, עמ' 251).

[23] כלומר, ייצוג פוע"צ בוועדת ה"לייבור" יוטל על הסטודנט מ"ש.

[24] ג'ון קליינס. ממנהיגי ה"לייבור" וראש הסיעה בפועל בפרלמנט. ערב ההכרעה בוועידת סן-רמו על עתידה של א"י ומעמד התנועה הציונית בתוכה, חתם יחד עם א' הנדרסון על מכתב הנהגת ה"לייבור" לראש הממשלה לויד ג'ורג', שהביע תמיכה בהצהרת בלפור ותבע שבריטניה תקבל על עצמה את המנדט על א"י (גורני, עמ' 49).

[25] באותן שנים רכשו רבים מפעילי מפלגת העבודה הבריטית אהדה למהפכה ברוסיה.

[26] על ההחלטה לשגר את מ"ש לווינה ר' מכתב 60 הע' 1.

[27] מכתב מד"ה למ"ש מ-7.6.1921, שהובא ללונדון בידי בהרב, מועתק בהשמטות:

משה יקירי, כותב אני רק למען תראה בעין כי חי אנוכי וכי לא משכחה או מרשלנות לא כתבתי עד עתה. את דברי הצטדקותי על שתיקתי משך כל הזמן הזה ימסור לך בהרב. יודע אני כי לזה אין כפרה וכי בעתיד, קרוב או רחוק, יישָמע הדה המר של שתיקה בלי סיבה זו. הייתי רוצה כי ישמש מכתבי זה לניסיון התחלת חליפת מכתבים. כ"כ מלא געגועים אני אליכם. רבקה במרכז, אתם במערב. גם בהרב הסתלק מכאן. מוכן לדרך גם אליהו. ואני לבדי נושא כאן בעול כבד מנשוא, עול העבודה ועול הגעגועים.

והמצב בארץ שולל גם הוא כל אפשרות של שקט בעבודה ובמחשבה. הכול תוסס, הכול מתרועע, והגיע לידי כך שאפילו לכתוב פעם למשה או לדוד אין אפשרות. שלום לך איפוא, שלום לכולכם. הקשיבו לנעשה בארץ בלי פחד ובלי דאגה, אך בתשומת לב ובהבנה. כי מי יודע מה ילד יום. היה שלום, דב.

[28] עניין הקלקול והשגיאה לא נתחוור.