12

אל: צפורה, חברים ובני משפחה, כנרת-תל-אביב

לונדון, וכמו שנוהגים [1] - N.W.6 ,.Rd .Buckley 36

] סיום המכתב: 30.12.1920]

ידידַי, יקירַי,[2]

 

הנה סוף סוף ישבתי לכתוב לכם. רק שני חודשים עברו מיום צאתי את הארץ, ואיזו הפֵכָה! עוד אין בכוחי לתת לעצמי דין וחשבון על כל אשר חוללתי. השליט הייתי בעצמי וברצון אמיץ וכוונה ברורה עשיתי הכול, או ע"י איזה כוח סתרים נדחפתי? איני יודע. ברור לי רק, כי השינוי בא: היום אני יושב בחדרי אשר ברחוב פלוני בלונדון הקרייה; בחוץ קָפָא[3] וסגריר ולידי אח מבוערת; את תואר פניה של השמש שכחתי; עצם מציאותה כאן מוטל בספק גדול. עכשיו לא שעה מוקדמת בבוקר ולא מאוחרת בערב, כי אם צהריים בדיוק - ובחדר אפלולית כהה, קודרת. אש האח מבהיקה בתוכה, ופירורי מחשבותיי נטרפים עם לשונות האש המתפתלים, נבלעים איתם בארובה, ונישאים הרחק, הרחק...

כן, אני כבר תלמיד האוניברסיטה זה שבועיים, ושלשום עברה עלי בחינה; הפרצים שאני עושה בחומת האנגלית אשר סביבי הולכים ורבים ורחבים, ועוד מעט וכל החומה תתערער; הערב, למשל, אני הולך "לעשות ביקור" לחברנו קפלנסקי[4] ורעייתו; בשבוע הבא אני נוסע לוועידה לא של "אחדות העבודה" ולא לכנרת, כי אם של "פועלי ציון".[5] ולמנצ'סטר ועוד ועוד ועוד סימנים מובהקים, אשר כולם מעידים כי עומד אני כולי בתוך מציאות חדשה, מוּעד כלפי חיים חדשים. והמעבר הזה מפחידני. הן לא כיציאותַיי לקושטא, "הראשונה" ו"השנייה",[6] יציאתי זו. מתי היה הדבר כרוך בעקירת שורשים כה אכזרית כאשר הפעם, ומתי, במשך כל שבע השנים מגמר הגימנסיה, התאחינו אנחנו כמו בשנה האחרונה, שנת בגרותנו.[7] וכבר מעתה, בעומדי בראשית הדרך הארוכה אשר עלי לעבור, מתגנב לפעמים הפחד בפני הסכנה להיתלש, להישאר "נסוג אחור",[8] זרוי מהתנועה והלאה; מטרידים ספקות אם לא יצא השכר בהפסד וכו' וכו', דברים ידועים ויגעים. החששות והפקפוקים האלה מאפילים את ההכרה ועוכרים את מנוחת הנפש הדרושה לי עתה כל כך. אבל כל זה רק לפעמים, ולעולם תקיף אני בדעתי ושלם באמונתי, כי הדרך נכונה ומכוונת למטרתה. היא אומנם רחבה וענפה מאוד, והרבה שבילים מסתעפים ממנה, מתעקלים ומצטלבים, ודֵי מקום בהם לתעייה, וגם מפני זו בלבד יש לפחוד. אך גם בזה גובר הביטחון, אם לא בהכרה הבהירה ובראיית הנולד כי אז בחוש ובמזל. הלא על עצם נסיעתי עלי להודות לשני אלה. הרגשתי, כי זהו הרגע המוכשר, אולי האחרון, ואסור להחמיצו, ומזלי גרם שהתפטרותי מוועד הצירים והסתלקותי מהעבודה שהייתי קשור בה שם עשו את הישארותי בארץ לשם התקשרות בעבודה אחרת לבלתי אפשרית בהחלט.[9] עובדה זו הכריעה את הגורל. מעבודה שלנו ובתוכנו לא היה עומד בי בשום אופן הכוח להינתק, והייתי דוחה ודוחה, עד אשר היה מתברר לי ביום בהיר או קודר אחד, כי אין לקוות עוד. ואם כי ההרגשה, כי בנוסעי גרמתי לעבודתנו, גדולת התעודה ודלת הכוחות, נזק רב, מעיקה עלי ומכאיבה לי מאוד, ואינה מרפה ממני ממש אף לרגע אחד, הנה שִמחתי על הצטרפות המסיבות המאושרת גוברת. ולשאלת יתרון השכר על ההפסד או להפך - לעתיד פיתרונים.

אבל מוטב להניח את הדברים שבעיון ולספר לכם את אשר עבר עלי כסדר, "דבר דבור על אופניו" ^[10] (עדק'ה, איך תתרגמי זאת לרוסית?[11] טוב, תפשת, איש!). על הדרך עד לונדון לא אכתוב, כי עבר עליה כלח. זכורני, ששלחתי לכם מכתב קצר על פני המים וגלויה אחת על פני היבשה, בדרך בין וינה לפריס. בוודאי קיבלתם וכעסתם "בצדק" על הצמצום שנהגתי, אך לא אנסה למלא עכשיו את החסר. על שהייתי בווינה והגדולות שפעלתי בה בוודאי כתבה לכם רבקה. ועל פריס אין מה לכתוב. בנוגע לרושם שעושה, או שעלולה לעשות, העיר תוכלו לקרוא בפרק הראשון שבחלק הרביעי של "ז'ן כריסטוף"; ברולן לא אתחרה.[12] רק דבר אחד ראוי מאוד מאוד להיות מסופר לכם, והוא פגישתי עם יצחק.[13] היא הייתה חשובה, מעניינת וקשה מאוד מאוד, לי בייחוד. אך זהו פרק מסוגר בפני עצמו. אם אספיק אכתוב אותו עוד הפעם, וָלא בפעם הבאה.[14]

בנוגע לדרכי עד לונדון אומר רק, כי היא נמשכה הרבה יותר מששיערתי מראש. ידעתי, כי אני מקצר לעצמי את הימים שלפני הבחינה בלונדון (אני עוד חשבתי שהיא חלה בסוף דצמבר, בעוד שבאמת היא הייתה ב-11 בו), אך נחמתי הייתה כי אפגש בגוֶורץ בפריס בעזרתו אעשה התקפות כספיות אחדות. תקווה זו נכזבה כליל. הוא לא בא ועד היום איני יודע מה איתו, ואם יבוא בכלל. בפריס טיפלו בי יונה ופנינה[15] במסירות רבה. היה להן דֵי פנאי לכך, כי הדבר היה עוד בטרם תתחלנה ללמוד.

ובכן, אחר כל הטלטולים ביבשה ובים, ושוב ביבשה, ושוב בים - באנו - ז"א אני ומלתחותַיי (הבו גודל!) ללונדון. מחוסר בקיאות מספקת בספרות האירופית לא אוכל לציין בדיוק את הספר והפרק, אשר בו תמצאו את תיאור הרושם שעושה עיר זו על גֵר. עכ"פ תיאור הראוי לעטו של המשורר הפלאי, שהתפעלנו בנעורינו מדבריו על קושטא במחברת הגיאוגרפיה של הד"ר בוגרטש.[16] אושרי הוא שלא נקלעתי ליורה רותחת זו בלי אומֵן ומדריך. כשם שאת הצעד הראשון שלי בלונדון, מהרכבת אל רחבת התחנה, עשיתי בעזרת דוד, כך נעשו ונעשים כל יתר צעדי, מהפעוטים עד המכריעים עפ"י הדרכתו, עצתו וגם פקודתו. כי מה תכליתנו עלי אדמות, אם לא נֵהָנה מניסיונם של הדורות שקדמו? והניסיון של דוד הוא אוצר גדול ויקר הכולל ערכים החל מענייני דירה, אוכל, כביסת לבנים, נסיעות על פני האדמה ובאדמה ותחת האדמה וכלה בקביעת משפט על אנשים, בהשקפות על עיתונות, פוליטיקה, עולם הממשלה, הפרלמנט והמפלגות, וענייני האוניברסיטה ומחלקותיה וכו' וכו'. ובסבך השאלות והקושיות שהשתרגו עלי מייד לאחר בואי היו עזרתו והוראתו יקרות לאין שיעור[17]^.

שלוש היו השאלות שתבעו פיתרונן מבראשונה: קביעת מקצוע הלימוד הרשמי, סידור הכניסה והבחינה, עניין הפרנסה. מאליו מובן, כי אי אפשר היה לחלק את הזמן ולפותרן אחת לאחת, בהדרגה. הדבר נעשה תחת לחץ הסיבות הטכניות, בלי סדר. ורק לשם נוחות הסיפור אוותר על סדר הזמנים ואספר על כל דבר לחוד.

אני באתי ללונדון באמצע נובמבר (15). שנת הלימוד החלה בראשית אוקטובר, ובחצי דצמבר נסתיים השליש הראשון. הרי שאיחרתי לא מעט. בכדי להבטיח לעצמי את השנה הזאת צריך הייתי להשיג רישיון מיוחד להיכנס לאוניברסיטה למרות איחורי. אין זה דבר התלוי בתוצאות בחינת הכניסה כל עיקר. יכול שהייתי עומד בבחינה זו ולא הייתי מתקבל, מפני שהמנהל או הפרופסורים יכולים להגיד, כי החסרתי יותר מדי ולא אוכל לעמוד בסוף שנה זו לבחינת השנה הראשונה. ולהפך, אפשר להתקבל לאונ' עוד לפני הבחינה, על תנאי, שאם תצליח תיחשב השנה מראשיתה. היות ואיחרתי לא מעט, צריך היה להבטיח את הכניסה מבלי להחמיץ את הדבר עוד יותר. כמובן, שצריך היה לפנות בדבר בקשת כניסה לא באופן סתמי, כי אם למחלקה ידועה של האונ' ובה לפעול. וכאן התברר לי כי מחלקה זו איני יודע איזוהי. נמצאתי בפני ההכרח התכוף להחליט סוף סוף באיזה מקצוע אני בוחר על מנת ללומדו באופן קבוע ומסודר, ומה מניח אני בבחינת "חוכמות חיצוניות", אשר העיון בהן אינו מצריך כניסה לבי"ס, שמיעת הרצאות חובה, עמידה לבחינות וכו', כי אם ניזון מקריאה, שמיעת הרצאות חופשיות, עבודה עצמית בספריות וכו'. וכמו שאמרתי, צריך הייתי למהר בהחלטה, לבל אאבד זמן. יועצים לא מצאתי וגם לא יכולתי למצוא. בני החבריא אשר פה יכלו לכל היותר לברר לי את התנאים השונים וצירופיהם; אנשים שקיוויתי ליהנות מעצתם (כז'בוט') מצאתים כתרנגולים בבני אדם[18] לגבי השאלות שהטרידוני, והבינותי מייד, כי זו אינה אלא שאלתי הפרטית, האישית. ועל דעת עצמי החלטתי.

שניים עמדו לבחירה: כלכלה ומשפט. ביה"ס לכלכלה, בשמו המלא:  Science Political and of Economics School London, שהינו מקלט לכל הגולה הארץ-ישראלית (דוד, צבי, בנציון כהן, גליקמן הצעיר, רזילי איש סגולה, קלינמן, מי שהיה פעם מזכיר ההסתדרות בגליל ואח"כ משרדָן - עוד ועוד עד בנו של הח"ב [חכם בן-ציון] עוזיאל!), הוא בי"ס חשוב ומעניין מאוד. תוכניתו עשירה ומגוונת ומדעים רבים נלמדים בו מתוך עירות חיה לשאלות הבוערות שבזמננו, בכלכלה ובפוליטיקה. הוא אוצר בתוכו כוחות הגונים, בתוכם מאורות מדע גדולים ומפורסמים. הוא די שמאלי בהלכו, והולך ומשמאיל משנה לשנה. יותר מבני כל מפלגה אחרת ישנם בין הפרופסורים שלי אנשי הלייבור (בתוכם סידני וֶב).[19] חברת הסטודנטים שבו הינה הכי מעניינת שבבתי הספר הגבוהים בלונדון, הכי מבוגרת ומפותחה והכי דמוקרטית. יש בה קיבוצים מעניינים של אירים סין-פֵינים[20]; והודים לאומיים. על כותלי חדר הקריאה של בי"ס זה (נמצא ברשות חברת הסטודנטים) אין למצוא שום תמונה פטריוטית. ותחת זה - תמונות-סמלים של אחדות הפרולטריון העולמי, של האינטרנציונל[21] ושל הקומונה הפריסית.[22] ב"פרלמנט" של ביה"ס מיגרו זה כבר את הקואליציה[23] והמשילו את הלייבור (לדוגמה כנגד זה, נתקבלה השנה באחת מאספות היוניון של הסטודנטים, באוניברסיטה לונדונית אחת, החלטה האומרת, כי הטריד-יוניוניזם[24] הוא סכנה למולדת). דברים אלה אינם חשובים, כמובן, מפאת ערכם העצמי, אבל הם מציינים. באחת - זהו בי"ס טוב וגם אהוד, ויותר מאיזה מוסד-השכלה גבוה אחר באנגליה עלול לספק את רוב צרכי.

ואולם הדבר לא הניח את דעתי. שקלתי וטריתי ובאתי לידי מסקנה זו: לימוד הכלכלה הוא דבר טוב ומועיל ומעניין ונחוץ, אך אינו מספיק. והוא איננו מספיק משום שאינו מקצוע. בתנאי א"י הוא מכשיר או לפקידות ממשלתית, או לפקידות "פועלית". אפשרות לעבודה חופשית אינו מניח. אבל דבר זה אינו חשוב ביותר. העיקר הוא שגם בעבודה ציבורית שלנו אין הוא מקנה מומחיות מיוחדת, קבועה. אחד הכוחות המניעים אותנו מאז יצאנו מהגימנסיה הוא הריאקציה נגד הקרייריזם[25]. זהו כוח חיובי ופורה. אבל הוא מתחיל להיות מסוכן כשמיטשטשים גבוליו והוא חותר תחת חיוב אחר - התמחות במקצוע. הסכנה היא להיהפך לכל-יודע, לכל-יכול; למוכשר לכל ולעוסק בכל. בא"י ובתוכנו - באחה"ע - ישנן די דוגמאות, שהינן אזהרה חיה. להיות כזה איני רוצה. אומנם, האפשרות של רבולוציה גמורה עוד תמיד לנגד עיני, אך רחוקה היא מאוד. רחוקה - מפני שעולם המעשה שמסביב, תורת "התועלת הסופית"[26] בהתאמה לחלוקת התפקידים בחברה, החברה שלנו היוצרת בכלל, והעיקר - קוצר חיינו מלקוות לשינויים עיקריים בחברה זו בימינו, שינויים אשר יחוללו הפֵכה בחלוקת התפקידים הזאת - כל אלה מניחים מעצורים כה קשים, אשר מי יודע אם יעמוד הכוח, ואם כדאי יהיה להתגבר עליהם. ובמצב כזה, לשוב אחר שהיית שלוש או ארבע שנים בחו"ל מבלי להתמחות במקצוע - אסור, לדעתי.

והמקצוע אינו אלא משפט. אלא שגם משפט בלבד לא סגי. וע"כ השאלה היא כיצד מזווגים את שני אלה באופן הכי נאות?

שאלה זו למעשה פירושה: אם ללמוד את שני המקצועות מחוץ לבי"ס ורק להיבחן (זה אפשר); אם ללמוד את שניהם בפנים ביה"ס; אם ללמוד מקצוע אחד באופן פנימי ואת השני באופן חיצוני; במקרה האחרון - מי משניהם יהיה הפנימי.

ובכן, קודם כל יש לקבוע כי בדרך כלל עדיף הלימוד בתוך בי"ס מן הלימוד החיצוני. זה נובע מטעמים רבים, עיקריים וטפלים. העיקריים הם לימוד השפה, בין מתוך שמיעת הרצאות ובין הודות לחברה; עצם חיי החברה; ההנאה מספריית האוניברסיטה. ומהטפלים אזכיר: קלות הלימוד הודות למסגרת ההרצאות, הדרכה בלתי אמצעית של הפרופסורים, קלות הבחינות הודות להכרתם את הנבחן. לזה נוסף, כי הטעם העיקרי המצדד כרגיל בזכות הלימוד החיצוני, והוא האפשרות לקמץ ע"י זה זמן ולדחוק את הקץ, אינו כאן בנמצא: בחינת הגמר של תלמיד חיצוני אינה יכולה לחול בשום אופן בטרם תעבורנה שלוש שנים מיום עמדו לבחינת-הכניסה (מונח זה יבואר להלן) (ושלוש שנים הוא זמן הלימוד באוניברסיטה, בפנים), ואולם ללמוד את שני המקצועות בתוך ביה"ס, ובו בזמן, הריהו דבר קשה וכמעט בלתי אפשרי לרגלי כפל התשלום, התגבבות ההרצאות המחייבות והזדמנות הבחינות בעונה אחת. הרי שצריך לבחור במקצוע אחד ללימוד פנימי. את גורל הבחירה גוזרת מראש החלטתי ללמוד משפט. משני המקצועות - הכלכלה והמשפט - טבע השני מחייב בחינות וקבלת תעודה, בעוד שהראשון אינו מחייב ואת. הרי שבגורל המשפט עלה להילמד בתוך האוניברסיטה והכלכלה נשארה כ"חוכמה חיצונית". בזכות הבחירה הזו מדבר עוד יתרון מעשי אחד: תוכנית מחלקת המשפטים היא הכי מצומצמת שבכל המחלקות (נלמדים בה רק ענייני משפט, כי לדברים הנלווים על המשפט באוניברסיטאות שבאירופה מוקצע כאן בי"ס מיוחד - Sc.of Econ., וע"כ היא גוזלת פחות זמן בהרצאות-החובה וגם בחינותיה קצת קלות יותר. (היא גם הכי זולה). ויותר מכל מחלקה אחרת מפנה היא זמן ללימוד עצמי וחופשי. והודות לצירוף מוצלח הניתן ע"י תקנות האונ' הלונדונית עולה הדבר לנצל באופן מקסימלי את האפשרות של הצמדת המשפט והכלכלה. לפי תקנות אלו מחלקת המשפט היא בין-קולג'ית (האוניברסיטה הלונדונית מורכבת מקולג'ים אחדים, אשר כל אחד מהם הוא אוניברסיטה בפני עצמה, עם כל המחלקות), ואפשר להיכנס אליה דרך שני קולג'ים ודרך ביה"ס לכלכלה. הדרך השלישית נותנת את האפשרות, יחד עם לימוד המשפט, גם להימצא בחברת ביה"ס לכלכלה, לבקר בו באופן חופשי את ההרצאות המעניינות (מבלי שיהא הדבר טעון תשלום נוסף), לעבוד בספרייתו וכו'. ובדרך זו הלכתי.

על הנייר נראה הכול חלק ופשוט. נדמה שהשתלשלות הגיונית ישרה מביאה בהכרח לידי התוצאות שהושגו - מובן, עד כמה שהנחות היסוד נכונות. אך באמת עלו לי כל הפיתרונות וההחלטות האלה בהרבה פקפוקים והיסוסים, וגם בכישלונות וקפנדריות למעשה. אבל אני לא רציתי להוגיע אתכם ולתנות לפניכם את כל הגלגולים שעברו עלי, במחשבה ובעובדה, עד אשר הגעתי לכלל העולה לעיל. דייכם בַסך הכול.

לשם סידור הכניסה למעשה פניתי הישר אל הdean"" (בשפות אחרית - דֶקָן) של מחלקת המשפטים, אנגלי זקן והדור שיבה. זה היה כשבוע אחר בואי. התפעלותו ממני עברה כל גבול. הארצות והשפות האקזוטיות (א"י, קושטא, עברית, תורכית וכו') עשו רושם אדיר. העובדה שכבר הייתי בהיכל תורת המשפט נחשבה לשקולה מאוד. הוא קיבלני בלי כל טענות - למרות האיחור - ודרש, כי אתחיל מייד לבקר את ההרצאות. עשיתי כדרישתו עוד בטרם תיגמר הפרוצדורה של הקבלה הרשמית ולמרות היותי עסוק אז בהתכוננות לבחינה, מפני שמספר ההרצאות שעלי לבקר במשך השנה בכדי שאוכל לעמוד לבחינה שבסופה היה בסכנה. בכדי לבצע את הכניסה עשיתי עוד גלגולים משרדיים. הפקידות עוררה את שאלת האיחור ופקפקה, אך הודָעָתי, כי ה"דין" חושב שאוכל למלא את החסר, הכריעה. רשמוני וקיבלו כסף מלא (19 לי"ש בעד שנה) ונתנו כרטיס, וחסל.

ועתה פרק חדש, על הבחינה. פרק זה היה, כמו שאמרתי, מסורג בראשון, ורק לשם נוחות ההרצאה אני מספר על כל אחד לחוד. לעיל השתמשתי פעמים אחדות בשם "בחינת כניסה". כינוי זה אינו הולם את המושג. זוהי, פשוט, בחינת-הבגרות (Matriculation). באנגליה אין עומדים לבחינה זו בביה"ס התיכוני, כ"א על יד בי"ס גבוה, והעומד בה זכאי להיכנס לאוניברסיטה או להיבחן אח"כ לתעודה, כגומר אחת המחלקות בתור אכסטרן. הבחינות שבביה"ס הגבוה עצמו, בין לתלמידים פנימיים ובין לאכסטרנים, הינן שתיים, והיסוד לקביעת זמניהן הוא תאריך בחינת הבגרות: הראשונה לא תחול בטרם תעבור שנה, והשנייה - בטרם תעבורנה שנתיים מבחינה זו. ברנשים שכבר זכו לעמוד בבחינת בגרות בארץ אחרת, או שנכנסו כבר לטרקלין ביה"ס הגבוה במקום אחר, חייבים בחינה גם הם. אלא שמלאכם הטוב מופיע להם בדמות סעיף מושיע אחד בספר התקנות, 116 מספרו, המקל את עוּלם ופוטר אותם בבחינה בד' דברים: פירוטם להלן. הבחורים שלנו שנבחנו אשתקד סללו דרך בפני הבאים אחריהם בפרסמם את ה-College Herzlia ואת תעודות הבגרות שלו בין המזכירים הממונים על הדבר והבוחנים; הם גם הנחילו לתעודות אלו שם טוב בעומדם כולם בבחינה (חמישה היו במספר). אחריהם נכתם במקצת שם זה ע"י הופעת טיפוס אבסורדי כאוֹפזֵיהר[27] ("משגיח" של אחינו יהודה), אשר נפל למשואות, עד אשר נכרתה נפשו מעדת האוניברסיטה הלונדונית לנצח נצחים (הוא נסע לבקש את אושרו מעברו השני של כדור ארצנו). וכפי הנראה, מאת ההשגחה היה הדבר, כי נשלחתי אני לגאול את כבוד הגימנסיה ולהשיב לשמה את זוהרו אשר הועם. ועוד אומרים, כי מאז נכנסנו ל"אחדות-העבודה" - בגדנו במסורת!

כאמור, חשבתי משום מה, שהבחינה הכי קרובה לבואי תהיה בסוף דצמבר, ובהיות שיצאתי מא"י על מנת להגיע ללונדון בראשית נובמבר, חשבתי שזמן של שבעה-שמונה שבועות יספיק להכנה. אך תחת לבוא בראשית נוב' באתי באמצעו, ובלכתי - ימים אחדים אחרי בואי - להיוודע על הבחינה, הוגד לי, כי היא תהיה ב-11 בדצמבר, והבאה אחריה – במרס. ספרתי את הימים - שלושה שבועות נשארו. ברגע הראשון לא העזתי לחשוב על הבחינה הראשונה. ברור היה, כי הכרחי הוא לדחות את העניין למרס. אך כעבור רגעים אחדים התחלתי מהרהר: ואולי? ובכ"ז... והחלטתי להיבחן. הטעם להקדים היה רק להתפטר מהבחינה שעה אחת קודם, למען תגול המעמסה, ולקמץ בזמן ההתכוננות, כי אילו דחיתי למרס הייתה זו מתמזמזת לכמה חודשים; הריסק היה - לאכול ח'[רא] (מוסרי) במקרה של מפלה ולאבד 5,25 לי"ש - דמי הבחינה. סכנה של איבוד כל השנה לא הייתה בדבר, כי אילו גם נבחנתי במרס היו חושבים לי את השנה מראשיתה. ביחס למסורת שהנהיגו פה האיי"ם הייתה עזוּת בהחלטתי: אשתקד נבחנו כל הבחורים במרס, בעוד שבאו באוקטובר, וגם אלה שבאו השנה לפנַי ייבחנו במרס (בתיה שטרן = מיסיס [גב'] ייבין,[28] רזילי ועוד). היחידי שאימץ אותי בכל תוקף היה דוד - על יסוד הערכת ידיעתי באנגלית וניסיון הבחינה שלו.

משהחלטתי, ברור היה כי אסור לאבד אף חצי יום. מייד צריך היה להתחיל בעבודה, ולהתחיל במרץ. הדבר עלה. נוכחתי שעוד לא איבדתי את ההכשרה להתמיד. במשך הזמן היו הרבה דברים שגזלו את זמני: בתוך אותם הימים היו כל הראיונות עם ה"דין" ויתר הממונים על קבלת סטודנטים; ביקורי הרצאות; את שיחותיי עם בן-גוריון וקפלנסקי לא יכולתי, כמובן לדחות לשלושה שבועות - שלוש פעמים סיפרתי להם ארוכות על עניינינו בארץ במשך אותם הימים. וגם החבריא של האיי"ם תבעו את שלהם - על כל זה עוד להלן.

גם סידור ענייני הפרנסה החל באותו זמן, ושיעור אחד התחלתי לתת מייד (אומנם רק פעמיים בשבוע). למרות כל אלה למדתי באופן די אינטנסיבי. ארבעת הדברים שצריך הייתי להיבחן בהם היו: אנגלית, מתמטיקה, דברי-הימים וצרפתית. שני הראשונים הם הכרחיים, ושני האחרונים נבחרים מתוך שורה של לימודים, שביניהם גם פיסיקה, כימיה גיאוגרפיה וכו'. בחרת בצרפתית ובדבה"י (גם בזה ניתנות תקופות לבחירה - אני בחרתי בתקופה החדישה, מ-1789), משום שאלה קלים יותר והחזרה על התקופה החדישה הינה תמיד לתועלת. כל אלו היו עצותיו של דוד.

תוכנית הבחינה היא: באנגלית - כתיבת חיבור; במתמטיקה - פיתרון שאלות בכתב, בגיאומטריה רק הפלנימטריה, ובאלגברה עד המערכות ועב"כ; בדבה"י - תשובה על שאלות, בכתב; בצרפתית - תרגום מצרפתית לאנגלית, בכתב. ההכנה לדבר האחרון הובאה, אפוא, למכנה משותף עם ההכנה באנגלית. עיקר הפחד - אם היה - היה מפני האנגלית. אך נוכחתי כי העמל שהשקעתי בלימוד שפה זו בראש-פינה לא הלך לאיבוד, חידשתי את הנשכחות והוספתי ידיעות חדשות עד כמה שהדבר ניתן להיעשות בלימוד שפה במשך עשרים יום - ע"י קריאה אינטנסיבית, לימוד מילים, התנסות בתרגומים וכו'. על המתמטיקה צריך הייתי לעבור מהתחלה ובאופן יסודי ולפתור הרבה שאלות, הן לשם ידיעת העניין עצמו והן לשם הסתגלות למונחים האנגלים. וגם על דבה"י הזעתי לא מעט, אם כי רק בשבוע האחרון.

והבחינה באה ונהייתה. סִדרהּ היה: מתמטיקה - שעתיים, אנגלית - שעה, דברי הימים - שעה, צרפתית - שעה. במתמטיקה ניתנו 9 שאלות. פתרתי 6 (המינימום ההכרחי 3). באנגלית ניתנו 4 נושאים לבחירת אחד מהם: 1) השינויים שחלו בדעתי (הפרטית) על העם האנגלי (בכלל!) מיום דרוך כף רגלי על אדמת ארצו (צריך לזכור, כי כל הנבחנים היו בני חו"ל, באי כוח כל ארצות תבל ובני כל הגזעים, והם 360 במספר. אח"כ נודע לי כי רק 150 מהם עמדו; 2) תיאור אופיו של אדם, שהשפיע הרבה עלי; 3) סוג הספרות האהוב עלי ביותר וביסוס הגיוני של נטייתי זו; 4) סיפור מעשה תהילה של אחד מגיבורי ארצי. אחזתי באחרון וכתבתי על הגנת תל-חי ומות טרומפלדור. עלה טוב. הלאה: בדבה"י נתנו 10 שאלות - לענות רק על 5 מהן. עשיתי. בצרפתית - שני קטעים לתרגום מצ' לא'. הקטעים היו לא קלים, דברי ספרות. זה היה הדבר היחידי שהתקשיתי בו, אך איך שהוא נחלצתי בהרגשה שדבר ראוי ל"מספיק". מה לי עוד? הייתי בטוח, כי הצלחתי, ועל סמך זה כבר כתבתי הביתה בטרם אקבל הודעה רשמית. זו נתקבלה דווקא היום, ובכן הכול שריר וקיים.

זוהי פרשת שני הצעדים המכריעים שהעלוני על המסילה, אשר תנועתי עליה תימשך שלוש שנים רצופות (נקווה). בעצם התנועה עוד לא התחלתי. את ההרצאות האחדות שביקרתי במשפט איני חושב. בינתיים נסתיים השליש הראשון והתחילה חופשת ראש-השנה שלהם, אשר תימשך עד חצי ינואר. את הזמן הזה ואת החודשים הראשונים בכלל, אנצל בייחוד לשם קריאה. בזמן הראשון אקרא רק ספרות יפה לשם לימוד השפה, ועיתונות - לשם כניסה להוויית העולם ואנגליה. את ספרות המדע אדחה לזמן יותר מאוחר. טוב לעשות הכול בסדר ובשיטה, וכיוון שאני עכשיו אדון לעצמי, בטוח הנני כי אעשה כך. אחרי שיתחיל השליש השני צריך יהיה לקבוע אורח-חיים מסוים, בהתאם להרצאות שאבקר במשפט ובכלכלה ולשעות שתגזול הפרנסה (על זו, הנחמדה, להלן). אז יתחילו חיי עבודת יום-יום רגילים. עד עכשיו לא היו כאלה: השבועות הראשונים עברו בעבודה מאומצת יותר מדי, ועכשיו קצת מתוך עייפות וקצת תחת השפעת "ימי החופש" התגנב משהו בטלנות. אך היא תעוף.

לכשאסתדר לגמרה וחיי ייכנסו לתוך מסלול קבוע, אכתוב לכם, כמובן על עניינים אלה שנית. אך עתה רוצה אני לאמור דבר אחד, והוא כי הפחד בפני לונדון, בתור עיר הומה וסואנת, המדריכה תמיד מנוחה והשוללת כל אפשרות של עבודה שקטה - לא התאמת. נכון, שהעיר גדולה יותר מדי ויש בה אנשים ורעש יותר מדי; כי המרחקים נוראים והנסיעות גוזלות זמן רב; כי בגלל הימים הקצרים והאפלים מסתדרים החיים בהכרח כך, שאין אתה יכול להירדם לפני 1 בלילה ולהתעורר לפני 9. ועוד ועוד. למרות כל זאת, האפשרות להקדיש זמן ללימוד ולעבודה עצמית עומדת פה בעינה ממש כבכל עיר אירופית אחרת.

בכל רובע ורובע ישנם רחובות שלמים - כזה שאני גר בו - אשר "המון הקרייה"[29] אינו מגיע עדיהם ושלוותם אינה מופרת. ודרוש רק סידור מושכל של החיים וחלוקה נכונה של הזמן בכדי לנצל את שעות הפנאי במידה מקסימלית. שני ימים בשבוע - השבת והראשון - חופשים לגמרה מהרצאות, ואפשר להסתדר כך שלא יהא שום צורך לצאת בהם מפתח הבית החוצה. שלוש פעמים בשנה יש ימי חופש: הפגרה של רה"ש, של פסח (כל אחת בת 4 שבועות בערך) ושל ימי הקיץ (3 חודשים תמימים). כל אלה הינם כלים ריקים ובידך לצקת בהם כל תוכן (אני פוחד עוד לגזור על עצמי למפרע את בילוי הקיצים פה, א"כ כמעט ברור שזה יהיה הכרחי - משום חוסר אמצעים, פשוט). והעיקר - לא נכון שעצם הרעש והתנועה בעיר מפריעים בעד הלימוד. אולי להפך.

אני יודע את חסרוני, כי מוכשר אני להסתגל במהרה לכל סביבה חדשה ולמצוא בה את הטוב, ולא תמיד יש במשפטַי ממידת ההחלטוּת הדרושה. אך מה אעשה ומוכרח אני להגיד, כי כבר אוהב אני את לונדון, את תעצומת הבירה הענקית, את שאונה והמונה,[30] את סופת תנועתה הסוערת תמיד, את הרעם והברק שבה. כל זה נוסך בי רוח-חיים, ערות ואומץ, מחדש ומרענן את כוחותיי מדי יום, טורד ממני כל טיפת מרה שחורה וכל הרהור-תוגה חולני. בו בזמן יודע אני, כי אותם הדברים ממש עלולים לפעול על אדם אחר רושם אחר לגמרה: הם עלולים לדכא, להביא לידי ביטול עצמי, לגרוס לחידלון הגמור של הכוחות הפנימיים; מאשר להתעודד מעוצמת התנועה שמסביב ולקבל השראה מהולם-פעמהּ, יכול האדם לאבד את שארית כוח-רצונו בראותו כי טובע ואובד הוא כאילו ללא-עִקבות בים החיים הנגרש ומצריח עליו מכל צד. חֶבֶל בעל שני ראשים הוא, והברירה בידך, בן אדם, באיזה מהם לתפוש.

כתיבת מכתב זה נמשכת ימים ושבועות. באחרונה חלה בכתיבה הפסקה לחמישה ימים רצופים לרגל נסיעתי למנצ'סטר, לוועידת פוע"צ. לפנַי עוד המון דברים: ענייני הפרנסה; יתר העניינים הפרטיים שלי; סדרת ענייני הכלל - בציונות, ב"פועלי ציון", פגישתי עם דוד ב"ג ועם קפלנסקי[31], הרשמים ממנצ'סטר[32] ועוד; החברה של האיי"ם בלונדון והעבודות הציבוריות הנשקפות לי והעיקר - המון השאלות המטרידות אותי ביחס לא"י ולעניינינו. אך סכנה היא להשהות את אשר נכתב עד תום המכתב להיכתב. ולכן שולח אני לע"ע את שמונת הגיליונות, ומייד ממשיך הלאה.

העתקה אחת אני שולח לרבקה. היא תשלחנה הלאה ליעקב.

רצוף בזה מכתב רבקה. כיתבו לה ולי.

שלום ונשיקות לכולכם.

שלום לכל החברים והידידים הטובים והאהובים.

 

סיום המכתב בי"ט טבת פ"א 30.12.20

 

אליהו, כתוב על הוועידה.[33] מיום נסיעתי ועד הטלגרמה שקיבלנו פה הטרידו המחשבות מה יהיה בוועידה! ועכשיו לאחר הטלגרמה והדו"ח שנמסר ב"הארץ" (הוא לקוי כמובן אך אין לנו מקורות אחרים), שוב מטרידה השאלה: מה יהיה אחרי הוועידה? האומנם נתקיים כמפלגה והדרא קשיא לדוכתיה![34] או התעצור ההסתדרות החדשה כוח לבלוע ולעכל את הכול ולהקיא את המפייס?"[35]

"הבחירו" אותי לצ.ק.[36] של פוע"צ באנגליה. אל תחרצו משפט עד אם קיבלתם את מכתבי השני.

 

משה

 

הערות