[1] הכוונה לפרשת המרד בגדוד הא"י, שראשיתה בהצעה שהובאה ביולי 1919 לפני חייליו שלמעלה ממחציתם חנו אז ברפיח (שם הועסקו בעיקר בתפקדי שמירה על מתקנים), לצאת כמתנדבים לקפריסין לשם שירות במחנה שבויים. לאחר שרבים התנדבו, הוצאה פקודה ליציאת 150 חיילם נוספים לשמירה מחנות שבויים ליד אלכסנדריה וקהיר. אליהו גולומב, שהיה נחוש בדעתו כי אַל לחיילי הגדוד להתרחק מא"י, היה מחולל המרד: "כשפניתי לדב והעירותי לו כי אי-אפשר לעבור על הדבר בשתיקה, התקשה מאוד באומרו כי איחרתי קצת, יען כי ההנהלה (המפקדה) יודעת על הרצון הרב ללכת לקפריסין, וכל תנועה לעיכוב ההליכה תהיה בעיניה כנרגנות. ובכל זאת החלטנו לעשות את אשר נוכל". נראה, שמאז פעל דב יד ביד אם א"ג: "עבדנו באמת בחירוף נפש"; "לולא הכבוד הכללי שרוחשים לדב" היו רבים מודיעים "כי הם רוצים ללכת ויש מפריעים על דרכם". באסיפת חיילי הגדוד הוחלט "להתנגד בהחלט לשליחתו מהארץ". נוכח המצב הבעייתי שנוצר עקב המרד בא יו"ר וה"צ ד"ר אידר למחנה רפיח, משם הורחקו יום לפני כן א"ג וש' יבנאלי - ראשי המרד - למחנה צבא בקנטרה ונאסרו שם באשמת המרדה. אידר סיכם עם המפקדה הבריטית כי המתנגדים לשירות בקפריסין לא יצאו לשם, ואילו המצוּוים לצאת למצרים יישמעו לפקודה אך יוחזרו ארצה עד מהרה; חיילי הגדוד שוב לא יישלחו מן הארץ והמורדים לא ייענשו. הגדוד נכנע לסיכום זה ואידר הבטיח למנהיגים כי ישתדל להשיג רישיון לשיגור משלחת של נציגי הגדוד ללונדון, שם יעלו את מכלול בעיות הגדוד (חביון א, עמ' 198-181; עילם/הגדודים, עמ' 296-290). מ"ש עקב אחרי השתלשלות המרד כמתחוור ממכתב א"ג לרבקה מ-27.7.1919, שם נאמר: "אני מבקש את משה למסור את תוכן המאורעות אצלנו ל[דוד] בלומנפלד [נציג הפועלים ב"ועד הזמני"] ולאידר מייד" (חביון א, עמ' 391).

[2] עיקר המאבק הציוני התמקד אז סביב ועידת השלום בפריס, משם נשמעו קולות אוהדים, שכן שר החוץ ארתור ג' בלפור הורה לאנשיו שם לשתף פעולה עם הציונים (עילם/הגדודים עמ' 169).

[3] כנראה חברי וה"צ שנהגו להתחלף כפעם בפעם.

[4] בשלב זה השתדל ח"ו לכלול בנוסח המנדט הכרה מפורשת בקשר ההיסטורי של העם היהודי עם א"י, ובזכות היהודים לכונן את א"י כביתם הלאומי ולהוות, בסופו של תהליך, קהילייה יהודית בא"י (איגרות ח"ו, עמ' 8-11; עילם/היסטוריה, עמ' 202-3).

[5] עניין זה לא נתחוור.