27

אל: יקותיאל בהרב, ירושלים

לונדון, אחרון של פסח [29.4.1921]

מחלוף,

 

את התמונות קיבלנו. אם חושב אתה שגרמת לי בזה איזו קורת רוח - הנך טועה, אדרבה, נמלאתי חימה עליך. לשים בתוך מעטפה תמונה טיפשית, ועוד עם נגטיב, ולא להוסיף גם מילה אחת - זוהי פשוט התעללות. סלח על חוזק המילה. איני מאמין, כי כ"כ עסוק הנך. אילו היה הדבר כך כי אז לא היית מוצא זמן לרוץ אל רַעַד[1] פעמיים, ובכלל "דו וואלסט דאס ניט געיהאט אין זינען" [יידיש: זה לא היה עולה על דעתך].

קשרַי עם הארץ ניתקים. טוב עוד שבן-גוריון שולח לי את המכתבים המתקבלים מברל בווינה.[2] לולא זה כי אז הייתי נשאר לגמרה סמוּך על העיתונות, וזו שדופה מאוד. אפילו ה"קונטרס" אינו מספק. אומנם, גם אני איני כותב הרבה. אך אסור למדוד לי על כך. מה אוכל לכתוב לכם חוץ מידיעות על חיי, שאינם מעניינים כלל וכלל, ומכם איני דורש ידיעות פרטיות. עליך לכתוב לי תכף ומייד, בקיצור אבל בדיוק, אם נקבעו אלה יחסים בין דב ואחה"ע בכלל ובין ג'ימי-וולפנזון, ומָהם.

וולפנזון שנוא-נפשי מטרטר באוזנינו בלי סוף על מעשי תוקפו, ועל הברית שכרת עם בן-צבי[3] ועם דב. אין משפט שלא נזכר בו שם דב, עפי"ר בצורת "שאל את דב, אם אינך מאמין", "דב הסכים לזה לגמרה", "אני עם דב בדעה אחת", ואפילו "גם דב מצדיק בעניין זה (איני זוכר איזה; השיחה הייתה עם דוד) את "דואר היום'".

הלא צריך לפחות לדעת, אם מותר לירוק לו פעם בפנים, בהתעורר החשק לכך.

במכתבי לדב [מכ' 19] היו סוף סוף הרבה קליעות באוויר, ואפילו לשם סיפוק עצמי מותר לי לדעת, אם צדקתי.

אותך באמת אי-אפשר לסבול. שומר "דומייה נמרצת", כמבטאו של ברל, כאילו איזה אסון קרה חו"ש, או כאילו טובע אתה בעבודה עד לאיבוד מחשבה, או כאילו היית טרף לאיזו מרה שחורה ניצחת - ופתאום תמונות, ועוד עם הנגטיב. שתלך לעזאזל.

כתוב גלויה או מכתב קצר בסגנון מברקי על מצב עבודת פיני, על נסיעתו, על ג'ימי; אני מאמין מאוד, כי אילו היית לוקח את עצמך בידיים, היית מציל גם זמן לכתיבת מכתב אמיתי.

שלום,

 

משה

 

איני זוכר אם אמרתי או כתבתי לך כבר, שתשלח לרבקה את מכתבי אליך שכתבתי בלילה האחרון להיותך בלונדון [מכתב 20]. עשה זאת תכף אם עוד לא עשית, ואולי גם תענה לי פעם על השאלות שהצגתי לך באותו מכתב?

 

הערות