יג. אל: אליהו גולומב, מחנה הגדוד, סרפנד - ספט'-אוקט' 1919
שם הספר  ימי לונדון א'
שם הפרק  יג. אל: אליהו גולומב, מחנה הגדוד, סרפנד - ספט'-אוקט' 1919
כותרת משנה  שבת, ספט' או אוקט'

יג

אל: אליהו גולומב, מחנה הגדוד, סרפנד

שבת [ספט' או אוקט' 1919]

אליהו!

 

על נסיעתי לעמאן תעמוד מן ההרצאה השלוחה בצירוף למכתבי.[1] היא כתובה, כמובן באופן משרדי ועד כמה שאפשר בלשון שקטה ואובייקטיבית - אך בוודאי תרגיש את פַּעַם רוּחי בתוך המילים. הדבר גדול, גדול מאוד. בפעם הראשונה עומד אני, בתור אני, בפני מפעל. אל העניין הזה יש לי כבר יחס של קרבת לב, כאל דבר שלי, יציר-רוחי. אם תצליח קריאתי להבקיע בחומת האדישות והשַקְלָה הקרה של "נגידינו"[2] ותתחיל פעולה נמרצת - ברור לי, כי אמָסר לה כולי. חוששני לאמור עתה, אך נדמה לי, כי אם תעבור השנה בעבודה זו, והמשכה ידרוש את הישארותי להבא, אקריב עוד שנה. אך אם לא ייעשה השנה כלום - תרפה רוחי מאוד, ואז לא אשאר יותר, אפילו אם תתחיל עבודה אמיתית כעבור שנה זו.

מלבד עניין הצ'רקסים, יש עוד הצעות, נאדרות אחת מן השנייה: יש אפשרות לחכור את כל אדמת עבד-אל-רחמאן פשה שבגולן (מהירדן - בטיחה - עד קוניטרה) בשטח 300,000 דונם ל-20 שנה עם זכות קדימה לקנייה לאחר מועד זה. למעשה התחילו לחשוב על חכירת בטיחה - 90.000 דונם.

יש אפשרות לקנות תו"מ כ-20,000 על-יד מטולה. מציעים חכירה או קנייה בגליל חדש, צפ[ונה]-מז[רחה] משכם, על גבול ערבת הירדן וג'יפתליק בית-שאן. גם בגלעד תהיינה אפשרויות של קניית שטחים גדולים מן הבדואים - כמובן לאחר שיסודר הדבר עם השריף.[3]

בדמשק התקשר חנקין עם אחד ממקורביו של פייצל, הבטיח לו סוכנות אצלנו והלה הבטיח סעד פוליטי ו"סרסרות [שתדלנות] גבוהה".

אני שבתי ביום הרביעי, אך הייתה לי הרבה מאוד עבודה משרדית, על כן עוד טרם נכנסתי בעניינים שלנו [ענייני אחה"ע] ואין בפי חדש להודיעך. לא אאחר לעשות זאת מחר-מחרתיים.

הנסיעה בכלל פעלה עלי מאוד מאוד לטובה. נחתי, שקטתי, קראתי קצת - דבר שאינו שכיח אצלי כלל וכלל; התרעננתי, ראיתי מקומות, אנשים כאשר הורגלתי בימי נדודי הנעימים [בצבא [העותמאני].

צפורה פה. תיסע מחר או מחרתיים לחיפה ובעוד שבוע תהיה שנית פה. היא נפרדה כבר מכנרת. לשנה הבאה תלך לחַמַרַה[4] בתור מורה-גננת-מחנכת וכו'. רוצה לבחון את עצמה על שדה זה, לאחר שניסתה א"ע [את עצמה] כבר בעבודה. גם מושכת אותה חמרה, חידוש המקום והסביבה, הקושי המיוחד של תנאי החיים וכו'.

בימים, או יותר נכון בערבים, נכון לגמרה יהא, אם אומר - בלילות האחרונים שלפני נסיעתי לדמשק, טלטלתני סערה... אשר יגורתי... עתה עבר הכול. בנפשי שקט. רק במעמקים, במעמקים עוד עוברים ורוגזים לפעמים גלי ההד של סער רחוק, רחוק. או מבשרים הם סופה חדשה?

איני משה כרמי,[5] ועל דברים כאלה לא אוכל כתוב. בוודאי אהיה אצלכם במשך השבוע או בשבת. אז נדבר, נדבר.

שלום לך,

 

                                                                                                      משה

 

על עניין הצ'רקסים אל-נא תספר לע"ע לאיש (אם תרצה - ספר ליבנאלי,[6] אך לא יותר).

 

הערות



[1] דוח זה של מ"ש לחנקין ולוה"צ על מסעו לעבהי" המזרחי לא אותר בתיקי וה"צ שבאצ"מ.

[2] אנשי ההנה"צ בלונדון.

[3] חוסיין השריף של מכה, שבדרבון הבריטים הכריז ב-1916 על "המרד הערבי" בעותמאנים בתמורה לשלטון באזור לעתיד לבוא. את בנו פייצל השליטו הבריטים בדמשק (1920) ואח"כ המליכו בבגדד (1921), ואת בנו עבדאללה השליטו בעבה"י המזרחי (1922).

[4] באדמות הברון שבחַמַרַה, כ-5 ק"מ לכפר גלעדי, ביקשו אנשי "השומר", כ-10 במספר ובראשם ישראל גלעדי, להתיישב ב-1916-17 ולהקים יישוב שיתופי, אך לא השתרשו שם. קבוצה זו, "קבוצת חמרה", התיישבה אח"כ באתר מערבי יותר, שאחרי מות גלעדי נקרא כפר גלעדי. ב-1919 הגיעה לחמרה קבוצת מתיישבים גדולה יותר, בהנהגת נתן חרובי שאמרה להקים שם מושב (ראשון בתולדות ההתיישבות). יישוב זה, חמרה ב', נעזב ב-1.1.1921, נהרס בידי ערבים כעבור יומיים ושוב לא חודש ("קונטרס" י"ט; סת"ה א-2, עמ' 567; נקדימון רוגל, היוצאים אל ארץ הצפון, יב"צ 1987). נראה כי בהליכה לחמרה נתכוונה ציפורה לכפר גלעדי, שם אכן עשתה זמן-מה בהוראה לילדי אנשי "השומר" וכן הורתה לילדי השומרים בתל-עדשים (ר' נספח 7, עמ' 439) ואח"כ שבה לכנרת.

[5] משה כרמי (1952-1894), יליד פתח-תקווה. בוגר מחזור א' של ג"ה, שירת בצבא העותומאני. כנר, מורה בביה"ס לנגינה" שולמית" בתל-אביב (1920-1918). לימים חבר עין-חרוד, מורה ומחנך. רע קרוב למ"ש ומאוהביה הנכזבים של אחותו רבקה. הספד מ"ש עליו מובא בדליות הגפן, קובץ כתביו ומכתביו של משה כרמי, "עיינות" 1954 ובאורות שכבו עמ' 26.

[6] שמואל יבנאלי (1961-1884). מראשי תנועת ההתנדבות לגדוד העברי. ממייסדי מפלגת אחה"ע.

 

העתקת קישור