35

אל: רבקה, וינה[1]

 [לונדון, משוער, 20.5.1921]

 

ועכשיו לעניינינו.

קודם-כל - דאגתך המופרזת הייתה לגמרה לשווא, ולו יכולת לרגע להתרכז ולדון בקור-רוח, היית משככת אותה.[2] הן דב תלגרף לך ביום השני מחיפה, ע"כ לכל היותר בו בערב יכול היה להגיע ליפו, בעוד שביום השלישי לא היה כבר בעיר יפו דבר. והן רשימת ההרוגים הייתה בידיך. והן מהבית תלגרפו כי הכול בריאים. ואינם אצים כל כך לענות מייד על כל תלגרמה מיותרת. בוודאי חשבו שתלגרמתך השנייה (או השלישית) יצאה עוד בטרם תקבלי את תלגרמתם.

בנוגע לנסיעה. אני לעת עתה איני נוסע. אני אכתוב לאליהו ואבקש ממנו מכתב.

כאן נפסקה הכתיבה. בינתיים קיבלתי שתי תלגרמות. האחת, מדב, נשלחה דרך ביירות ולכן איחרה הרבה,[3] היא תשובה על תלגרמתי השנייה אליו. אין בה חדש.

השנייה אומרת: "פה אחד מבקשים להישאר. התמסר להספיק אמצעים לישראל ואליהו.[4] עזור לברל. הַמשֵך (או להמשיך) את עבודת בן-גוריון (?) אבשלום נפל בגבורה[5] יקותיאל, ברל, אליהו".[6]

בנוגע לתלגרמה זו, בנוגע לענייני כספים ועוד הֶאָרות על המצב, כותב אני רצוף בזה לבן-גוריון.

ועתה נשוב לעניינו.

רבצ'קה, אני צריך להודות לפניך, ואנא, אל תכעסי עלי כאשר את כועסת לפעמים בלי צדק, כי אני לא שיערתי עד עכשיו את כל החשיבות וההכרחיות שבפגישתך עם דב בחו"ל. רק כעת התעמקתי בדבר והבינותי. לכל הפחות, חושב אני, כי הבינותי.[7] ובכן, אל תחשבי על נסיעה [לארץ]. את תשלמי מחיר יותר מדי יקר, שלא יכופר לעולם. חכי עוד. הוא מוכרח לבוא אליך הקיץ ולשהות איתך איזה זמן, לפחות. ומה שיהיה אחרי זה - איני מסכים כי תשובי תכף איתו. גם עצם מציאותך בחו"ל, בשביל עצמך, הלא דבר הוא. וחצי-דבר רע מלא-כלום. לשוב כש"חצי-תאוותך בידך", וכשהינך יודעת בבירור ובדיוק מה וכמה חסר לך, וכי כל זה ביכולתך היה למלאו ולהשיגו אילו נשארת עוד - זה יותר מדי אכזרי וקשה. אני חושב שעכ"פ תצטרכי להישאר עוד שנה, לכה"פ בווינה. הן את פעם המלטת לי - 3 שנים, אך אני תמיד חשבתי כי יותר משנתיים לא תישארי. והן השנה השנייה שקולה כפליים כנגד הראשונה. יכולת הרכישה והקליטה, שטח המגע עם כל הדברים המעניינים, הן גדלים באופן פרוגרסיבי.

אני רק עכשיו, רק בזמן האחרון-האחרון, התחלתי להרוויח קצת יותר ממה שנחוץ לי, ואוכל שְלוח לך. אני נכזבתי בנידון זה כבר פעמים אחדות, וזה מכאיב ומדכא אותי, על כן איני מבטיח לך אלא בשפה רפה. פה החיים יקרים מאוד, ל"רווק" בייחוד, ולמרות כל התאמצותי איני יכול להכריח את עצמי להיות כילַי. איני מבזבז על שום דבר, אך ההוצאות הקטנות, הקטנטנות גוזלות "המון" כסף. כך הוא.

אני צריך פעם לכתוב לך בשקט ובסדר על עסקי לימודי, אך בשבועות האחרונים ירדתי לגמרה מן הפסים. אני מתהלך כחולם וכאובד עצות ובאמצעים מלאכותיים מכריח את עצמי לא להינתק מן הספר. את דיקֶנס אני קורא בלי הפסק - בנסיעה תחת הארץ, בעת הארוחות ובמיטה לפני השינה. הוא כל כך מנחם ומרגיע, ידיד נעורינו זה.[8]

דרשי נא בשלום כל החברים. אמרי לרובשוב, כי לא רק לך התכוונתי, כשהתאמצתי להספיק ידיעות מהירות ומפורטות לווינה.

 

משה

 

הערות