44. אל: פנחס ריקליס, ליברפול - לונדון, 4.6.1921
שם הספר  ימי לונדון א'
שם הפרק  44. אל: פנחס ריקליס, ליברפול - לונדון, 4.6.1921


44

אל: פנחס ריקליס, ליברפול

לונדון, 4.6.1921

ידידי פיני,

 

עוד אני שוהה לענות על מכתבך הראשון, והנה הדביקני השני.[1] איני רוצה שתחשוב אף רגע, כי התשובה באה מתוך זירוז. פשוט, אני עסוק מאוד בימים אלה, ובעיקר בכתיבת מכתבים לא"י ולמקומות אחרים, וע"כ לא יכולתי לענותך מייד.

אל העניין. "המֻצג" [מושג] שיש לך על ההגנה בארץ מוטעה בתכלית. אתה שוזר וממשיך עוד את חוט הזיכרונות מתקופת מעשי הילדות של שושני.[2] נתק נא את החוט הזה לחלוטין וגם שמו של שושני והמושגים על איזו "גברת אמיצה" המצעידה אל התהום יימָחו-נא.[3]

עניין ה"הגנה" בארץ הנהו עתה דבר הרבה יותר גדול, רחב וחזק. אנחנו כנגדו נֶפֶרים[4] זעירים, אשר נקראו עכשיו למלא חובתם במקומם. ע"ד הבעת דעה של סטודנטים בלונדון ובליברפול בענייני הגנה בארץ, בתור עצה והדרכה לאנשים העוסקים בזה בַמקום, מגוחך לא רק לדבר, כ"א גם לחשוב. איני בא לנזוף בך, לא אשמתך היא שאין לך מושג ממצב העניינים.[5]

ומצב העניינים הוא כי אשתקד, בִּתְכוֹף המהומות[6] ובזמן שהגדוד, עליו השלום, היה עוד קיים, נעשתה עבודה נמרצת להגנת הארץ. היו הסתדרויות מקומיות, בערים ובגלילי המושבות והיה ועד הגנה מרכזי,[7] מורכב בעיקרו מהפועלים, מאנשי "השומר" ומחיילי הגדוד ושהשתתפו בו רוטנברג, ז'בוטינסקי ומשה סמילנסקי. נעשה אז דבר גדול - נרכש מחסן הגון של נשק גדול, עם שני מַכּינָלים[8] ואוצר רב של רימונים עם חומר להכנתם. הייתה מסודרת בגליל, במושבות ובקבוצות, גם הוראת השימוש בכל אלה, ע"י מי שהיו נַמְזָדים[9] ומי שהיו "קלעי-המלך".[10]

במשך השנה נתרופף הארגון. ישבו לבטח ולא תמיד הרגישו, כי הר הגעש טרם יכבה. כשנתבטל באופן מוחלט "השומר" בקיץ תר"פ[11] יצאה הקריאה בין הפועלים לארגון הסתדרות של הגנה לכל הארץ, עממית ורחבה, אשר תירש את "השומר", בהתאם לצורכי הזמן עתה. אך המפעל לא נעשה. נשארו רק שרידי הארגון מאשתקד. הסיבה הייתה האדישות והבטיחות ב"קהל הרחב" ואפיסות הכוחות בציבור הפועלים,[12] אשר הוכרח למסור את כל כוחותיו וכישרונותיו הדלים לסידור העלייה והעבודות הציבוריות תחת עקת המשבר בעבודה הציונית-יישובית.

הרפיון הזה לא המעיט את הדבר הממשי שהושג בשנה שעברה - אוצר הנשק. וכיוון שהשיטה שהחזיקו בה לא הייתה פיזור הנשק בין רבים, כ"א ריכוזו במחסנים, לכן נשאר זה שלם.

עכשיו ביפו קרה אסון.

ראשית, אשמה האדישות והביטחון העיוור בממשלת "נציבנו".

שנית, קרה דבר שבמלחמה דנים בעדו למיתה. הממונה על מחסן הנשק, היחידי אשר יְדָעוֹ, התמהמה משום-מה שני ימים תמימים, הימים האיומים של 1 ו-2 למאי. מי האיש אין זה מעניין.[13] אך תקלה כזו אירעה שם.[14] שוב, לא רק בזה תלוי הקולר, כ"א בחוסר הארגון המוקדם ואי-התכוננות.

מה שנעשה עכשיו בארץ בדיוק אינני יודע. אני יודע רק, כי הארץ ניעורה מתרדמה. נפקחו העיניים. הגנת פתח-תקווה וחדרה נמסרת בכל המכתבים הפרטיים ובפי האנשים כדבר-מה אגדי ונפלא. ערבים נפלו בעשרותיהם. המקורות הרשמיים מסרו את הדבר כמעשי תוקפם של הצבא ומשטרה, אך ה"הגנה" נטלה מקום בראש, ולצבא נשארו עוללות.[15]

את הכסף התחלתי לאסוף מפני שדרשו ממני. קיבלתי תלגרמה מדב, תלגרמה שנייה מב. כצנלסון ואליהו, מכתבים מבהרב ומאליהו; מלבד זה עוד ממקום אחד אשר עליו להלן. התלגרמה של אליהו וברל באה בתשובה על התלגרמה שלי, בה שאלתי אם עלי לשוב לארץ. ענו לי: הישאר והתמסר להשגת כסף בשביל ה"הגנה".

את כל הדברים האלה אני מוסר לך לשם הארת דעתך בנוגע לעניין. אין אני מביט כלל וכלל על כל הפרוטרוט הזה כעל דבר הנחוץ לך לשם העבודה שקיבלת עליך עכשיו. גם לי לא היה נחוץ. הפרטים שאני מוסר שאובים ממכתבים, שאיחרו לבוא. התלגרמות היו לקוניות מאוד, הרבה יותר לקוניות ממכתבי הראשון אליך. את עבודתנו פה התחלנו על סמך התלגרמות ולא על סמך המכתבים.

הלאה. בראש ענייני ה"הגנה" בארץ עומדים רוטנברג,[16] אליהו,[17] יוסף ברץ,[18] דוד סברדלוב, חיים שטורמן[19] ועוד.

את הכסף אין אנחנו שולחים לא"י. כך ההוראות. הכסף נשלח למקום שבו נרכשים עכשיו כלים, לווינה. שמה נשלח איש עוד מלפני מאורעות יפו ע"י ועד ה"הגנה", ונעשו כבר שם קניות אחדות חשובות. פרטים על זה איני יודע. אני יודע רק, כי קניות נעשו, ולאפשרויות אין גבול. כשתתחדש העלייה יעבור הכול לארץ.[20] הדברים האלה הינם אך ורק לך ושום נפש חיה בליברפול לא תדע מזה.

זהו כל מה שאני יכול לאמור לך, מפני שזהו כל מה שאני יודע.

שום מַעַן בא"י למשלוח כסף איני יכול לתת לך מפני שאין לי מען כזה. את המען הווינאי איני יכול למסור, כי אני עומד בקשר איתם, ובעניינים כאלה די בדרך אחת. לא צריך ליצור דרכים נוספות כשהן למותר. טוב לצמצם את העבודה.

ועל כן כספך מתבקש הנה. תוכל לשלוח על שם ז'בוטינסקי. במקרה זה איעצך לשלוח את הטשק שייערך על שמו אלי. ואם תצטרך לשלוח דווקא ישר אלי, וכי אז הודיעני בו-ביום במכתב ואני אסדר את העניין, ואין צורך בשום סימן מותנה.

ועוד בקשה אחת. תחדל לכתוב בסגנון דור ההשכלה. זהו אומנם דבר חשוב מאוד, אך רק לשם זה לא כדאי היה לאחר בהופעה אל העולם חמישים שנה תמימות; כפי הנראה שאין אתה מדבר עברית, והיא נעשתה לך ל"שפת-עבר" ול"שעשועים". אם אתה כותב לי: "את ה'קונטרס' לא אקבל", תמה אני עליך שאינך רוצה לקבל מידי את ה"קונטרס". ורק להלן, מתוך הדברים, מתברר לי, כי היו זמנים שהעתיד בעברית שימש למה שאנו עכשיו מבטאים ע"י הווה. התבייש, באמת,

ושלום לך,

 

משה

 

הערות



[1] מכתבי פ' ריקליס לא אותרו.

[2] "מעשי הילדות" של ס"ש בימי מל"ע-1 לא נתחוורו (ר' "הקב' היפואית", סת"ה א-1, עמ' 387).

[3] עניינה של "גברת אמיצה" בימי ההגנה על ת"א בתקופת הגירוש לא נתחוור.

[4] נֶפֶר - טוראי, אדם יחיד. במונח תורכי זה נוקט מ"ש במכתב לפ' ריקליס, שגם הוא שירת בצבא התורכי.

[5] ככל הנראה, יצא ריקליס את הארץ בסמוך לסיום המלחמה.

[6] ב-1920 אירעו ההתקפה על תל-חי באדר ופרעות ירושלים בניסן (1920), וכן היו אירועי תקיפה מקומיים רבים.

[7] ר' מכתב 30 הע' 6; סת"ה א-2, עמ' 660, 661.

[8] מקלעים (השם נגזר מתורכית).

[9] פרחי קצונה בצבא העותמאני. ר' עליהם בנתראה, עמ' 34 הע' 74.

[10] חיילי שלושת הגדודים העבריים, נמנו כולם עם "קלעי-המלך".

[11] במועצה המורחבת של "השומר" בתל-עדש (18.5.1920), נתגלעה בכל חריפותה ההתנגשות בין הקו שנציגיו היו יצחק טבנקין ואליהו גולומב, ובין הקו של ראשי "השומר" וּותיקיו, שדוברו הראשי היה ישראל שוחט. א"ג וי"ט תבעו להפוך את "השומר" לארגון רחב של הגנה, כפוף למוסדות הציבוריים המוסמכים. אנשי "השומר" דגלו בארגון מצומצם ואוטונומי. משלא הושגה הסכמה, הודיע ישראל שוחט על התפרקות אגודת "השומר", אלא שההודעה על הפירוק באה כתכסיס הטעיה, ואנשי "השומר" הקימו גוף חשאי לענייני הגנה, שנקרא "הקיבוץ" ופעל בתוך גדוד העבודה (סת"ה א-2, עמ' 659-656, 667-665, חביון א, 244-243, 370).

[12] השקט שהשתרר בארץ אחר מאורעות ירושלים, אישור הכרזת בלפור בוועידת המעצמות בסן-רמו, והחלפת המימשל הצבאי באזרחי שהנציב הרברט סמואל בראשו, הניעו רבים ביישוב להאמין כי ביטחון הארץ נתון בידיים נאמנות, ולמרות סימנים מדאיגים לא הייתה תמיכה רבה במאמצי הגנה עצמית. יתר על כן, אנשי ה"הגנה" עצמם הוטעו לחשוב, כי בערים, מקום מושב השלטונות, לא יפרצו מאורעות (לפי חביון א, עמ' 373; סת"ה ב-1, עמ' 67).

[13] דוד סברדלוב, חבר ועד ההגנה המרכזי. "דוד חטא להגנה באופן היותר נורא. החומר [הנשק] שהיה בידו, ושהיה ידוע רק לו, לא מסר במשך שני הימים היותר נוראים. עד היום אין לזה פיתרון" (מכתב בהרב למ"ש, 12.5.1921).

[14] "נשק רב [---] הוברח לת"א ממחסני הצבא הבריטי והוחבא בחולות, אך כנראה שינו הרוחות את צורת החולות ושוב אי אפשר היה לגלות את שני מחסני הנשק. [---] ממחסן נוסף נעלמו כל האקדחים [---] בגלל רשלנותם ושאננותם של האחראים להגנת העיר עמדה תל אביב חסרת אונים נגד פוגרום ערבי (סת"ה ב-1 עמ' 96).

[15] על הגנת פתח-תקווה וחדרה ר' סת"ה ב-1, עמ' 91-83. עפ"י דו"ח הייקרפט חלק גדול מאבדות הערבים בא מידי יחידת פרשים הודית בפיקוד בריטי.

[16] "ביום שני בבוקר הגיע לת"א פ' רוטנברג, שבא בשם וה"צ לעמוד בימי חירום בראש הנהלת העניינים ביפו ובכל הארץ. [---] בכוחו הארגוני, בסמכותו הגדולה, ובכוח אישיותו המוחצת והנזעמת השתלט על מצב העבודה" (סת"ה ב-1 עמ' 99).

[17] את הידיעה על הפרעות הביא לכנרת יצחק שדה, אליהו לקח מזוודה, מילא אותה בכל האקדחים שאפשר היה לקבץ בכנרת והשניים יצאו ברכבת לחיפה ומשם לראש העין. משם הם הלכו ברגל לת"א (שם).

[18] ממייסדי דגניה. חבר ועד ההגנה המרכזי.

[19] איש הדור הצעיר של "השומר", חבר עין-חרוד וממייסדי ה"הגנה".

[20] הנשק שנרכש בווינה, ובייחוד האקדחים, נשלח בשלב זה ארצה בידי העולים.

 

העתקת קישור