[1] ב-23.5.21. כתב ב"ג למ"ש מווינה:

משה, רבקה סחה לי היום שאתה עומד לשוב לארץ ישראל, ואני רואה חובה לנפשי לפנות אליך בדברי חבר. ההרגשה שתקפה עכשיו את לב כולנו הקרועים ברגע זה מהארץ - לשוב ולסוף [להסתופף] יחד - מסוכנה לארץ אם נשליטה על רצוננו. גדולה הסכנה המרחפת עכשו על היישוב וגדולה מזו הסכנה המרחפת על הציונות, ורק מתוך איזוּר כוחות של העם כולו יוכל היוושע. מרכז הכוח שלנו אינו במרכז הסכנה, בארץ, אלא בחוץ-לארץ. הארץ קרועה עכשיו מהעולם הגדול ומסוגרת. בני חוץ-לארץ - ואפילו הטובים שבציונים - אינם מבינים כראוי את המתהווה ואינם מכירים את המצב ואינם מוכשרים, משום כך, לעמוד על הפעולה הדרושה. ההוראות המכוונות את הפעולה הדרושה יכולות לבוא רק מהארץ ורק ע"י בני-הארץ הנמצאים בחוץ-לארץ אפשר יהיה להעבירן בקהלנו. מה שבן הארץ מבין מתוך רמז קל - לא ישיג החו"לי מתוך מכתבים ומאמרים (איגרות ב"כ ב, עמ' 65).

[2] וזה לשון המכתב:

היום בבוקר נתקבלה תלגרמתך על ברנר. משה, מה אתה חושב לעשות? אינני מרגישה בי כוח להישאר. איני יכולה עתה להתנהג עפ"י קול ההיגיון. כשבבית קורה אסון ממהרים בני המשפחה לבוא מבלי לשאול "לשם מה". הרגש הטבעי אומר לשוב, לשוב. בימינו לא תיפָּדה יהודה. אנחנו שייכים לדור המעבר. בשאיפתנו לשכלול [להשתלמות] יש גם חלוציות אך היא עוד מוקדמה. עתה צריך פשוט להיות בבית כי בבית נהרגים (5.5.1921).

[3] יהודה שרת כותב לאחיו:

אליהו מסר לי לכתוב לך כי לא תחשוב לבוא לא"י, זה החליטו יצחק [טבנקין] ואליהו, בשום אופן, וכי המצב הוא רע מכפי שאתה יכול לתאר לך. משה, בימים אלה הן נורא הוא מה שנעשה איתך, בכף הקלע [---] אני מצטער שלא שלחנו לך תלגרמה שלא תבוא, ואני חרד לך כל העת. טבנקין, שקודם התנגד לנסיעתך, מצא לסוף כי טוב עשית ותמך בנסיעתך (ללא תאריך).

במכתב שני למ"ש הוסיף יהודה:

דעת טבנקין [---] כי עליך להישאר בלונדון ולא לפנות לא למערב ולא למזרח. איתן על עמדתך, על המשמר, לסתום פיות משטינים ומקטרגים. התאונן על אשר אינך כותב כראוי [---] יבנאלי גם שאל עליך והתאונן מדוע אינך עומד בקשר איתם [---] עלי להגיד לך את האמת אשר איתי: אשר לקשר - אין אתה ממלא זאת כראוי (22.6.1921).

ב-14.5.1921, כתבה צפורה מכנרת לרחל קטינקא ולרבקה (על ר' קטינקא ר' מכתב 33):

[---] עתה נעשה דבר ואת לא היית נוכחת, לא היית בארץ, לא חיית בארץ. ריחוקכן מן הארץ בשעה כזאת מענה אתכן מאוד. אני מרגישה זאת בכל יישותי. נעשה דבר נורא שאין לו כפרה, הצדקה, ובעתיד נשקפים לנו מטעמים עוד יותר חריפים. עבודת ייאוש לנו עכשיו. איך לעבוד, איפה נמצא כוח להמשיך את אשר התחלנו? מה ילמדנו? בכף הקלע אנו. עושים בנו כל מה שעולה על הדעת. לא יקשה עליכן לתאר את מצב הרוחות אצלנו. נורא. העלבון, הכאב והצער משתקים אותנו. שנים של עבודת ייאוש, הכנה, מלחמה ומוות נכונות לנו. מבחוץ איבה. מבפנים חולשה. אין לי כוח יותר. רציתי להחליף איתכן רק מילים אחדות. אין קו אור בוקע אלינו.