34

אל: רבקה, וינה

לונדון, 14.5.1921

רבצ'קה,

 

זה עתה קיבלתי את טלגרמתך. קראתי: kommen nicht drahten Ada Dov [דב ועדה חושבים - שעל רבקה - לא לבוא]. הטלגרמה הלכה מווינה לביתי פחות משתי שעות. מייד עניתי: beantwartet nicht noch Anfragc meine .Gut [טוב, שאלתי עדיין לא נענתה]. אני מתפלא מאוד על שהייתה לך כבר תשובה על תלגרמתך, אשר נשלחה אחר תלגרמתי, בטרם קיבלתי אני את התשובה. והרי מלונדון לא"י ולהפך הולכות תלגרמות הרבה יותר מהר מאשר מווינה לא"י ולהפך.

תלגרפתי שוב לבהרב והפגעתי כי יענה (בינתיים הכסף הולך). איני יכול לסבול כבר. אני בחרתי את מענו של בהרב, מפני שהוא היחיד שהייתי בטוח בו (משרד רוטנברג, הקבוע בירושלים), בעוד שדב ודאי שהיה ביפו כל אותו שבוע.

אני רוצה שתתכונני - במחשבה - לאפשרות שאני אסע ואת תישארי. איך לפי חשבונך, ההיה כבר בידי דב מכתבך שבו את מציעה לו את הפגישה בווינה הקיץ, בשעה שתלגרף?[1] כתבי לי. מהארץ אין חדשות. תלגרמות חדלו לבוא. אנו מחכים למכתבים.

מילוי בקשתו של דוד יסב לך ודאי טרדה רבה ויוסיף טרחה על כל טרחותיך.[2]

הוא שאל אותי אם יוכל לפנות אליך ואני, כמובן, לא יכולתי לענות בשלילה. את הקו הדק, שאין אנו מתייחסים ויכולים להתייחס לבני משפחתו כמו שהוא מתייחס לבני משפחתנו, אין הוא תופש למדי.[3]  בכ"ז תעשי דבר-מה. במעמקי זיכרוני נשמר רושם סתום ממילה טובה שאמר לי פעם אבא על הזקן פֶבזנר. הזיכרונות האלה - גם היותר מעורפלים, ואשר בוודאי מַטעים לפעמים - הם לי אוּרים ותומים.

שלום,

 

                                                                                                      משה

 

ג' רוטשילד לא בא מפריס ואינו עונה על כל הפניות אליו. הוא ירא בוודאי להתערב ב"אינטריגה קומוניסטית".

 

הערות